תבונת הביקורת הטהורה

ניק קייב ולזרוס החופר

כמו חומוס ובמבה גם ניק קייב הוא סוג של סטיה ישראלית. בעוד שבעולם הגדול הוא לא יותר מאשר הערת אגב במוזיקת השוליים, עבור אותם דורות של ישראלים שהאזינו לגל"ץ בשנות השמונים, הפך קייב לאחד מענקי המוזיקה והוזכר באותה שורה עם אליליו – דילן, לאונרד כהן, ניל יאנג וג'וני קאש.

אולי היה זה השילוש החביב עלינו של  מין מוות וקדושה שמילא את שיריו, אולי היתה זו התשוקה המשותפת לישראל ולאוסטרליה כלפי המיתוסים האמריקאים הגדולים, או שמא היתה זו תדמית משורר הביבים עם מראה הליצן שאנחנו כל כך אוהבים לראות באמני ארצנו, אך בזכות ובחסד הפך קייב לכוכב על בישראל.

כשהגיע להופעות במחוזותינו הופתע קייב לחלוטין ממידת ההערצה שלה זכה במחוזותינו. לאחר שעבר את ההטבלה הטקסית בנהר החומוס הפך האקס-אוסטרלי המורבידי לסוג של אייקון ישראלי. בשנות התשעים נצפה קייב אוכל מצות וחזרת בסדר פסח מתוקשר וישראלי למהדרין, מככב בפרומואים של ערוץ שתיים, מכוסה בידי המכשפות, מתחבר ל אביב גפן – בקיצור אחד משלנו. בעיקר אם אותו "שלנו" היה איפשהו בסביבת שיינקין הקלאסית.
אבל הניינטיז חלפו ונגמרו. גל"ץ יצרו את מוטציית גלגל"ץ, האוזן השלישית עברה משיינקין ודור חדש של ישראלים אשר לא ידע את קייב קם. קייב עצמו החל להוציא אלבומים חרישיים ורגישים יותר ויותר שלפרקים נשמעו כמו פרודיות על ניק קייב דאז. הרחק מישראל של שנות האלפיים דעך לו קייב בשולי התודעה הציבורית. אך דווקא שם הרחק מהאוזניים המגניבות החל קייב לחדש את ימיו כקדם וגילה את עצמו מחדש כרוקר.   זה התחיל בשנה שעברה עם פרוייקט הצד שלו "גריינדרמן" וממשיך עכשיו עם אלבומו החדש –"Dig Lazarus" .

מתחילתו ועד סופו, לזרוס הוא אלבום שלם של מוזיקת רוק חופרת ללא שום בלדה שאיתה אפשר להתחתן או איזה שיר שדני ליטני וסי היימן יוכלו לבצע. בתמורה לויתור על המיינסטרים הישראלי זכה קייב באלבום השלם ביותר שלו מזה עשור (אם לא נכלול את הפסקול הנפלא שלו לג'ייסי ג'יימס ורוברט פורד הפחדן). בכדי לא לשעמם את עצמו התרחק קייב מעולם הצלילים הקבוע שלו וחיפש מקור השראה חדש. המפתיע מכל הוא שמדובר באלבום מחווה ענקי למחתרת הקטיפה וללו ריד. שיר אחר שיר באלבום משאיל/מצטט/מעתיק קייב את הרוק הניאורטי של ריד וחבר מרעיו בשנות השישים. אולם לא מדובר פה על הקטיפה של" פאם פאטאל" או "עיינים כחולות חיוורות", קייב שוקע בפרוטו-פאנק שריד יצר באלבום האפל ביותר של הוולווט -"אור לבן/חום לבן" הצד שלא מוכר לקהל הרחב (קרי כל מה שלא נמצא באלבום הבננה הידוע).

שלא כדרכו של קייב הטקסטים כמעט ולא מתפזרים למרחבים מיתולוגים ונשארים קרובים למציאות ולנרטיב של כל האנשים האבודים בערים הגדולות. גם מבחינה ווקלית מרסן קייב חלק מההיסטריה האופיינית לו והתוצאה היא משהו שבתור בוגר אייטיז בעצמי לא האמנתי שיכול בכלל להתקיים אלבום ממש, אבל ממש כיפי של ניק קייב.

0 comments on “ניק קייב ולזרוס החופר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: