מהפכנים דמיקולו – קולדפליי ו-"ויוה לה וידה"

אין דבר מוזר יותר מלדון בעטיפה של אלבום שכבר מחזיק בתואר האלבום עם הכי הרבה הורדות אינטרנטיות (בתשלום). מיליוני אנשים שילמו עבור הזכות המפוקפקת לשמוע את אלבומם החדש והרביעי של קולדפליי- "ויוה לה וידה",  באיכות סאונד גרועה במיוחד דרך רמקולי מחשב מצ'וקמקים מסין וראו את את העטיפה הממוזערת על מסכי אייפונים עמומים ולא הנידו עפעף.
למה שמישהו בכלל יניד עפעף לנוכח העטיפה הכה טעונה? למה שלמישהו בכלל יהיה אכפת שהציור המדהים של דלקרואה מתעד את המהפיכה הצרפתית בעוד שהכותרת בעלת הארומה האנארכיסטית בספרדית שצועקת "יחי החיים" וכמו קורצת לצ'ה גווארה דרך משקפי דולצ'ה גבאנה, היא קריאה עממית של מהפכנים אך קולדפליי שאבו אותה מכותרת ציור אחר של פרידה קאלו?
ולמה שלמישהו יהיה אכפת שהשקשוקה האמנותית הזו לא נגמרת בעטיפה הקדמית?  בחוברת הפנימית המצורפת לדיסק מבוזבזים כמה מאות אקרים של יערות הגשם בשביל להכיל לא פחות מתשעה דפים של מריחות אמנותיות (גרועות במיוחד) מלוות בסלוגנים לאינטלקטואלים מתחילים מטעם חברי הלהקה.
רק בסוף החוברת מופיעה תמונה של ארבעת המופלאים עם זיפים של לוחמי גרילה בני יומיים, מתקהלים באולפן סביב מיקרופון עתיק ומבטיהם מצועפים כאילו היו הם והגיטרה יורשיהם של אותם לוחמי החירות שעל העטיפה.
רבים מדי השוו בתחילת הדרך את קולדפליי לרדיוהד, אבל כל מי שישמע את באלבום הזה יכול לראות שקולדפליי שואפים ליעוד הרבה יותר גדול מאשר להיות גרסאת הננו-פוד לרדיוהד. מהפתיחה האטמוספרית של האלבום דרך כל הפזמונים האצטדיונים עם שירת הלה לה לה ועד הבחירה במפיק  ברייאן אינו (שעושה פה את העבודה הכי גרועה שלו אי פעם – שום דבר) קולדפליי  אומרים בברור שהם רוצים את הכתר של-  U2 והם לא יסתפקו בפחות.
אפשר להבין למה אנשים מתעצבנים מבונו על כל הפעליויות החברתיות שהוא מנסה לקדם כתוצאה ממעמדו כנשיא רוק של העולם החופשי, אבל בונו לפחות מחוייב לתפקיד שהוא בחר לעצמו ומתנהג בהתאם –  קולדפליי לא. אין דבר יותר מעצבן מחבורת אנשים כמו קולדפליי המשוכנעים שהם המהפכניים שיעשו את השינוי כשיכבשו את העולם שבפועל הם כבר מזמן כבשו אותו ומסרבים לקחת אחריות על ההרס והחורבן שהם זורעים בו עם השירים הכאילו מחוייבים שלהם.
יש משהו מקומם להחריד בהפקעה התרבותית שקולדפליי עושים לכל סימני החופש והמהפיכה שבעבורם הקריבו אלפי אנשים  את חייהם וזאת רק בכדי שקולדפליי ימקמו את עצמם כחוד החנית של הקפיטלזים הגלובלי. למרות שהאלבום הוקלט בספרד ודרום-אמריקה תתקשו למצוא בומשהו מעבר לניחוח קלוש של מוזיקה אתנית. למרות כמה מנגינות לא רעות בכל פעם שכריס מארטין פותח את הפה כדי לנסות ולהטיף ועדיין להיות בסדר עם כולם אתה פשוט מתפלל שהוא יחזור להיות אותו בתול רגיש מלפני כמה שנים ויכתוב עוד כמה שירים נדירים ביופיים. כל דבר שרק ימנע ממנו  לעשות עוד פוזות של קדוש מעונה ולחמוס כמה תרבויות לארוחת בוקר.
"כשהתחלנו היו לנו תקוות גדולות ועכשיו גבנו לחבלים" שר מרטין, ואי אפשר שלא לשאול – נו בחייאת איזה חבלים הם אלו כריס? רק החבלים שאתה קושר מסביב לעצמך. אם היתה באלבום הזה אמירה אחת חד משמעית, איזה משפט שמותח בברור את הקו האמיתי שבין טוב לרע הייתי אומר מילא, אבל שיר אחר שיר האלבום הזה עוסק כולו בהטחת בוץ במראה ומוסרנות שמרנית במסווה של מהפיכות.  אם לא הייתי חושב שזה מגוחך להחריד הייתי בקלות מאמין שקולדפליי היא להקת קונספירציה שכל תפקידה הוא לראות כמה מסרים מרדימים אפשר להחדיר לתודעת ההמונים במסווה של סלוגנים מהפכנים.
בעידן כה משוחרר מאידאלוגיות כוללות המקדש את חשיבות היחיד על פני כל דבר אחר, זו עשויה להראות דרישה מוגזמת לבקש מלהקות פופ לקחת אחריות על המוזיקה שלהם, אבל דווקא ההבניה הכל כך מודעת לעצמה שקולדפלי עושים באלבום הזה כשהם מציגים את עצמם כמהפכניים כשבפועל הם,הם המהפיכה המיותרת מכל. היא זו שהופכת אותם ואת האלבום הזה למסוכן יותר מכל אלבום דום-ראפ-בלק-דת'-ראפ-פשיסטי-מטאל.  שכן בסופו של דבר אמנות היא עניין של אמון. ואם נשפוט לפי האלבום הזה, השטן כבר מזמן לא שומע מטאל, הוא לובש חולצה של צ'ה גווארה ומנגן על גיטרה חשמלית מנגינות נחמדות להפליא שגורמות לך להאמין שכל מעשיך מכוונים אותך לגן עדן כשבעצם הדרך מובילה אותך היישר אל אש הגיהנום.

ניק קייב ולזרוס החופר

כמו חומוס ובמבה גם ניק קייב הוא סוג של סטיה ישראלית. בעוד שבעולם הגדול הוא לא יותר מאשר הערת אגב במוזיקת השוליים, עבור אותם דורות של ישראלים שהאזינו לגל"ץ בשנות השמונים, הפך קייב לאחד מענקי המוזיקה והוזכר באותה שורה עם אליליו – דילן, לאונרד כהן, ניל יאנג וג'וני קאש.

אולי היה זה השילוש החביב עלינו של  מין מוות וקדושה שמילא את שיריו, אולי היתה זו התשוקה המשותפת לישראל ולאוסטרליה כלפי המיתוסים האמריקאים הגדולים, או שמא היתה זו תדמית משורר הביבים עם מראה הליצן שאנחנו כל כך אוהבים לראות באמני ארצנו, אך בזכות ובחסד הפך קייב לכוכב על בישראל.

כשהגיע להופעות במחוזותינו נדמה כי קייב הופתע לחלוטין ממידת ההערצה שלה זכה במחוזותינו. לאחר שעבר את ההטבלה הטקסית בנהר החומוס הפך האקס-אוסטרלי המורבידי לסוג של אייקון ישראלי. בשנות התשעים נצפה קייב אוכל מצות וחזרת בסדר פסח מתוקשר וישראלי למהדרין, מככב בפרומואים של ערוץ שתיים, מכוסה בידי המכשפות, מתחבר ל אביב גפן – בקיצור אחד משלנו. בעיקר אם אותו "שלנו" היה איפשהו בסביבת שיינקין הקלאסית.
אבל הניינטיז חלפו ונגמרו. גל"ץ יצרו את מוטציית גלגל"ץ, האוזן השלישית עברה משיינקין ודור חדש של ישראלים אשר לא ידע את קייב קם. קייב עצמו החל להוציא אלבומים חסרי שכנוע עצמי  יותר ויותר שלפרקים נשמעו כמו פרודיות על ניק קייב דאז. הרחק מישראל של שנות האלפיים דעך לו קייב בשולי התודעה הציבורית. אך דווקא שם הרחק מהאוזניים המגניבות החל קייב לחדש את ימיו כקדם וגילה את עצמו מחדש כרוקר.   זה התחיל בשנה שעברה עם פרוייקט הצד שלו "גריינדרמן" וממשיך עכשיו עם אלבומו החדש –"Dig Lazarus" .

מתחילתו ועד סופו, לזרוס הוא אלבום שלם של מוזיקת רוק חופרת ללא שום בלדה שאיתה אפשר להתחתן או איזה שיר שדני ליטני וסי היימן יוכלו לבצע. בתמורה לויתור על המיינסטרים הישראלי זכה קייב באלבום השלם ביותר שלו מזה עשור (אם לא נכלול את הפסקול הנפלא שלו לג'ייסי ג'יימס ורוברט פורד הפחדן). בכדי לא לשעמם את עצמו התרחק קייב מעולם הצלילים הקבוע שלו וחיפש מקור השראה חדש. המפתיע מכל הוא שמדובר באלבום מחווה ענקי למחתרת הקטיפה וללו ריד. שיר אחר שיר באלבום משאיל/מצטט/מעתיק קייב את הרוק הניאורטי של ריד וחבר מרעיו בשנות השישים. אולם לא מדובר פה על הקטיפה של" פאם פאטאל" או "עיינים כחולות חיוורות", קייב שוקע בפרוטו-פאנק שריד יצר באלבום האפל ביותר של הוולווט -"אור לבן/חום לבן" הצד שלא מוכר לקהל הרחב (קרי כל מה שלא נמצא באלבום הבננה הידוע).

שלא כדרכו של קייב הטקסטים כמעט ולא מתפזרים למרחבים מיתולוגים ונשארים קרובים למציאות ולנרטיב של כל האנשים האבודים בערים הגדולות. גם מבחינה ווקלית מרסן קייב חלק מההיסטריה האופיינית לו והתוצאה היא משהו שבתור בוגר אייטיז בעצמי לא האמנתי שיכול בכלל להתקיים אלבום ממש, אבל ממש כיפי של ניק קייב.

סאות' פארק והצליל של אמריקה הצעירה

רוצים לראות קסם? קחו שניה לחשוב מיהן שלוש הלהקות הגדולות ביותר בעולם, רשמו את  שמן על דף, עכשיו מצאו לכם זאטוט לפני צבא ושאלו אותו את אותה שאלה ממש.
טארם – אין שום תשובה חופפת.
ובכן אם גם אתם מאוהבי המוזיקה המושבעים ואם נדמה לכם שבשנים האחרונות ילדים שומעים רק להקות שאף אחד לא מכיר –אתם צודקים לחלוטין. זה לא קשור לגילכם המתקדם ואין שום צורך שוב להתבאס מחלוף הזמן שכן  הנעורים ממילא מתבזבזים על ילדים. אולם תופעת הלואי המוזרה ביותר לנפילת עולם המוזיקה ברשת, היא העלמותן של הלהקות הגדולות ביותר בעולם וצמיחתן של להקות ענק המוכרות אך ורק לקהלן בלבד
להקות התת-רמה האלו פועלות בעיקר בתחום האימו-פאנק-פופ מוכרות מיליוני עותקים מהאלבומים שלהם, מריצות להיטי ענק בmtv  ובכל זאת סביר להניח שלא תתקלו בהם בתחנת רדיו או באחד מערוצי התקשורת הישראלית.יש לכך סיבות רבות ומגוונות מאוד אולם יותר מכל התחושה היא שכל מחקרי השוק והפילוח העצום שנעשה לטעם המאזינים באשר הם הוביל למידור חמור של תעשיית המוזיקה ויצירת תתי סצינות ענקיות המתנהלות כגילדה סגורה. שלושה אלבומים חדשים ודיוידי שהגיעו אל שולחן המערכת חשפו את הבעיה במלוא חומרתה שכן שתי הלהקות הסופר מצליחות האלו הן בגדר אלמוניות לחלוטין לכל מי שמעל גיל 18 ולכן חשבנו שזה רעיון לא רע  להכיר לכם חלק  מהצלילים של אמריקה הצעירה כיום.

Fall Out Boy –Live At Phoneix

אחרי ארבעה אלבומים מוציאה להקת האימו-פאנק-פופ אלבום ודיוידי הופעה של להיטיהם הגדולים וזה ללא ספק הדיוידי המצחיק ביותר שראיתי מזה שנים. לכאורה מדובר בלהקה שכל מה שהיא מציעה לקהל מעריציה (הרב והצעיר במיוחד כפי שמוכיח הדיוידי  מדי כמה שניות ) זה "מרד" שמרני להפליא בכל מסגרת חברתית בצרוף פזמונים רויי דיסטורשן של או או או או או או. זה אולי נשמע כמו רונקנרול אבל זה מריח כמו גרסאת האימו לבקסטריט בויז.
קחו את פרודיות האייר גיטאר הכי מצחיקות שאתם מכירים, וזה אפילו לא מתקרב לצעדי הריקוד המוזרים של נערי הנשורת. לאורך כל ההופעה עושים ארבעת דמויות הקרטון שעל הבמה נסיונות נואשים להראות כרוקרים. מילא הסיבובים המגוחכים באויר עם הגיטרות והקפיצות עם הזיקוקים, אבל כשהם מנסים להיות עמוקים ומתוחכמים ומכריחים את קהל מסיבת הסיום של חטיבת הביניים לשיר איתם – או יותר נכון להמהמם איתם את "הללויה" של ליאונרד כהן זה כבר נהיה מסמך אנושי מזעזע שצריך לעבור לאגודה להגנת הילד.

Simple Plan  – Simple Plan

לאחר שני אלבומים סופר מצליחים הגיעו חמשת חברי ה- Simple Plan מקנדה לתובנה שהם צריכים להעשיר את נוסחאת הרוק הבסיסית שלהם, שהתבססה על יצירת המנוני רוק יענו מלהיבים עם  או או או או, שיתאימו היטב לילדי הדור השלישי.

התוצאה היא שיתוף פעולה בינם לבין המפיק של ג'אסטין טימברלייק – דנג'הנדס שהוסיף להם ביטים אלקטרונים בבתים והשאיר את פזמוני האו או או או או על מקומם. התוצאה מזעזעת ברמות על. האלבום נשמע כמו פורשה מפוארת שהצמידו לה מנוע של קלנועית. הכל נראה נכון וזה אפילו נראה כנוסע עד שהצב השכונתי עוקף את המכונית התקועה.  אבל בהחלט יכול להיות שזה אני שטועה כאן שכן מה כבר אפשר לצפות מלהקה שמתגאה בזה שהסולן והמתופף הקימו תעשיה עניפה של מכירת חולצות שהם מעצבים בהופעות הלהקה. בסופו של דבר סימפל פלאן הם לא יותר מאשר גרסאת האימו למילי ונילי!!! ההצלחה שלהם מוכיחה את מה שיודעים היטב כל צופי סאות' פארק – קנדה היא אכן, מקום מאוד מאוד מוזר.

Juno-  O.S.T
ואם הכל נשמע לכם רקוב בממלכת בוש, אזי האזנה לפסקול הבאמת נפלא של הסרט ג'ונו, תוכיח לכם שעוד לא אבדה תקוותנו ושהתקווה של שנות האלפיים מגיעה דווקא מהאיזורים הנאיבים יותר של המוזיקה האמריקאית.

סוניק יות' בל וסבסטיאן ואפילו הוולווט אנדרגראונד הפרה היסטוריים, מופיעים בפסקול אולם את ההצגה גונבת קימיה דוסון מהמולדי פיצ'ז לשעב. דוסון מבצעת את רוב הקטעים באלבום בנאיביות מתריסה ומתעקשת בפני העולם התאגידי. דווקא מתוך לב המיינסטרים ההוליוודי מצליחה דוסון לנסח מחדש את משמעותם של רגשות ומילים שנדמה כי כבר מזמן אבדו את משמעותן. מילים כמו  אהבה, נדיבות, חברות ונחמדות וזאת היא עושה מבלי להתדרדר למחוזות השאנטיפשי המזוייפים והנוראים.

אם אם אתם רוצים לנסות ולהציל ילד אימו אחד מכמות אדירה של מוזיקה גרועה להפליא אין לכם אלא לקנות לו  את הפסקול הזה כמתנה, ואם אתם כבר בחנות הדיסקים, קנו גם עותק לעצמכם, שכן כפי שיודע כל מי שצופה הרבה יותר מדי בסאות' פארק, ילדי האימו הם לא היחידים שנשחקו מתחת מכבש הציניות של ימינו.

יום טוב ומטיב

תום התמימות – לאורה מארלינג ורוחות הרפאים של הרוק'נ'רול.

בשנים האחרונות נדמה כי עולם המוזיקה הפופלרית הפך ל"טויז אר אס" – עניין לזאטוטים ואנשי עסקים מלוחים מארצות ניכר. בעולם חשוף מרושת ומתוקשר עד זרא זרות ומוזרות, לא נותרו עוד חלומות שניתן למכור לקהל הרחב המתוחכם ו"הבוגר" מבלי להיתקל בחיוך המגביל של התבונה – "חופש"? זה עוד פרסומת חדשה למשקה נטול משקאין? "בין זר, דון דאט"
תבחנו שניה את מצעדי הפזמונים (אם רק תוכלו לגלות לאן הגלו אותם) ואת רשימות הפלייליסט ותספרו כמה שירים שם מעיזים להתרחק מתיאור המציאות על ידי ההצמדות לקוי המרחב של אני ואת, אתה ואני, ובעיקר אני ואני ואני ואני… בכדי להציע תפיסה אחרת של המציאות ?
אבל ילדים זה עניין אחר לחלוטין. כל עוד המרפס בראשם לא נסגר ונחתם סופית, הם מכילים את מידת התום הנדרשת כדי להאמין באגדות של שלוש ומשהו דקות עם גיטרות רועשות ברקע, ושלא תטעו, כל אמונה נזקקת לתום מסויים בכדי להתקיים.
תכירו לאורה מרלינג, זמרת חדשה מאנגליה. בת שבע עשרה, לא יודעת לשחות אבל סובלת מתסמונת ישו בסאות' פארק. או במילים אחרות גם אם אני אגיד לכם עשר פעמים שהיא "דילן החדש" אף אחד לא יאמין לי. מייד תעלה התמיהה השתגעת?  מקסימום סוזאן וגה מודל שנות האלפיים. מייד יעלו השאלות – זאת דוברת הדור? האם אלבום הבכורה שלה "אך אינני יכולה לשחות"  מכיל שירים שמשנים את הזמנים? האם הילדה הנחמדה הזו היא כותבת השירים הגדולה של זמננו?
ובכן…
האזנה לאלבום הבכורה של לאורה מרלינג חושף את העובדה המרה שכל התמיהות האלו אינן רלוואנטיות יותר. השאלה האמיתית היא האם יש בכלל דור שלם שמסוגל להקשיב כשמדברים אליו? האם יש במרחב הזמן המודרני מספיק נקודות אחיזה משותפות שיאפשרו לאנשים מסביב לכדור לומר שהשינוי הזה אכן קורה לכולנו? האם יכול להיות כותב השירים הגדולים של הזמנים הקטנים בהם אנו חיים?
אלבום הבכורה של לאורה מרלינג  נשמע כמו הרבה דברים ששמעתם כבר בחייכם – זמרת אנגלית, גיטרה אקוסטית, אוסף בובות, מלחינה שירים וחלומות שבורים. אבל מה לילדה בת שבע עשרה ולחלומות רוק'נ'רול מנותצים. מה לילדה בת שבע עשרה ולחבר שלה שרוצה להתאבד באגם בז'נבה אבל מפחד שמותו ה"יפה" יפריע לאחרים,  מה לילדה בת שבע עשרה ולפחדים לגדול ולהיות כמו אמה, ולמה זה בא צמוד לתהיה  מדוע זה כה רע, שכן היא מעריצה אותה. וכשאתה שומע דבר כזה אתה מבין שבשיר הזה עם כל הכבוד, עוד לא היית.
"אך אינני יכולה לשחות" הוא יצירת מופת מודרנית. הצצה נדירה וישירה לעולמה של נערה בת שבע עשרה, שלא נשמעת כחיקוי לשום סבא או דוד רוחני שלה. החדות שבה היא נוגעת בדברים והדיוק החלומי שלה שם אותה בשורה אחת עם גדולי יוצרי השירים של כל הזמנים. נערת  עילוי שמסוגלת לכתוב על עולם ההתבגרות בבגרות שעוברת בהרבה את שנותיה, שזו רבותא קטנה מאוד, אך עם תום שהוא קטן בהרבה משנותיה וזה כבר הישג נדיר מאוד.

אז אם המרפס שלכם לא נסגר סופית, ויש בכם מספיק תום כדי להאמין ולהאזין באוזניים פקוחות תגלו שהולכתי אתכם שולל עד עתה, שכן למרות כל הרצון הטוב לאורה מרלינג איננה בוב דילן החדש ולעולם גם לא תוכל להיות, היא בסך הכל לאורה מרלינג החדשה וזה לדעתי הרבה, הרבה, הרבה יותר קשה להיות.

ספיריטואלייזד – גם אסטרונאוטים חוטפים את הבלוז.

כל מי שעוד מתעניין במוזיקה מספיק בשביל לקרוא ביקורות עליה ודאי שם לב שביקורות לא ממש מעניינות  אף אחד.  טוב אולי "אף אחד" זה קצת מוגזם,  בכל זאת אני יכול לחוש את העיניים שלך קוראות את המילים האלו, תוהות לאן אני בדיוק חותר בביקורת הזו.
ובכן אם נניח לעניין החתירה בצד אולי נוכל להתפנות לדבר שלשמו התכנסנו כאן מלכתחילה – ביקורת על מוזיקה. אם נשאיר את עניין הביקורת בצד ונתרכז בדבר החשוב באמת – המוזיקה, אני אחוס על זמנך ואגיע ישר לסיכום העניין. בסופו של דבר האלבום החדש של ספירטואלייזד הוא אלבום טוב, אפילו אלבום טוב מאוד.
אבל האמת היא שאני לא חושב שזה כל מה שנחוץ לך לדעת. שכן אם כל העניין היה רק בסיכום העניין לא היה זמן לשמוע מוזיקה ולדמיין מה יש שם מעבר לבלתי ידוע.  מעבר לוילון המתנפנף ברוח הקיצית, מעבר לכביש המתרחק אל האופק הכחול, מעבר לשמיים ומעבר למוות.

מה שחשוב לך לדעת זה שאין אף להקה אחרת בעולם שהמוזיקה שלה נשמעה כאילו הגיעה הישר מאותו "מעבר" מאשר המוזיקה של ספיריטואלייזד.
ספיריטואלייזד איננה להקה אמיתית, ספיריטואלייזד היתה תמיד החזון של ג'ייסון "ספייסמן" פירס. משהו בין דיקטטור נאור לתמנון בודד במיוחד. שאר הנגנים המתחלפים בלהקה היו תמיד כלי ביצוע  בדרך להגשים את מטרתו. והמטרה שלו היתה תמיד אחת ויחידה – ליצור מוזיקה כל כך יפה ומושלמת עד שאיתה הוא יוכל להתעלות אל המימד שמעבר.
עד היום זה עבד נפלא. כמו באך של המאה 21  ג'ייסון ספייסמן התמחה ביצירת שכבות ושכבות של צלילים רוטטים בעלי הקשרים מתמטיים מושלמים ומבנים הרמוניים ללא רבב. אלפי קתדרלות צליל מוזהבות שאת תוכנית המתאר שלהן הוא שרטט בכמה מהאלבומים הכי יפים שנעשו אי פעם. אך כמו איש חלל אחר גם ספייסמן גילה שכשאתה עף רחוק כל כך ומביט אחורה אתה מגלה שכדור הארץ הוא כחול ואין שום דבר שאתה יכול לעשות כנגד זה.
"A&E" האלבום החדש של ספירטואלייזד הוא שלב נוסף בהתפכחות אנושית ארוכה. האיש שכל חייו חי  בספירות העליונות של התודעה ירד אל כדור הארץ כבר באלבומו הקודם – "חסד מופלא" אך במקום ללכת החלו חוקי הכבידה לעשות את שלהם ואיש החלל לשעבר נאלץ להתרסק אל הקרקע בעקבות דלקת ריאות קשה ששיתקה אותו כליל. לאחר תקופת אשפוז ארוכה הוציא ספייסמן את האלבום הזה שמתחילתו ועד סופו מלא בשלל חולשות אנושיות והפחד הגדול שלו מהמוות. צליל הנשימה המחרחרת שלו הוא הבסיס הקצבי לשיר אחד, צלילי מוניטורים רפואיים מגיחים פה בתפקידי אורח. אך כל אלו הם רק אפקטים משניים שמגבירים את החויה המנותקת של האלבום הזה אבל הם לחלוטין משניים לדבר המרכזי שהוא מכיל. כמו בכל אלבומיו של ג'ייסון ספייסמן האלבום הזה מכיל כמויות בלתי הגיוניות של יופי טהור להפליא אך בניגוד לעבר הוא אינו מגיע מהחלל החיצון, אלא מהזחילה האיטית של ג'ייסון בעפר המימד הזה.

קונור אוברסט – געגועים לבוקר אחר

.

כפי שניל ארמסטרונג יכול לספר לכם, להגיע  לירח עד גיל 21 זה לא כזו מציאה.  שכן מה אתה עושה כל חודש מחדש בנפול עליך תוגת הירח המלא שמזכירה לך ששיאך הרחק הרחק מעליך? קרוב לארבע שנים חלפו מאז יצא I’m Wide Awake It’s Morning ועדיין אותו אלבום מופלא ממשיך להטיל את צילו החיוור על ברייט אייז וסולנה קונר אוברסט.  לאחר שנים שבהן הוכתר כהבטחה הגדולה הצליח ילד הפלא מאומהה להגיע לירח רק עם קול רוטט, גיטרה אקוסטית ואסופת השירים הכי טובה שדילן ומקרטני לא ידעו שהם יכולים לכתוב ביחד. לאחר אותו אלבום מופלא הפך אוברסט רשמית לקול הדור שלא ידע שהוא בכלל דור. אוברסט הושווה לדילן, שר דואטים עם ספרינגסטין וניל יאנג כאילו הרגע זכה בתחרות אמריקן "אלטרנטיב" איידול אולם בניגוד לדור הנפילים שחנך אותו אל הליגה הבכירה, לא הצליח הניובי מאומהה להתמודד עם העניין. סדרת הופעות מרושלות, אלבום שנשמע כאילו נעשה כדי לצאת ידי חובה, והחלטות תמוהות גרמו להבטחה הגדולה של אוברסט להתפוגג.  לא ברור אם זה בגלל שהוא לא מעוניין להגיע לשם או בגלל שהוא פוחד מה"שם" הזה, אבל העובדה היא שאוברסט לא הצליח לפרוץ את חומת האליל האלטרנטיבי ולהפוך לגדול כותבי השירים של זמננו.

אלבומו החדש של אוברסט נושא את שמו של אוברסט והוא הוקלט במהלך חודש התנתקות מהעולם בוילה מקסיקאית.  למרות שלכאורה מדובר באלבום סולו ללא להקה, אין האלבום שונה מהותית משאר היצירה של אוברסט.  מקסיקו כמעט ולא מחלחלת אל מרקם הצליל של האלבום (טוב אולי השיר עם השופר הושפע איכשהו מהאוירה במקסיקו מי יודע לאן הגיעו שליחי חב"ד הפעם) אלו הם עדיין אותם שירים בשלושה אקורדים שעליהם מושתת כל הרוק-פולק אלטרנטיב-קאנטרי ששמענו כבר מיליון פעם.

פרט לשני השירים הממסגרים את האלבום בתחילו ובסופו, נדמה כי אוברס עדיין לא מצליח למצוא את קולו היחודי מחדש. בעבר ידע אוברסט לשכתב את הנוסחא העתיקה ולגרום למאזין את התחושה שהוא שומע את המוזיקה הזו בפעם הראשונה. למרבה הצער אלבומו הנוכחי של אוברסט נשמע כמו אלבום מצויין של עוד סיגר סונגרייטר אמריקאי בן זמננו. נכון, גם בקהותו הוא חכם יותר משאר העולם, פעור עיניים גדולות וסקרניות יותר מכולם ורווי באותן הבחנות טקסטואליות קטנות שהפכו את אוברסט למשורר הרוק הבכיר של זמננו. אך כל אלו הן רק הסחות דעת שהולכות מסביב בכדי להתחמק מההשוואה לאקס המיתולוגי של אוברסט והעובדה הפשוטה והחותכת שהאלבום הזה הוא רק כוכב לכת שלא נוגע בגבהים אליהם הגיע אוברסט בעבר. זה לא  רע בתמונה הכללית אבל ממי שנגע בירח אתה לא מצפה שיראה לך תמונות באינטרנט ויסביר לך כיצד ממריאה החללית. אני אמשיך להאמין שיום אחד זה יקרה שוב ובעודי מחכה לדבר האמיתי אמשיך להתגעגע לבוקר ההוא לשמוע את I’m Wide Awake It’s Morning

ומאחר וזה האינטרנט כאן,  הנה כמה טעימות מהאלבום הגאוני ההוא:

לאן אנחנו הולכים ?

למה אנחנו הולכים לשם?

וממה כדאי להיזהר בדרך לשם?

יום טוב ומטיב.

conor oberst bright eyes i'm wide it's morning