בוב דילן

בוב דילן – אני לא שם, חלק א' – המבנה והזיוף.

"מה שלא תעשה, אף פעם אל תעשה משהו שהאדם שמולך לא יוכל להבין"

עשרות ביוגרפיות, מאות ספרים, אלפי מאמרים, ניתוחים ופרשנויות, מיליוני ציטוטים, תמונות ומילים הושחתו לשווא באינסוף דיונים. אלפי שעות שיחה וכנסים הוקדשו לעניין, ועדיין בוב, זימי, רוברט, דילן, לאקי, אלן, צימרמן, נותר דמות לא מפוענחת. ספינכס חידתי שהשאלות מה הוא, מי הוא, ומה מניע אותו? נותרות תמיד בלתי פתורות.
כל נסיון ללכוד את הפורטרט של איש הזיקית עם אלף הפנים נדמה כבלתי אפשרי. גם אלו שניסו, הצליחו לתעד רק חלק מהתמונה, אך לעולם לא את כולה. אפילו התבוננות בתמונותיו לאורך השנים, מלמדת שיותר מכל דמות אחרת בהיסטוריה, דילן הוא הוא הזיקית ההפוכה של עולם היצירה. כל מה שאתה חושב שהוא, הוא לא. כל מה שאתה לא מאמין שהוא לא, הוא כן.
השאלה האמיתית היא איך עושים סרט תיעודי ודמיוני על האוקיינוס. מתחילים עם הצבע הכחול? הרכב הכימי של המים?  רושמים את כל מה שחי בו? הגבולות? הדימויים? רק לפני כמה שבועות כתבתי ש-"דילן הוא יקום שלם של אנשים, אינסוף אפשרויות שקרו ועוד לא התגשמו בתוך שיריו, מכניקת קוואנטים שהתחזתה למשורר עם גיטרה וכתבה את התנ"ך של הזמנים המבולבלים שבהם אנו חיים" והלכתי לישון עם ודאות חוסר הודאות ודיסק של דילן ברקע, שאם חושבים על זה לרגע זה בדיוק אותו הדבר.

מהנקודה הבלתי אפשרית הזו הגיח סרטו של טוד היינס על דילן – "אני לא שם". בניגוד מוחלט לכל חזיונות החזאים ונבואות השוטים שלי, סרט הצליח להותיר אותי משתומם ונפעם. לראשונה בחייו זכה דילן ליצירה שעוסקת בו ומשתווה במורכבות ובעומק שלה ליצירה הגדולה ביותר שבוב דילן עצמו יצר – את בוב דילן.
אין צל של ספק, שהפיצול של דילן לכמה וכמה דמויות, המשחקות אספקטים שונים לחלוטין של חייו הוא מבריק. אך הסיבה המרכזית להצלחתו של הסרט, ומה שהופך אותו ליצירה גאונית ממש, היא הבחירה של היינס לעמת לא רק בין פניו השונים של דילן לאורך השנים, אלא להתייחס למכלול היצירה של דילן ולחייו הביוגראפים כמקשה אחת.

"שיר הוא דבר שהולך בעצמו" 

