"מותו היה המהלך המסחרי הטוב ביותר שלו…" – טוני ווילסון ז"ל

אפשר להגיד הרבה דברים מגעילים על טוני ווילסון, זה נורא קל לאחר שהיית רוב חייך שדרן רדיו וטלויזיה בעל עודף מודעות עצמית שהיה גורם גם לעציצים לדבר בציניות.  אבל האמת היא שלא צריך להאשים את ווילסון בציניות שלו. כמי שגידל וקידם את הפאנק האנגלי בשלהי הסבנטיז, ואחר כך הפך להיות מנהל חברת תקליטים אמנותית באייטיז, ציניות היתה פשוט חלק מדרישות התפקיד.

ווילסון היה כל מה שטוב ורע בתעשיית המוזיקה הבריטית. כשהוא האמין במשהו הוא התאבד עליו מסחרית ואמנותית מתוך תחושה שהוא עושה את הדבר הנכון בכל מאודו. ומצד שני למרות הכחשותיו הרבות והטענה שדבריו הוצאו מהקשרם  – לא ישכחו לו על שאמר ש"מותו היה, המהלך המסחרי הטוב ביותר שלו" והתתכוון למעשה ההתאבדות של איאן קרטיס סולן ג'וי דיויז'ן, שאותה גילה ווילסון ודרכה התגלה לעולם, קשה שלא לחוש את האמביוולנטיות ביחס לציניות הרגישה שלו. כן, כן, אמביוולנטיות עוד תכונה אייטיזית ארורה.

טוני ווילסון הציל את האייטיז המוקדמות מטרפי המיינסטרים הטכנוקרטי ביותר שידעה ההיסטוריה.  חברת התקליטים שלו פקטורי היתה מהחברות העצמאיות הבולטות ביותר באייטיז. למעשה הוא כמעט כתב את המודל לכל חברות האינדי שיבואו אחריו. הגישה האמנותית בכל מחיר, העיצוב התעשייתי המוקפד, הגחמות העסקיות המוזרות, וכמובן עשיקת האמנים בשם כל הערכים הקדושים.

מהראיונות הרבים שקראתי איתו ותוכניות הטלויזיה שהוא הגיש במשך השנים, ווילסון מצטייר כאדם לא רע בבסיסו שפשוט התעצב בעידן החזירות האייטיזי. כל מי שיראה את הסרט "אנשי המסיבות" (עוד שם ביזארי בעברית – 24 Hour People באנגלית ) יבין את הדואליות שבעשייתו.

את אותה דואליות ניתן לראות היטב ביחס ללהקה שהוא ניסה לטפח לאחר ג'וי דיויזן – a certain ratio ו-דורות'י קולום הנפלאים שעים סולנה ויני ריילי נשאר ווילסון בקשר מסחרי עד ימיו האחרונים. עבורי היה ווילסון האיש שהכיר לי את הפאנק בקלטת וידאו נשכחת שחבר הביא מאוסטרליה באמצע שנות השמונים. במשך שעה וחצי הציג ווילסון את כל להקות הפאנק הבועטות והמוזרות ביותר בסביבה באותה קריינות בריטית מרוחקת שמתייחסת באותה התפעמות עצורה הן למנהגי החיזור של קופי הבאונג באונג והן לנהמות הזעם של סיד וישס. ווילסון, באותה קלטת נשכחת הכיר לי את מיטב אנשי הזעם והמהפכה שלא היתה. לווילסון היה טעם מעולה במוזיקה ובשנותיו המבריקות הטעם שלו היה קובע הטעמים של אנגליה והעולם כולו.

עבורי הדבר החשוב ביותר בעשייתו של ווילסון היתה טיפוח הרגיונאליות שלו שבה הוא האמין. העובדה שהוא בחר לעבוד ממאנצ'סטר עם כוחות מקומיים ולא לעבור ללונדון, (כפי שניתן לראות מהראיון איתו בהמשך ) הרצון שלו לקדם את התרבות באיזור שלו קודם לכל, מועדון ההופעות שהוא פתח בעיר (ההאסיינדה)  ובכלל כל מה שקשור למאנצ'סטר היה יקר לאיש (כולל קבוצת הכדורגל המקומית). האיש קידם ועשה רבות למען העיר שבה חי וסירב לראות בה את האפור העצום והשעמום הגדול שהיא משדרת עבור רוב העולם. דווקא בעירו, הוא פספס היסטורית את שתי הלהקות המנצ'סטריות הגדולות לאחר ניו אורדר – הסמיתס' והסטון רוזס. במקום האחרונים הוא העדיף להחתים את חבורת ההאפי מאנדייז שהיו אנשים כלבבו. הדוניסטים מופרעים, סומים מסמים, משעשעים בטרוף ובעלי פוטנציאל ניצול גדול מאוד עבורו.

אפשר להגיד הרבה דברים מגעילים  על טוני H ווילסון, אבל אני חושב שהוא היה איש טוב בתקופה רעה ואי אפשר להתעלם מזה שהוא היה טיפוס מרתק שאחראי על כמות לא הגיונית של מוזיקה טובה שיצאה לאויר העולם בזכותו. ואולי לאחר הקשיים שבהם היתה נתונה פאקטורי וכל מפעליו המוזיקלים האחרים מאז שנות התשעים ניתן להגיד עליו ש-"מותו היה הצעד המסחרי הטוב ביותר שלו???"  אני חושב שהוא היה מעריך את זה.

להתראות טוני ווילסון. אני מקווה שהפגישה שלך עם אלוהים היתה מוצלחת והוא אכן נראה כמוך.

בבוקר של קטיפה כה ריק, לי הייזלווד, מת.

לי הייזלווד – בורא העולמות

יש תמונה שתלויה במרכז הסלון שלי. ילד וילדה יושבים משני צדדיו של איש במעיל גשם חום וארוך. האיש נראה משועשע אך מעמיד פנים רצינות בפני הילדים. פניו ארוכות בהבעת השתאות, עיניו עצומות ושיערו השחור והחלק מבדר את הרוח. מתחת לאפו יש שפם שחור ויציב כמו שרק בסבנטיז ידעו לגדל. לשני הזאטוטים מצדדיו יש חיוך ענקי שמוסתר היטב מאחורי שפמים מלאכותיים סטלניסטים המודבקים עליהם, הם נראים מאושרים, ברקע יש קתדרלה גוטית אירופית ושמיים כחולים ופתוחים.

בהרבה מובנים התמונה הזו מתמצתת את חיי לי הייזלווד. ההומור המשועשע,  הקדוש והנשגב שמרומז, היכולת להציג את העולם המוכר בצורה כל כך שונה. האיש היה אחד המוחות המוזיקלים הגדולים של המאה העשרים, ובבוקר של קטיפה כה ריק, אמש, הוא הלך לעולמו, ולי עולמו יחסר מאוד.

הייזלווד היה בורא עולמות שיר כמו שאחרים מפריחים בועות סבון. הוא היה מפיק מלחין וכותב שירים שהבין שהשער לגן עדן נמצא בשלמות השילוש הקדוש בין כתיבת שיר טוב, ביצוע מעולה, והעיבוד וההקלטה שלו. הייזלווד (בעזרתו של המעבד בילי סטריינג') יצר שירים שיכולת להגר לתוכם לכמה שנים טובות מחייך, ועדיין לחוש שלא הספקת לראות ולחוות את כל הפלאים שהם אוצרים בתוכם.

רשימה הדברים שהוא עשה היא אינסופית. סביר להניח שאתם מכירים עבודות שלו בעיקר מהתקופה שבה עבד עם ננסי סינטרה בשלהי שנות השישים, וכך יצר כמה מהשירים הנפלאים והמוזרים ביותר שזכו לפופולריות רחבה. אולם יהיה זה עוול לצמצמם את הקריירה של האיש שעשה כלכך הרבה ניסים במסגרת השיר הפופולרי, רק לשנים הבלונדיניות של סינטרה.

הנה שירו הידוע ביותר עם ננסי סינטרה – בוקר של קטיפה, שזכה לאינסוף ביצועים (כולל פורטיס שעיברת אותו בסיפורים מהקופסא) לצערי אין את הקליפ היפיפה והמקורי של שניהם בו לי הייזלווד רוכב על סוס שחור לאורך חופים מעורפלים וננסי סינטרה מגיחה כמו פיה לבנה מהחלל החיצון בפזמונים,  אבל זה יתן לכם מושג על השיר המקסים והנפלא הזה.

אינסוף מוזיקאים נמשכו למלכות הקסם הערפילי ששורה על השיר הזה וניסו לייצר אותו בעצמם. אך למרות  הרבה ביצועים טובים,  הנה אחד, הנה השני ויש עוד כמה שלא מופיעים בקליפים) אף ביצוע לא מצליח ללכוד את הקסם האפל והילדותי כאחת שמוקרן ממעמקי השיר הזה. מה שמתחיל כאגדה עתיקה עם תזמור מיתרים דרמטי, נמשך כשקולו העמוק של הייזלווד מפלס את דרכו ממעמקי השאול בהצהרות שמהדהדות על פני אינסוף המדרגות הריקות והענקיות שמפרידות בין גן עדן לגיהנום.

הסמכותיות שבקולו, דמות מלך/אב אבירי ומיתולוגי שמבטיח איך בבוקר של קטיפה אחד שבו הוא יהיה מיושב  (Straight ) הוא יפתח את שערי הגן שלה, ואולי יספר לנו על פיידרה ואיך שהיא נתנה לו חיים. ואז בניגוד לכל מה שמקובל בשירים ובכלל, השיר נחצה לשניים, במעין דז'ה וו או פלאשבק מהעבר מגיח קולה של ננסי סינטרה בשלוש רבעים ילדותי, מלא פרחים וסודות מגלקסיה פנטסטית ורחוקה, בקסם  שנתן לראות אבל לא לגעת. ושוב הייזלווד חותך את השיר לשניים ומציג את הצד שלו בבית רווי בתשוקה זועמת ותקיפה.  ושוב מגיחה סינטרה לפרק את כל הקושי ברכות וזלינית, האזכור של המיתולוגיה היוונית בתוך המיתולוגיה הפרטית בכוונה מלאה הצהרות  אירוטיות, והדואט שמתנהל בין שני השירים בסוף השיר הוא פשוט הברקה מדהימה.  שני שירים שחתוכים אחד את השני ואף פעם לא נפגשים. מדובר באחד השירים הכי מוזרים ויפים ששמעתי בימי חיי.

הייזלווד עשה תקליטי סולו יפיפיים גם בלי עזרתה של סינטרה. הטוב שבהם לטעמי הוא "רקוויאם לכמעט גברת." שרק ההקדמה שהוא כתב לאלבום שווה את מחירו כשיעור לחיים. הייתי שמח להשמיע כאן  את שירו הטוב ביותר – my autumn's done come אך לצערי אין למצוא זמין ברשת. אני עדיין מאזין לדיסקים. עד כמה שזה עצוב לומר זאת. לי הייזלווד האדם לא יחסר לי. בניגוד להרבה יוצרים ששיריהם נשארים מאחור כאנדרטות נוגות לאיש החי, השירים של הייזלווד הכילו בתוכם מזימה שטנית פאסוטית באופיה. במשך השנים יצק הייזלווד כלכך הרבה מעצמו לתוך שיריו, שהם הפכו להיות השערים לעולמות אינסופיים שבהם פגשתי אותו אינסוף פעמים ובתוכם אפגוש אותו שוב ושוב,  עד סוף ימיי.

להתראות בקרוב, לי.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: