חלק ב' במסגרת הפוסטים העוסקים בסרטו של טוד היינס על בוב דילן- "אני לא שם". עדיף לקרוא את חלק א' קודם, וכדאי לדעת שהפוסט עשוי להכיל "ספוילרים" אז בחרו בתבונה. 🙂
הנביא
את נביא הפולק העונה לשם ג'ק רולינס והגלגול שלו לכומר מגלם בסרט כריסטייאן בייל שמוציא את דילן הצעיר קצת אנמי ומצליח הרבה יותר להתחבר לדילן הנוצרי. רולינס הוא הדמות שמציגה את דילן נסיך הפולק שצמח מהמפגש שבין וודי הנער ללויתן. הוא האיש שהופך לקולו של הדור, כותב שירי הנושא החדים והמדוייקים ביותר על עוולות העשירים, על קלקולי הכלכלה הקפיטליסטית, שמטיף כנגד פשעי הגזע וחטאי הצבע. שרואה את עוולות העולם מבעד לבירוקרטיה שממסכת אבל שימו לב כמה מוקצנת ומגוחכת הדמות של רולינס. כשהוא מתראיין בטלויזיה הוא כפוף על הגיטרה ככורע תחת משא ההגדרות שהמראיין שם עליו. ומצד שני כשהוא שר את "מותה הבודד של האטי קארול" באמצע שדה בדרום ארה"ב (ארוע שקרה כחלק ממסע שדילן ערך בדרום ארה"ב ביחד עם פיט סיגר לעידוד והגברת הרישום של שחורים למרשם האוכלוסין בכדי שיצביעו וישפיעו ) הוא פשוט נראה כמו התגלמות מודרנית של וודי גאת'רי.
זוהי הדמות שעבור רבים תתפס כדילן האולטימיבי והמוערך ביותר. לאורך הסרט נוטה היינס להגחיך את הדמות הזו דרך מעריציו הרבים שנראים מאוכזבים ממנו ברמה האישית והתנועתית. היינס מתעתע בחוקי התעוד ויוצר כמו-קומנטרי על סרטו של סקורסיזה "אין דרך הביתה". כשהוא יוצר את אליס פאביאן (שמשוחקת נפלא בידי ג'וליאן מור) כבת דמותה של ג'ון באאז שנותרת מתוסכלת ברמה האישית. פאביאן, כמו רבים אחרים בסרט, נוטרת לדילן על שחרג מגבולותיה. היא הכירה אותו לאומה ונזנחה לאחר שתפקידה כמקפצה אל עבר הכוכבים הסתיים.
היינס מביא את רולינס להתרסק כנביא הפולק דרך הארוע שבו דילן בחן את גבולות הסובלנות למילים ולמלמולי שיכורים פואטים, כשקיבל פרס על שם טום פאיין (ובאיזה שיר הוא עשה מזה פארודיה? וכמה שנים אחר כך? בחינה קטנה לדילניסטים : ) מידי אנשי זכויות האזרח. רולינס/דילן אומר שהוא מזהה בעצמו משהו מהאיש שרצח את קנדי. העניין מעורר עליו את חמתם ואת בוז אנשי התנועה, רולניס מגלה את מה שכל נביא מתחיל יודע, כל עוד נבאותיך מסתדרות עם טעם הקהל, הכל יהיה בסדר. אולם לראשונה חש רולינס את מגבלות כלוב הזהב שבו הוא נמצא. מרגע שהנבואות/מילים שלו חורגות הטעם המוגבל של מעריציו, מהרגע שבו המילים מפתחות חיים משל עצמן, מהרגע שנבואותיו הופכות להיות קשות מדי, רולינס מגלה שהוא נכלא בשיר שהוא כתב – בסך הכל פיון במשחק שלהם.
רולינס מתפטר מתפקידו כנביא הפולק והופך הסרט להיות האב ג'ק, מטיף שדרשותיו מצטטות את ההטפות שדילן נשא באוזני הקהל שלו בתקופת ההתנצרות שהוא עבר בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים. מדובר בתקופה שלמעשה אין לנו מושג עד היום אם היא אי פעם נגמרה. בנקודה הזו עושה היינס חסד עם דילן הנביא שחזר בתשובה וחזר למלא את יעודו בשירות האל. היינס הולך צעד אחד מעבר לעובדות ובעצם הקשירה הישירה והבדיונית בין דמות הפולקיסט הצעיר לרועה הנוצרי שיצא ממנו, הוא מעיר את אחת מההערות החדות והקשות ביותר לחסידי דילן נביא הפולק הצעיר.
מדוע צמצמתם את מנדט הנבואה שלו רק למה שהיה נוח לכם? שואל היינס מותיר את סימן השאלה הזה ללא מענה בפני שוטי הנבואה המוקדמים. אם רציתם אותו כנביא מודרני אתם תקבלו אותו כנביא דתי בשירות האל קובע היינס ומראה כמה קטנה ומוגבלת היא המגירה שאנשים מקצים לאליליהם לחיות בתוכה לעד.
רגעי אושר קטנים:
החלק שבו רולינס מתחיל לשיר את Pressing On מול צאן מרעיתו ולפתע מרגישים את העוצמה של שירי הגוספל הדילניסטים.
- הראיון בטלויזיה שבו הוא מצחקק לעצמו שוב ושוב כשהמנחה מתעקש לכנות אותו בשמות מפוצצים שרק מגחיכים את הארוע לחלוטין.
המשורר
דמות המשורר/המקשר משוחקת נפלא בידי בן ווישאו. על פניו נראה כי אין לדמות הזו שום קשר למציאות הדילניסטית. לכאורה מדובר בהתגלמות רוחו של ארתור רמבו המשורר הצרפתי הסוריאליסטי שכתב את "עונה בגיהנום". אך הדמות הזו מדברת במילים שנלקחו מתוך ראיונות שדילן נתן במשך חייו. הסיטואציה שבה היא מופיעה היא של חקירה בידי אנשי ממסד כלשהו ולכן התגובות שלה הן תשובות שמקשרות בין כל העולמות של דילן.
היינס מאפשר לדמות להיות רוחו החופשית והאבוסרדית של דילן, המשורר חסר האחריות שהמילים הם החומרים שממנו הוא יוצר את המציאות הפנטסטית שלו. אך בצורה משעשעת וכמעט בלעמית אין למשורר אחריות על הדברים היוצאים מפיו וגם כשהוא בא לקלל הוא מברך. כשרמבו נשאל על תפקידו בעולם הוא משתמש בשני ציטוטים דילנים אדירים – האחד "אני? אני אמן טרפז" משפט הסחה והכחשה דילני קלאסי, והשני – "אני לא פאטליסטי, בנקאים ופקידים הם פאטליסטים, אני חקלאי"
דווקא כשדילן/רמבו מתחמקים הכי רחוק מההגדרה של משורר הם ממלאים את יעודם בדיוק הרבה ביותר. המחשבה שדילן הוא חקלאי של מילים, האיש שזרע זרעים פונטים בתודעה של עולם שלם, זרעים שהניבו גידולים טובים ורעים כאחת, זרעים שיצרו עולם שלם של דימויים ומחשבות, כל אלו הם שהופכים את דילן המתחמק למשורר על.
רוב המבקרים פספסו את הנקודה שהדמות הזו איננה המצאה של היינס שנועדה לשמש כהערה אומנותית על דילן או על בחירתו להיות משורר במקום נביא, דילן עצמו הוא זה שקשר בינו לבין רמבו בכמה שורות חדות ומדויקות מתוך שירי האלבום "Blood On The Tracks".
כשדילן שר על ורלן ורמבו ב-"את תעשי אותי עצוב כשתלכי מפה" הוא מסמן את הכיוון, אולם ב"Tangled up in blue" דילן הולך מעבר ומכליא את הביוגראפיה שלו ותלאות הפרידה הרומנטית שלו עם זו של רמבו כשהוא מדבר על הליכתו של רמבו לסחור בעבדים ותוצאותיה "משהו בתוכו נשבר".
"
I lived with them on Montague Street
In a basement down the stairs,
There was music in the cafes at night
And revolution in the air.
Then he started into dealing with slaves
And something inside of him died.
She had to sell everything she owned
And froze up inside.
And when finally the bottom fell out
I became withdrawn,
The only thing I knew how to do
Was to keep on keepin' on like a bird that flew,
Tangled up in blue.
היינס בוחר בדמותו של רמבו המשורר כמתנגד הטוטאלי, כאיש שמתנער מהכל אפילו מהשירה שלו. כאל האיש שהולך לעשות את כל העולה על רוחו. מצד שני הולדתה של הדמות דווקא באלבום הכי אישי של דילן מסמנת את שביל הבריחה שדילן לקח כדי להתמודד עם בעיותיו האישיות. היינס שוב מתעתע במעריצי דילן ומערים עליהם עוד קושי שאיתו עליהם להתמודד. כיצד לקבל את הידיעה שדווקא האהבה שלהם לאחת מהאישיות של דילן היא זו שבעצם גורמת למותה?
ארתור רמבו המשורר הוא התגלמות רוחו החופשית והנמלטת מכל הגדרה של דילן. דמות שמערערת ומעירה על הסרט ועל עצם קיומה. אך שבעת הצעדים שהוא מציע לחיים במחבוא הן המפתח לדמות הזו. בעיקר הצעד השביעי – "לעולם אל תיצור משהו. שכן הוא תמיד יהיה בלתי מובן, תמיד ירדוף אותך, תמיד לא ישתנה." דילן ישאר לנצח הרוח החופשית בשינוי מתמיד, רוח ששום תנועה לא תוכל לאמץ, ששום סרט לא יכבול ושום מילים לא יתארו או יחסמו אותו.
רגעי אושר קטנים:
- למרות שדילן מעולם לא היה ישיר מספיק מול המצלמות כדי להטיף למשהו ולהתכוון אליו באותה מידה, ההטפה של ווישאו מלאת הכוונה לשבע צעדים לחיים במסתור היא הברקה קולנועית אדירה שתצוטט רבות.
- המבט שמגיע אחרי – "אני? אני אמן טרפז…"
חלק נוסף יבוא בהמשך.
יום טוב.