בחדות נדירה הבחין היינס שהביוגראפיה של דילן כיוצר לעולם לא תוכל להיות שלמה אם תצמד לרגלי העובדות האנושיות. בשביל לתעד יקומים מקבילים כדילן לא מספיקים ראיונות עם האיש עצמו והסובבים אותו או סרטים תיעודים משנות השישים. היינס הבין שביוגראפיה אמיתית של דילן חייבת לכלול בתוכה ראיונות עם השירים של דילן, תעוד נאמן למקור לכל העובדות שהוא סילף,  אימות השקרים שהוא הפך למציאות ובעיקר למצוא את האגדות והחלומות שדילן הפך למציאות כשטווה כטרנטולה מחושמלת מסביבו עוד ועוד קורים לאורך השנים.
אין זה מקרה שהסרט נפתח כשהיינס מושיב את הקהל באחד המקומות המשונים המוזרים המסוכנים והמסובכים ביותר ביקום, היישר מאחורי עיניו של בוב דילן. בשחור לבן מגורען ובעוצמה נדירה מספק לנו היינס הצצה ישירה מתוך עיניו של דילן, לרגע העליה לבמה להופעה האגדית שלו  ב"פרי טרייד הול במאנצ'סטר" ב17 למאי 1965.
זוהי אותה הופעה שבה יתנהלו חילופי הדברים המפורסמים ביותר בין קהל לאמן. מתישהו, מישהו מהקהל יקרא לדילן; ג'ודאס , ויתכוון ל-"יהודה איש קריות" ודילן יענה לו "אתה שקרן אני לא מאמין לך…." העוצמה של הדיאלוג הזה תהדהד לאורך כל הסרט בצורה זו או אחרת, אבל בואו לא נאחר את המוקדם.
דווקא בגלל שהיינס בחר לערב ולעמת את מכלול יצירתו של דילן עם העובדות הביוגראפיות, דווקא בגלל שהיינס לא נצמד לסיפור ה"אמיתי" של דילן,  דוקא בגלל שבחר בדרך כה סוריאליסטית לבחון את דילן הצליח היינס לחדור מבעד מבוך השקרים והשירים המציאות וההמצאות שמרכיבות יחדיו את בוב דילן. היינס מאפשר לצופים הצצה ישירה אל מוחו היחודי של האיש. בגלל כל אלו "אני לא שם" מצליח איפה שעשרות סרטים לפניו נכשלו, להציג פורטרט שלם של דילן.

"אני מקבל את הכאוס, אני לא בטוח אם הוא מקבל אותי"

המושג ספוילר עלול להישמע בהקשר של הרשימה הזו. אינני חושב שזה נכון. מעל לכל הבחירות החכמות של היינס,  אין ספק שבחירתו האמיצה ביותר היתה לא לרדד את הסרט לרמת המדרכה ההוליוודית, כדי שכל צופה  יבין אותו מייד. למרות שניתן לחוות ולהנות מ"אני לא שם", גם בלי האנציקלופדיה של דילן לצידך, זו תהיה חויה מאוד חלקית וחסרה. היינס בחר ליצור סרט מורכב להפליא, שדורש ידע מוקדם (על גבול האסטרונומי) ביקום הדילניסטי, וצפיות חוזרות ונשנות כדי לעמוד על כל הרבדים שהוא מכיל.
ניכר בהיינס שהוא בחר לעשות סרט לאנשים כמוהו. דילניסטים מושבעים שיכולים להגיד לך בלי שום בעיה מי היה האיש שחיטט לדילן בזבל בתחילת שנות השבעים (איי. ג'יי. ווברמן, ברור : ) או באיזה אלבום של דילן מתחבאים ארבעת חברי הביטלס. יתרה מזאת, זהו סרט לכאלו ששמעו לא רק את האלבומים הרשמיים של דילן אלא מכירים היטב את הדיסקוגרפיה הכפולה שלו.  מה שרוב העולם לא יודע זה שדילן מתמחה באלבומים ושירים גאוניים שפשוט לא יצאו אור לציבור הרחב אבל הם קלאסיקות מוחלטות וותיקות למעריציו השרופים. אין זה מקרה שהיינס בחר לשם הסרט את אחד משיריו הלא רשמיים והפחות ידועים של דילן אשר רואה אור בפעם הראשונה בפסקול הסרט עצמו – "אני לא שם".

אם אתם רוצים לחוות את הסרט בפעם הראשונה בלי ידע מוקדם אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כאן  ואם זה יעניין אתכם, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא לאחר הצפיה. מכאן והלאה יתפרסמו כמה פוסטים שיהוו מורה נבוכים מפורט לסרט הנפלא והמרתק הזה.

מבנה הסרט

כיאה ליצירתו של דילן המבנה של הסרט עצמו פשוט מצד אחד ומורכב להפליא מהצד השני. הסרט מפצל את הסיפור של דילן לשש דמויות נפרדות שמרכיבות חלקים שונים מההיסטוריה האמיתית היצירתית והשקרית של דילן.  הדמויות דרכן בחר היינס להציג את היקום הדילניסטי הן המשורר, הנביא, נרדף החוק, הזיוף, וכוכב החשמל (המיתולוגי והאנושי). הנה סקירה של כל אחת מהדמויות ומיקומה בתוך העולם הדילניסטי.

הזיוף

הדמות של וודי גאט'רי הנווד בן האחד עשרה, משוחקת נפלא בידי מרקוס קרל פרנקלין הצעיר. הדמות הזו היא בעצם התגשמות השקרים שדילן סיפר על עצמו בתחילת הקריירה שלו. חלק מהדברים שוודי מספר לשני הנוודים שהוא פוגש ברכבת אכן קרו במציאות (נגנתי עם בובי וי…) אבל חלקם הגדול הם מסך העשן הביוגראפי שדילן פיזר בתחילת הקריירה שלו.

בצעד מבריק מחייה היינס את השקרים של דילן בתור ילד שחור בן אחד עשרה שנוסע ברכבת כהובו סמוי מדמי הנסיעה עם גיטרה שעל הכיסוי שלה כתוב "המכונה הזאת הורגת פשיסטים" אזכור מדוייק לכתובת שהתנוססה על הגיטרה של וודי גאת'רי האמיתי בשנות השלושים.
היינס בוחן את הסיפורים הפיקטיבים של דילן על התבגרותו, לא בכדי לנסות ולהבין מהי האמת העובדתית  אלא כדי לבחון כיצד ראה דילן את עצמו בתחילת הדרך.  היינס מבין שהפיקציה הזו הרבה יותר חשובה מכל העובדות ההיסטריות המדוייקות להבנתה של הולדת הפרסונה הדילנית.
היינס מעמת את וודי הצעיר עם הנוודים המשתוממים על הילד שמדבר, מתלבש ומתנהג, כמי שחי בעבר ולא מודע לזה שהאיגודים באמריקה הפסידו במלחמה כנגד הקפיטליזם. הוא מעמת את וודי עם משפחת ארווין השחורה שאצלה הוא מתארח לארוחת ערב, ומקבל את הלקח החשוב ביותר, דווקא מאם המשפחה שלא נכנעת לקסם הילד שמתנהג כזקן השבט ואומרת לו – "תחיה את הזמנים שלך".
התובנה הזו היא המפתח הבסיסי ביותר להבנת התפתחותו של דילן. שכן ברגע שוודי-דילן הצעיר, מגיע לתובנה הזו בעצמו, הוא מצליח לעשות את מה שאף אחד לפניו לא עשה. לכתוב שירי פולק עתיקים על הזמנים החדשים.
אבל היינס אינו מסתפק בתובנה הזו ומעמיק פנימה.

הסצינה שבה וודי הצעיר נופל מהרכבת לנהר כדי להיבלע בידי הלויתן-מובי דיק קושרת את וודי-דילן ויונה הנביא. אין זו סתם אלוזיה סוריאליסטית שהיינס בחר להכניס כדוגמא לעולם הפנטסטי של דילן. במקביל להולדת הפרסונה הדילניסטית מקבע היינס את דילן כנביא בעל כורחו שבמשך חייו יעשה כל שביכולתו לברוח מהשליחות שהוטלה עליו. רק בשביל התובנה הזו ולאורה שווה לראות את  הסרט שוב פעם ולו רק בכדי להבין את נקודות השבר הגדולות בקריירה של דילן כחלק מהדיאלוג המועד שדילן מנהל עם הקהל.
רק כך ניתן להבין את הפניית הגב שלו אל קהל הפולק כדי לחשמל את עצמו, את הפרישה שלו מהחשמל כדי לבנות את עצמו מחדש, את האדישות המאוד לא אכפתית שלו בשנותיו המאוחרות במקביל לשיריו שנקראים כנבואות זעם ותוכחה על עולם שהתקלקל לחלוטין.
וודי הנער מופיע בעיקר בתחילת הסרט אך הוא יחזור ויופיע לחלקיק שניה ב"עולם המרתף" בסוף הסרט כדי לסמן את הקשר ההדוק בין הגוזמאות הביוגראפיות של דילן לבין עולמות השיר שדילן יצר.  (ראו את החלק של הנמלט מהחוק- בילי הנער ועולם המרתף)

רגעי אושר קטנים:

  • הדרך שבה פרנקלין מדבר במבטא וסלנג דרומי עם הנוודים כחיקוי יפיפה ומדוייק של דילן הצעיר.
  • הביצוע המשותף שלו ושל ריצ'יי הייבנס ל"בלוז המצבה" הוא הברקה שממצבת את השיר במקום אחר לחלוטין מההקשר המקורי שלו.
  • הרגע שבו וודי נתפס כבורח מבית מחסה לנערים עבריינים והוא נודד בדרכים  כשברקע מתנגן אחד משיריו הסמויים המדהימים והיפים ביותר של דילן – "בליינד ווילי מקטייל" מבהירה שהיינס שותף לדעתי ורבים אחרים שמשוכנעים שדילן הוא בעצמו זמר הבלוז היחידי שיכול לשיר את הבלוז כמו בליינד ווילי מקטייל.

חלק ב' נמצא כאן. 

9 comments on “בוב דילן – אני לא שם, חלק א' – המבנה והזיוף.

  1. אבל איפה ראית את הסרט??? הוא מציג רק בסינמה סיטי ברמת השרון, לא??

  2. עודד

    נפלאות האינטרנט

  3. אבל כתוב כל כך מקסים…

    ובדיוק משלים לי את מה שחשבתי שהולך להיות הסרט, אחרי שקראתי את הכתבה עליו בגלריה הארץ שבוע שעבר והתחלתי להתרגש עד שבועז כהן שפך לי דלי מים קרים על מדורת התלהבותי

  4. יש דברים, שלטעמי, אין צורך לגעת בהם, אין צורך לנסות ולפענח אותם בדרכים-לא-דרכים

    אבל זה הטעם האישי שלי, וזה מה שיפה באמנות. מה שמביא לך את הסעיף, גורם אושר גדול לאדם אחר

    בשנה האחרונה קראתי את "כרוניקות" של דילן וראיתי את "נו דיירקשן הום" של מרטין סקורסזה, שהיה מצויין

    ודווקא הסרט הזה עיצבן אותי ועיצבן אותי לאורך כל 138 דקותיו המתישות

    אבל כתבת יפה, כהרגלך.
    (-:

  5. עוד לא ראיתי את הסרט (אבל זה יגיע, בנתיים הסתפקתי בכרוניקות ובסרט של סקורסזה).

    דילן האיש תמיד עצבן אותי, עם מה שאתה מכנה "מסך העשן" שהוא בעצם מן זיוף של אותנטיות ועם המגאלומניה וההתנשאות ונסיונות ההצטנעות המזויפת והנסיונות לחמוק מהגדרה.

    סיד בארט עלה על הזיוף הזה וכתש אותו ב'bob dylan blues' שלו וגם סיימון וגרפינקל לא התאפקו ועשו את A Simple Desultory Philippic Lyrics הפארודי.
    חפשו בדיזר הקרוב לביתכם.

    אבל מה הבעיה – למרות שאני פשוט לא סובל את דילן האיש – אלבומי המופת שלו פשוט עושים לי את זה.
    והנה כך מתפרק לו המיתוס שברוק-נ-רול האותנטיות היא המלך שאין בלתו…

  6. לצערי, אני לא דילניסט גדול, ובסרט הצלחתי להנות רק מהשעה הראשונה, אחרכך הוא התחיל לשעמם אותי. זו רשימה משמחת כי היא עוזרת לי לראות כל מיני דברים שברור לחלוטין שלא היה לי סיכוי לראות לבד.

  7. איתן

    הסרט הוא תרגיל מבריק מבחינה אינטלקטואלית אבל גם לחובב דילן כמוני הוא היה משעמם . היתה תחושה שהסרט לא מתרומם ולא לוקח לשום מקום רגשי. מעל ומעבר לכל הסרט וגם הרשימות האינסופיות על בוב דילן והניסיון להבין אותו רק מחזקים מיתוסים שבעיניי מסתירים דבר פשוט : האיש התכחש לעברו ועדיין ממשיך לעשות זאת והמצאת הביוגרפיות המדומות כמו גם ההתנהגות הכללית שלו עם השנים מצביעה פשוט על איש כואב ופגוע מילדותשסוחב את פגיעותיו אל העולם כיום . קשה לי לקלקל את השמחה כי גם אני נהנה לטבול באוריית הדיבור והפענוח אבל לדעתי כשמנסים לתת פרשנות לבני אדם ועל הדרך מאלילים אותם חוטאים לאמת הפשוטה הזו, כולנו אנשים חלקנו עם כאב גדול יותר או קטן יותר ץ בוב דילן והסרט הראה זאת יפה והזכיר לי זאת , הוא איש מיוסר וסובל , נוירוטי בפשטות.

  8. היי אסתי, ברוך בואך לרשימות. למה לא נעים לומר שזה כתוב מקסים? 🙂
    בועז – אני באמת מקוה שאם תקרא את כל סדרת הכתבות האלו תראה את הסרט אחרת. הלואי.יש לי תחושה שהדיבור המקדים סביב הסרט היה קצת מטה.
    טלילה – את הסרט ראיתי כשיצא לראשונה לעולם ההקרנות הפרטיות לכל מיני מבקרים. פורום דילניסטים פסיכים שם עליו את היד וכך ראיתי אותו, בנוסף ראיתי אותו בהקרנת הבכורה שנעשתה לסרט בארץ בסינמה סיטי. היה מאוד מוצלח לראות אותו על המסך הגדול.
    ולאיתן – אני חושב שזה צמצום רדיקלי לומר שדילן מתכחש לעברו, הוא איננו מתכחש לו. הוא משתנה ממנו, הוא ממציא אותו מחדש ומשנה אותו בכל פעם שהוא משתנה.
    לטעמי האישי, הדבר הכי יפה בסרט זה היכולת שלו להכיל את כל המורכבות של הדמות הזו. אני לא חושב שצריך הלאליל את דילו וכפי שתראה ברשימות הבאות גם טוד היינס עושה לו דה-אליליזציה בשרט עצמו. שכן דילן האדם הוא איש לא פשוט לא קל ולטעמי לא שמח במיוחד. אבל אין להתכחש לזה שהבן אדם הוא יוצר גאון שמגיע פעם בכמה מאות שנים. משהו כמו שייקספיר או ייטס ולא רק איזה פזמונאי מתוחכם. אי אפשר שלא לעסוק ביצירה שלו מבלי לקשור אותה לאספטים האישיים והיצירתיים של דילן ולכן הסרט מוצלח כל כך בעיני כי הוא מפרק אותו לגורמים ולראשונה גם מצליח לתת תמונה ומסגרת. אני מקוה שהפוסטים הנוספים בסדרה יבהירו את זה היטב. ואם לא, חבל אבל תודה על התגובה.
    יום טוב

  9. הנכנסתי כבר כמה פעמים במטרה להתחיל, אבל אותך צריך לקרוא בסבלנות ולעומק ולא התחשק לי..אז זה חיכה לעכשיו.

    ראשית,הכתיבה עושה לי חשק לראות סרט על יוצר שדיבר אלי חזק במקרים ספורים בלבד, ורוב הזמן לא עניין אותי. כלומר, היה שווה..לכתוב חח (כיף להגיע למסיבה אחרי שכולם הולכים. אפשר לעשות מה'שרוצים).

    בלי שנית וכו'..למה התפלאת שהוא כרך את היצירה של דילן בחייו הביוגרפיים? זה לא טבעי?

    נושא הפיקציה הדילנטסטית, שכמובן לא הייתי מודעת אליה, ריתק אותי באחת.

    אגב, מניתי חמש דמויות בלבד, אבל אהבתי מאד שהתחלת מהזיוף.

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: