אני עוד אגיע לשם – מכתב לנערה בת שש עשרה.

שלום לך

היום שוב ראיתיך בקניון. כדרכך הלכת בצידי המעברים, מתרחקת מההמולה, נצמדת לחלונות הראווה שהציעו לך כל כך הרבה גוונים זוהרים של כלום חלול, אך את לא הסבת את ראשך לעברם. מתחת לשכמיה הלבנה שכסתה את כתפייך, הסתרת את המצפן הסודי שחילצת בעמל רב מעטיפות האלבומים של הביטלס,  של ג'ון באעז ודילן. מצפן, שכוון אותך אל הגורל הצפון בך, דרך האנשים הנכונים בחייך. דרך האנשים האלו, שהמוזיקה זורמת מסביבם, דרכם, ובתוכם.

כדרכך, נראית אבודה מתמיד. אך כשהגעת אל חנות המוזיקה בה עבדתי, נשמת בהזדקקות כה גדולה כמי שכרגע חילצה את עצמה מטביעה בנהר. שאפת את כל האויר לתוכך בדחיפות נואשת כזקוקה לכל החמצן רווי הצלילים ששכן בחלל החנות. האור שקרן מעינייך היה חזק כל כך, מבהיק, לא משנה כמה ארוך היה השיער שהסתיר את עיניך, ברור היה שמשהו שם בפנים בוער וצורב את נשמתך. משהו שכמעט גווע מכמיהה ליש אחר ומוחשי בתוך הכלום הצהוב הזה, אשר זחל מעל הקניון והשתרע על גבו בכל פינה בעיר.

סביר להניח שהייתי עסוק במכירת דיסקים חסרי משמעות לאנשים שרק רצו לרפד את אוזניהם בג'אנק-מיוזיק. משונה, אתה מתחיל לעבוד בחנות מוזיקה מתוך אהבה גדולה, מתוך תחושת שליחות, מתוך הרצון להפיץ את הטוב ולבער את הרע, לחלוק את המוזיקה הטובה ביותר שיש לכל מי שיקרה בדרכך. אך כמה שנים לאחר מכן, אתה מוצא את עצמך מוכר "היטמן 831" מאה פעמים ביום ושואל את עצמך: "למה לעזאזל אני עושה את זה…"

אבל פעם בכמה שנים, כן, פעם בכמה שנים מגיחים נער או נערה עם המבט הזה בעיניים ואתה יודע שהם מקוללים לנצח. הם אותן הנשמות שנולדו עם האוזן השלישית זאת שדנה אותם למבט כפול על מציאות אחת. מבט שבוחן את העולם שבחוץ בייאוש מסויים ומכמיר. אך מבט שרואה את העולם ההוא שקיים מעבר, מסתתר בחריצים שחוקים של תקליטי ויניל, בבוהק הכסוף של דיסקים, בדפי המילים שמצורפים לאלבומים, את כבר יודעת על מה אני מדבר- העולם האמיתי.

ידעתי שמכאן והלאה זה יילך ויסתבך. בכל פעם ששלחתי אותך ואותם, עם עוד אלבום קסום הביתה, ידעתי שאני מפקיד בידכם מפה כמעט מושלמת לאוצר שנחבא בארצות היופי הסמוי מהעין. מפת סתרים אל היופי שקיים רק בחלל הפנוי הדקיק כאינסוף שבין האוזן לדמיון. שלחתי אתכם אל היופי שמפריד בין רעש נוראי לרעש מזכך, בין שקט מחריד מכלום לשלווה מופלאה של היקום כולו. שלחתי אותך אל היופי הזה אבל חששתי. ידעתי שהוא עלול להטריף את דעתם של אלו שצריכים לשוב משם לעולם פגום למחצה ולגלות שהיופי ההוא לא מתקיים בו בכל פינה. ובכל זאת שלחתי אתכם לתור אחר יופי, כמו שאף פעם לא האמנת שיש בעולם הזה, יופי שהוא רק שלך, שהוא האוצר שכל אחד מגלה בעצמו עם כל מה שליבו חפץ ביקרו, האוצר הפרטי והסודי ביותר שתחילתו במחט המונחת על החריץ, בקרן הלייזר שמפענחת את המספרים, וסופו תמיד תמיד הרחק הרחק בלא נודע.

נדמה לי שחלף רק רגע מאז שהגעת לכאן לפני כמה חודשים. בפעם הראשונה שבאת הנה חפשת לשווא את – "Cloud 9"  של האריסון ואני אמרתי לך שהוא הביטלס החביב עלי מכולם וכמה שאני אוהב את –  "All Things Must Pass" של האריסון ואיזה מתסכל זה שהוא עוד לא יצא בדיסק, ואת מייד אמרת לי בפליאה: "עכשיו ראיתי אותו  בחנות הדיסקים השניה בקניון, ממש פה למעלה". שלפתי שטר שמתי בידך וציוויתי עלייך "תקני לי אותו! עכשיו!!". אני לא יודע מה חשבת על האיש המוזר הזה שנותן כסף למי שפגש זה עתה. אבל את מבינה, גם אני הייתי אחד מהמקוללים, ואת זה יכולת לזהות מייד, אפילו בגילך הצעיר.

אחרי כמה דקות חזרת עם הדיסק ביד כמי ששבה מנופש חורפי באלסקה אל ארצות החום. נתת לי את האלבום ושנינו שמחנו מאוד, כל אחד מסיבותיו הוא. אך מעבר לשמחה הלא ברורה הזו נדמה לי שבאותו רגע ממש כרתנו ביננו ברית חשאית ופרטית. זה לא משנה איפה נהיה או באיזה מקום נמצא את עצמנו בעוד עשר, עשרים, שבע מאות שנה, תמיד נהיה שותפים לדבר עבירה. ברית שבה כל הדברים כולם, כולל אנחנו, יהיו בני חלוף פרט למוזיקה. שכן רק היא תשאר מאיתנו, היא זו שתמשיך לחוג במעגלים המוזרים האלו שביני לבינך,  המוזיקה שתמיד תהיה הדבק שמפריד ביננו.

שנים אחר כך הבנתי שאולי הייתי שליח באיזו תוכנית הובלות קוסמית מוזרה. תוכנית שגרמה לי להגיע לקניון החיור במשך כמה שנים מתסכלות ולו בכדי לחכות ליום שבו תגיח הנערה האבודה בת השש עשרה שאת כדי שסוף סוף אוכל למסור את הקסם הזה הלאה, ואיזה קסם קוסמי כבד זה היה. ניק דרייק, ג'וני מיטצ'ל, הוולווט אנרגראונד, ביג סטאר, טים באקלי, Love…  הרשימה הזאת רק התמשכה עוד ועוד. ואין רגע ששימח אותי יותר באותם השבועות האבודים בקניון יותר מהרגע שבו באת עם אותן עיניים פעורות ואמרת  – מה אתה משמיע לי היום?

והשמעתי לך הרבה. מוח צעיר סקרן ונועז כשלך רצה מייד לקפוץ אל המים העמוקים ביותר. הפליאה וחוסר האמון על פנייך כשגילית שהקטע הכי יפה בשיר ההוא של דני רובס הוא בעצם ציטוט של "Blue" של ג'וני מיטצ'ל, הרגע שבו המחשבות שלך התרוממו אל החלל החיצון כשחווית את Northern Skies  של ניק דרייק ומייד קנית את כל הדיסקים שהוציא, כי היה ברור לשנינו שאי אפשר להסתפק בפחות מזה. אולם יותר מהכל זכור לי הרגע ששמתי לך באוזניות את "Candy Says"  של הוולווט. נדמה לי שאף פעם לא ראיתי כל כך הרבה מים רוטטים מתחת לזוג אוזניות אחד. ולכשנגמר השיר וחזרת להיות נראית, תלית בי מבט חולמני ורציני כאחד ואמרת:"תקשיב, זה השיר הכי יפה בעולם.." עם אמונה טהורה כפי שרק מישהי בת שש עשרה מסוגלת לה.

לא היית היחידה שהגיעה אלי לחנות במשך השנים, אבל ללא ספק היית בן המיוחדים ביותר. לעיתים הרגשתי כרופא שמאבחן את המחלה ומיד מתאים לה תרופה לחיים. לב שבור התנחם עם אקמול הדכדוך ופנצילין הרומנטיקה האכזרית של לאונרד כהן,  ראש שחלה במחלת הנדודים טופל בידי מסעות דילן הראשון, ולמי שנהלך ונתלש מהמציאות הכרתי את ניל יאנג ואת "על החוף" שבאותה תקופה אפילו לא יצא בדיסק,  ורק לכשאבחנתי מקרי סעד קשים, הגנבתי קסטה פירטית אל תוך השקית. אולם את התרופה הטהורה ביותר שמרתי למקרים הקשים ביותר. ולאלו שראו רק חשיכה נתתי את נוגדן החושך הטהור מכולם, את מי שכתב כי "חשיכה יכולה להיות האור הבהיר ביותר"-  ניק דרייק.

"שירים הם כמו קעקועים" שרה ג'וני מיטצ'ל והגדירה את היחס המוזר הזה בין בני אדם ושירים. תמיד חשתי שזו האמת, אבל לא במלואה. חלק מהילדים האלו הפכו לחיילים, למטיילים, לסטודנטים והמשיכו לבקר אותי כדי לצרוך מוזיקה לפסקול ההתבגרות שלהם, עד שההתבגרות נגמרה והם לא באו יותר. חלק הפכו את השירים האלו לחברים הכי טובים של חייהם ומדי פעם הם קפצו לספר לי איך מתקדמים היחסים בינהם.  אך רק מתי מעט, נועזים טפשים וחולמניים כאחת, ידעו להקשיב בין הצלילים. רק הם הבינו ששירים הם קסם אפל מאוד. קעקוע שאתה מטביע מתחת לעור של אנשים שאף פעם לא פגשת, בלי מחט וצבע או יותר נכון עם מחט יהלום וצבע ויניל שחור משחור . רק אלו שהבחינו בקסם האפל הזה ששכן מעבר לצלילים, אלו ששמעו את הקול הקורא בחשכה שבין השירים, אלו שחשבו לנסות את כוחם ומזלם ולהצטרף אל איגוד הסתרים של יצרני הקסם המוזיקלי –  "הם  שכותבים את השירים".

מקננת בי תחושה עזה שאת, חלק מאותם קומץ מתאבדים רומנטי אשר שמים את גורלם בכפם ומנסים את מזלם איפה שמיליון אחרים ניסו וכשלו. עולם הקוסמים המוזיקלים הוא עולם מוזר ביותר. אתה מתחיל בתור שוליה עם גיטרה או פסנתר וספר שירים שאספת מאחרים ולאט לאט אתה מנסה למלא את הדפים הרקים בספר, בשירים משלך.  כמעט בלי לשים לב מתי ואיך אתה מגלה שתקופת החניכות שלך נגמרה, אבל עדיין אין לך שמץ של מושג איך עושים את הקסם הזה. עוד לפני שהספקת להתכונן, אנשים אחרים יבואו אלייך וישאלו אותך –  איך אתה עושה את זה? ואתה תקשקש משהו על השראה ויצירה אבל רק כשתגיע הביתה אחרי הופעה מוצלחת במיוחד ותזחל למיטה בחיוך גדול שעשית היום משהו בחייך, אתה תזכר בשאלה הזאת, ובינך לבין עצמך תתוודה שאתה אף פעם לא ממש עושה קסם, זה הקסם שעושה אותך.

רציתי לספר לך שגם בעולם הקוסמים יש טובים פחות ורעים יותר. המוזר הוא שמאחר וקסם הוא דבר כל כך אינטימי אתה אף פעם לא רואה את עצמך עושה קסמים, אתה אף פעם לא יודע באמת מה הקסם שלך שווה. זה יכול להיות כל כך מבלבל ומתסכל לראות קוסמים רשעים ושחוקים זוכים לקיטונות של הערכה על שליפת יונה מעונה מהכובע בלהט מלא רייטינג, בעוד שקוסמים מדהימים אשר הקטינו את כל היקום לכדי גרגיר חול והגדילו את הקיום בכמה מימדים, זוכים להתעלמות מוחלטת של הקהל. משרכים את דרכיהם מדי ערב וערב דרך חיים שלמים של קסמים מדהימים בקרקסי שוליים מול שלושה ילדים קטנים שעוד לא תובנתו לגבי מהו הקסם "הנכון" וכיצד צריך להראות קסם "יפה".

כבר עכשיו אני חש שאת פונה אל דרך הקסמים בעצמך, אני מאמין ומקווה שתוכלי למצוא בתוכך את הדרך להגיע אל הדרכים הבלתי ידועות האלו וחשבתי לכתוב לך כמה עצות לדרך. לא מפני שאני כזה קוסם גדול ומופלא שיכול לכתוב ספרי הדרכה שקופים ובלתי קריאים לקוסמים אחרים. אבל אני יודע משהו על הדרך שלי ואם יש משהו שאת יכולה להשתמש בו מכל זה מה טוב. ואם לא, פשוט תשכחי מזה ותשרפי את המכתב הזה כדי שהחום הטמון בנייר הזה יחמם אותך.

רציתי לספר משהו על הדרך המשונה, המסובכת הכמעט בלתי אפשרית הזאת. הדרך הזו שמקצה המיטה בצד המוגן של חדר השינה בגיל ההתגברות תראה הרואית במיוחד, אך בפועל מדובר בשנים ארוכות ומתמשכות של עבודה מתסכלת ומפרכת על דברים שאת לעולם לא תביני וכמעט אף פעם לא תוכלי להסביר. הדרך הזאת שתענה אותך שוב ושוב בתמיהות שלה עלייך, בתמיהות שלך עליה, ובתמיהות של כל הסובבים אותך – אלו שלא יבינו אותך מתוך אהבה ואלו שמתוך אי הבנה לא יאהבו אותך.

הדרך הזו תוביל אותך להתעמת עם אנשים שאת אוהבת ותכריח אותך להתחבק עם אנשים שמהם את סולדת. כי בשביל להמשיך ולעשות קסמים אתה תמיד חייב להשאיר פתח ותקווה שמכל דבר רע עלול לצאת משהו טוב. שבשביל להגיע אל המופלא את חייבת להשאיר מקום לבלתי ידוע, לבלתי מוגן, לבלתי מובן, לאותו – "מקרה שיקרה אם אפשר במקרה". אבל מעל לכל, תשאירי מקום לעצמך.  מקום בתוכך שבו רק את ואת לבדך, תוכלי לנסות ליצור את הקסמים שאינך ואולי פעם יהיו חלק ממך.

כל קוסם ותיק יודע שאין קשה  מליצור קסם חדש, צרוף שלא צורף עדיין, אבל מה שלא תעשי, אל תתפתי למחזר קסמים של אחרים זו הדרך הבטוחה לחוסר בטחון, זה הפיתוי לחטא שרובץ תמיד לדלתך, זה הטריק הגדול ביותר של השטן, זה עשוי להעניק לך מחיאות כפיים מחרישות, אבל זה הפיתוי שיחמוס ממך את נשמתך .

תכתבי את מה שאת עכשיו אבל אל תשכחי שאת גם מה שאת יכולה להיות. תכתבי את מה שאת חיה ואל תחיי את מה שכתבת. היי מה שכתבת ומה שלא יכולת לכתוב אל תתייאשי ממנו. דווקא המציאות שלך הפרטית באמת היא זו שתהיה תמיד הכי מעיינת ואוניברסלית.

תשקיעי את כל מה שיש לך בלהשיג לעצמך גיטרה ממש ממש טובה. הרבה פעמים היא תהיה כל התזמורת שלך, החברה היחידה שלך בדרך, הכרית שלך, ולעיתים אפילו הדובי שאת צריכה לחבק לפני השינה, תזהרי מגיטרות כחולות, ותחפשי את אלו שמדברות עם האצבעות שלך ברכות אך יודעות גם כיצד להקשיח מיתרים של כותנה.

תזכרי שכשאת יוצאת להופעות עם שלל הקסמים שרקחת בפרטיות חדרך, את מעמידה את כל קסמייך למבחן ובכל פעם מחדש.  לכן את חייבת שקסמיך יכילו כמויות לא הגיוניות של יופי ואמת מפני שאת תאלצי לבצע אותם שוב ושוב במקומות שיהיו כל כך רחוקים מהדבר הזה.

תעריכי מאוד את כל אלו שמחזיקים את פיגומי עולם הקסם על כנו, מלצריות, בעלי מועדונים, מאבטחים, סאונדמנים, מנקי רחובות. נכון שלרוב הם שם בשביל עצמם ורק לעיתים נדירות ביותר הם גם שם בשבילך. קבלי מהם את כל שיתנו אך לעולם את תשכחי שמה שחשוב הוא רגע האמת. אל תתני לאדישות לציניות או לרשעות הסתמית שלהם לגעת בך, את אלו שבאו לראותך לא מעניין שום דבר מכל זה. הם באמת באו לשם בשבילך.

תתכונני לרגע שתגיעי להופעות בבארים מוארים כפלקט, ובבארות חשוכות חסרות תאורה, במועדונים מנוכרים ומול נוכרים, לאולפני טלויזיה ורדיו ולא משנה כמה מבטיחים לך, בסופו של דבר אף פעם לא יהיו שם תנאים ממש מתאימים לקסם כמו שלך. תתכונני לרגע שבו תצטרכי לבצע את קסמייך שכל האנשים מסביבך יראו עסוקים או אדישים לך. אל תקחי אותם קשה מדי, הציניות שוחקת את היפה שבאדם, אבל אף פעם אינה מסוגלת להכחיד אותו כליל. אל תזלזלי בהם, האנשים האלו ראו כל כך הרבה קוסמים שהם יודעים הרבה יותר טוב מכולם להבדיל בין קוסמים ללהטוטנים ולמכשפים. יותר מכל תזכרי, שהקסם שלך חייב להכיל כל כך הרבה אמת, כי רק אמת גולמית וחזקה, רק יופי ללא רבב, יצליח לשמר משהו מהגרעין הזה לאחר שכל המסננים האלו בדרך יכסו אותו בעוד ועוד וילונות.

תתאמני בלחייך גם מול קהל שיתנהג כאילו את חתול צ'שייר שלא קיים, תלמדי לבטוח באנשים שבאים לראותך ולנסות לעשות את הקסמים הכי מסובכים שאת אפילו לא בטוחה שאת יכולה לעשות, לפעמים האנרגיה של הקהל היא זו שמטעינה אותך ולא להפך. תלמדי לקבל מחמאות בביקורתיות, ולסנן מהביקורות הקטלניות ביותר את החמאה שממנה תפיקי זווית ראיה חדשה על עצמך.

תופיעי לפני מאות ואלפים אבל תזכרי בסופו של דבר את מופיעה רק מול בני אדם ולא מול קהל. גם בלב קהל עויין תדוגי את האוהב שלך ותשירי רק בשבילו,  וגם אם יום אחד יגיע להופעה שלך רק אדם אחד תזכרי שהוא יקום שלם שבא לראות אותך, אל תאכזבי אותו, תזכירי לו את היקום שהוא.

תאהבי את הדרך מפני שהיא המטרה. שימי לב לכל קילומטר שמוביל אותך הלאה אל הנודע מפני שאת כל כך תתגעגעי אליו בדרך חזרה הביתה. תחשבי שהנסיעה ממקום למקום בכדי להופיע היא אף פעם לא בזבוז זמן.  היא הרווח העיקרי שאת זוכה לו, את תראי אנשים ומקומות שונים ומשונים אבל אף פעם אל תשכחי שהשורשים שלך קשורים בסופו של דבר למקום שממנו באת ולמה שאת. תזכרי שהשם שלך לא עושה אותך זו את שעושה את השם שלך, ואם אומרים לך  ששמך הולך לפנייך תדאגי שיהיה גיבוי מאחוריו.

לפני כמה ימים, או אולי היו אלו כמה שנים, בעודי מתבונן בהמון השוצף של הקניון הפכו האנשים למילים ושורות מתחלפות וכתבתי לך ועלייך שיר. קראתי לו "נועה אומרת" כמחווה לשיר ההוא של הוולווט שאת כל כך אהבת.

כדרכם של שירים טובים רק שנים רבות אחרי שכתבתי אותו הבנתי מה הוא אומר. כששתלתי את המילים "אני עוד אגיע לשם, יום אחד" בפיך, לא ידעתי בעצמי מה זה אומר. אך רק לאחרונה ראיתי הופעת השקה של זמרת  שרתקה והקסימה אולם מלא במעריכים מעריצים ואוהבים. משעשע כמה שהיא דומה לך, אגב גם לה קוראים נועה. היא ארחה אותי לשני שירים וכשהסתכלתי באולם עם כל האנשים שהגיעו מכל הארץ רק כדי לראות אותה, אמרתי שנדמה לי שהיא הגיעה לשם.

בדרך הארוכה הביתה הבנתי שלהיות אמן אמונה אמיתי, זה קצת להיות כמו כרובי מרחוב סומסום.  לרצות כל כך להגיע לשם, אך כשאתה מגיע לשם אתה מגלה ש-"שם" תמיד, תמיד, נמצא במקום אחר.

את כל הדברים האלו ועוד הרבה דברים אחרים רציתי להגיד לך כשהגעת לחנות היום. אבל כדרכם של דברים, את הדברים המרתקים ביותר לא אומרים, רק כותבים. ולכן העדפתי לשים אוזניות על אוזנייך ולתת לך לשמוע עוד אלבום מלא בקסמים. יש לי תחושה ברורה שאת עוד תגיעי לשם, ויום אחד תמצאי את עצמך אחרי הרבה מאמצים וקשיים עם אלבום ראשון ביד, וזה יהיה כיף וקסום ואנשים יאהבו אותו וינשאו אותו ויתעלמו ממנו, אבל זה לא משנה. כי  את תתרגשי ממנו כמו מהדבר הכי יפה שראית והכל יהיה כמעט מושלם, אך תזכרי שברגע ששחררת את האלבום הזה לעולם הוא בעצם מופקע מרשותך והמסע האמיתי שלו בעולם רק מתחיל.

יום יבוא ובאיזה שהוא קניון נידח על פני כדור הארץ, תכנס איזו ילדה אבודה לחנות מוזיקה, והמוכר יראה את ליבה השבור ויחפש  את התרופה שמיועדת רק לה. והוא ישים לה אוזניות על האוזניים וישמיע לה איזה אלבום וכל הסיפור יתחיל מחדש…

אז תשמרי על עצמך, לא נראה לי שאני אמשיך לעבוד במכירת דיסקים עוד הרבה זמן. אני חושש שאין בזה עתיד מזהיר במיוחד. אבל גם כשיגמרו הדיסקים וכל המוזיקה תשוטט בענני הרשת, עדיין אנשים יצטרכו שירים בשביל לחיות ויחיו בכדי לשיר. אז תכתבי כמה שיותר, תאהבי עוד יותר והכל יהיה ממש, אבל ממש, בסדר גמור.

ביי

דויד, המוכר מהקניון.

הצד האחר של המראה – בוב דילן בניופורט 63'-65'

. היום היה שחור ולבן, האויר היה מחושמל מהצהריים,והפסטיבל השליו התפקע מאנשים צעירים ומבוגרים שבאו לחזות במלך הבלתי מהורהר של מוזיקת הפולק. העלים נעו חרישית ברוח הקיצית, האיש היה איש מספריים שכזה, באותו ערב, הוא ישנה את עולם המוזיקה לחלוטין. השנה היתה 1965, כולם ידעו שמשהו גדול קורה, אבל לא ידעו מה. אחר כך הם יצעקו לו בוז, "אינך מנגן את הדברים כפי שהם". ברעש הגדול אף אחד לא שמע את תשובתו – "דברים כפי שהם, משתנים על הגיטרה החשמלית".

"הצד האחר של המראה – בוב דילן בניופורט 63'-65'" הוא דיוידי נדיר בחשיבותו. מדובר בתעוד שלוש הופעות של בוב דילן הצעיר בפסטיבל המרכזי של מוזיקת הפולק בארה"ב. בשנות השישים המוקדמות ניופורט היה אתר עליה לרגל לכל מה שקשור במוזיקת הפולק של ארה"ב. פולק לא היה רק מוזיקה עממית היא היתה הרבה מעבר לכך. זו היתה מוזיקה עטורה בהילה אוטנתית, מוזיקה בעלת משמעות וערכים, מוזיקה שבה אמרת את האמת לאמיתה על זכויות האזרח וזכויות הפרט, על עוני ועל מלחמה, על ההיסטוריה של המקום בו גדלת והחלומות התת קרקעיים של דופק האומה.

בעולם משולל ערכים פרט לערך הדולר, בעולם שבו דובר הדור נקנה בקלות מדי על ידי חברות סלולריות, בעולם שבו בתי קפה משווקים מהפכה וירטואלית לצד אספרסו תעשייתי, קשה להבין כמה רחבה ועמוקה היתה התהום הפעורה בין הביטלס ששרו על הרצון לאחוז בידה של איזו נערה, לבין מוזיקת הפולק שהיתה ההפך המוחלט ממוזיקת הפופ של התקופה. בניופרט שרו על דברים  חשובים משמונה ימים בשבוע. כאן באו לשיר את השיר המכובד של הארץ ובאמצעות כלים אוטנתים כגיטרה אקוסטית מפוחית ובנג'ו כיאה לשירים רצינים. ההופעה של דילן ב-63'  חושפת את דילן במלוא כוחו הפולקיסטי, הוא וירטואוז חמוד להפליא בחולצת עבודה וג'ינס שחוק שיותר מכל נראה כמו היורש האולטימטיבי של וודי גאט'רי.

למרות שהשיר הזה נוגן ונשחק עד כדי הפיכתו לאבק ברוח יש ריגוש אמיתי לשמוע את דילן שר "התשובה נשאת ברוח" עם מיטב האמנים של ניופורט 63' וכל הקהל שר איתם את השיר הטרי שכבר הפך להמנון של תנועה שלמה. הכוח האדיר של שיר כל כך פשוט המאחד מסביבו כל כך הרבה קולות תקוות וחלומות, מחוזק בידי האחווה הניפורטית גורם לדילן להשמע משכנע מאי פעם ובוער לחלוטין בלהט שבו הוא שר את שיריו.

מתוך ראיה שיודעת את העתיד לבוא ניתן לראות את הסדקים בקצוות עיני החרכים הממצמצות של דילן בניופורט של 64'. אלו יהיו אותם סדקים שיובילו לניתוק שלו מתנועת הפולק רק שנה לאחר מכן. ההצמדה של מקבץ ההופעות הדילנסטיות באותו מקום ומול אותו קהל חושפות את ההשתנות שלו לאורך אותן שלוש שנים,  רק כך ניתן להבין את הדיאלוג המורכב והדואלי שדילן ניהל עם קהלו ועם עצמו. הצרוף של שלושת ההופעות גב אל גב הן שהופכות את הדיוידי הזה למסמך דוקמנטרי מרתק להפליא שחושף לראשונה ובצורה מלאה את מהלך האירועים שהובילו לרגע מיתולוגי ומכונן בהתפתחות המוזיקה של המאה העשרים. הרגע שבו עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, עם גיטרה חשמלית לבמה ומחשמל דור שלם.

"אתם רוצים אותו, הוא שלכם – גבירותיי ורבותיי בוב דילן…"

בתוך שלוש שנים הפך הצעיר היהודי שהגיח לניו יורק מפריפריית מינסוטה, מיורש העצר למלך המכהן. משם היתה הדרך פתוחה רק לתפקיד הג'וקר. בניופורט 64' מתבצע טקס ההכתרה של דילן. דובר הדור, זמר הפולק הלאומי, יקיר התנועה לזכויות האזרח ובעיקר האיש האוטנתי ביותר ביקום. לאחר ההופעה המלכותית שלו ושל ג'ון באאז (שמתגלה בדיוידי הזה כאשה נבונה ובעלת נסיון חיים הרבה מעבר לשנותיה הצעירות, חקיינית מצויינת של דילן ומבקרת תרבות מדוייקת במיוחד)  הקהל זועק "אנחנו רוצים את בוב" אל מול הכרוז הנבוך שאומר להם "זה בלתי אפשרי – אני מבטיח לכם שזה בלתי אפשרי, אי אפשר להביא את בוב, יש עוד הופעות… " והקהל פשוט לא נותן למופע להמשיך, עד שדילן חוזר לבמה כדי להגיד כמה שהוא אוהב אותם אבל לצערו הזמן אינו מאפשר זאת.

במהלך שלוש שנות כהונתו כמלך של ניופורט, למד דילן את מה ששליטים לומדים בשנים הארוכות לאחר שהם מסיימים לכבוש את ממלכתם,  מכאן הכל אפר ואבק ושקיעה איטית של האמפריה אל הכלום. דילן החד, דילן הצעיר, דילן שבא אל הסצינה ראה אותה וכבש אותה לחלוטין, האיש שמוכתר פה כאדם עם האצבע על הדופק של הדור, לא רצה להיות חלק מהדעיכה הגדולה הזו. בניופורט 64' שמע דילן את הבלתי ידוע קורא לו בקול ברור, ולתוכו הוא זינק בקפיצה חשמלית בשנה שלאחר מכן.

"אני מקבל את הכאוס, אינני יודע אם הוא מקבל אותי לתוכו…" (בוב דילן)

לניופורט 65' מגיע דילן לכמה הופעות. ההופעה הראשונה שלו היא אקוסטית והיא מתרחשת בצהרי היום של ה24 ליולי, בבמת סדנת כותבי השירים. הופעה מושכת אליה את כל קהל הפסטיבל, עד שכל הסדנאות שמתקיימות במקביל, כמו נגינת דולצימר אפלאצ'י, בטלות ומבוטלות. הקהל נוהר לראות את המשיח הצעיר, דילן נראה זקן מגילו. כמעט כמו שחקן שמשחק את תפקידו של דילן. בלילה למחרת הוא יעלה לבמה המרכזית של ניופורט לבוש ככוכב פופ עם גיטרות חשמליות, וחולצה אדישה לכל ערכי התנועה , משובצת בנקודות, עם להקה חשמלית, שהוא הרכיב אד-הוק,  בלילה הקודם.

בניופורט 65' דילן כבר לא שר על הזמנים המשתנים, הוא משנה אותם בעצמו. התהום שלתוכה הוא קופץ היא ענקית. דילן שובר את כל המסורות האקוסטיות של הפסטיבל, עם להקה חשמלית, וטקסטים שלא מחויבים לשום דבר, פרט לעצמו. רק בצפיה מרוכזת גב אל גב של הופעותיולאורך שלוש השנים בניופורט, ניתן לחוות משהו מרוח התקופה והזמנים ההם. רק כך ניתן לחוות את ההערכה והאהבה העצומה שהקהל מעניק לו, רק כך, ניתן להבין, כמה גדולה היתה הבגידה במעריציו, ובכל הערכים שבהם דגלה תנועת הפולק האמריקאית, רק כך ניתן לחוש, את הבוז הנוקב שמשולח בו מהקהל כשהוא עולה לבמה עם גיטרה חשמלית,  רק כך ניתן לשמוע, באמת ובברור, כמה כמה גדול ורועש היה ה"פאק יו" החשמלי, שדילן הטיח בפני קהל אוהביו.
בניופורט 65' עולה דילן לבמה, ושר את השיר שדרכו הוא מודיע לכולם, שהוא, מתפטר מכל תפקידיו, והולך להיות הוא עצמו. "אני לא אעבוד יותר בחוותה של מאגי" שר דילן, כולו מחושמל וטעון. כאקדח של מילים, הוא יורה לכל עבר, ובעיקר לעבר מי שלפניו –   "אני עושה את מיטב יכולתי להיות כפי שאני, אבל כולם רוצים ממך, להיות בדיוק כמותם, הם אומרים לי תשיר, כשאני משועבד ואני משתעמם, אני לא אעבוד בחוותה של מגי, לא עוד" תחליפו את מאגי, בניופורט, וקבלתם את מכתב ההתפטרות החד ביותר בהיסטוריה.

בניופורט 65' חתם דילן גזר דין מוות, על דמות הטרובדור המסורתי וחשמל את שירי העם לנצח.  יש בדיוידי ראיון קצר ומקסים עם אחת מבאות ניופורט המבוגרות שמגנה על דילן – " אנחנו קוראים להם שירי פולק עכשיו, אבל לפני מאתיים שנה הם היו שירי פופ…" והיא צודקת לחלוטין.

בניופורט 65' דילן לימד את העולם שבכל דור ודור צריכים יוצרים לכתוב את שירי העם של עצמם. ברגע שבו דילן מחבר בין הפואטיקה לחשמל, בין האבסורד למורד ומפריד את האני מהאנחנו, הוא מעניק לרוקנרול, לגיטמיזציה סופית, כמוזיקה העממית של המאה העשרים.

"הצד האחד של המראה" הוא  דיוידי שחייב לראות כל מי שמתעניין במהפכות חברתיות, כל מי שרוצה להבין כיצד נראת קפיצה נחשונית אל תוך הלא נודע, כל מי שחיידק הרוק מקנן בו, אבל הוא תוהה מה יש שם מעבר לבירה לרעש ולעשן על הבמה. זהו דיוידי שמתעד כיצד כיצד נגמרת תרבות אחת ומתחילה אחרת. "הצד האחר של המראה" מתעד את הפעם הראשונה שבה דילן משיל את עורו אל מול עיני הציבור ולובש עור חדש. עבור מעריצי דילן מדובר ברגע מכריע, הלילה של ה~25 ליולי, 1965, יהיה הלילה האחרון שבו דילן יהיה ממש מובן להם. מעבר לו שוכנת האניגמה הגדולה – מה מניע את האיש המוכשר, המיסתורי, והמוזר ביותר, של עולם המוזיקה?