חייו, צליליו ומותו של מר נכון למדי, ריצ'ארד רייט, ז"ל

 rw

כמו אבן קטנה שנופלת באיטיות לבאר מהדהדת ריקה וענקית, כמו קרני השמש הראשונות שזורחות על פני מאדים, כמו בפעם הראשונה שהחזקת ביד משהו כל כל יקר והאצבעות רעדו לך, כמו אלבטרוס שצולל אל תוך המים, כמו הפעם הראשונה ששמעת אקורד מייג'ור שבע, כמו רעש מערכת העיכול של תעשיית הכסף, כמו צבע הכסף, כמו כסף, כמו זהב טהור מכדי שיהיה ניתן לסחור בו, כמו הצד האפל של הירח, כמו הרצון שתהיה כאן, כמו אורגן האמונד משתגע, כמו הרטט המתעתע של אדי החום העולים מהכביש, כמו אנחנו והם, כמו מסע אל קצות החלל העמוק שבתוכך, כמו קצף המים שבא לקראתך, כמו המפץ הגדול, כמו יהלום משוגע, כמו כוכב שנולד, כמו ניתוק נוח, כמו שטיחים מעורפלים מכאן ועד השמש, כמו הצלילים של ריצ'ארד רייט, כמו הצלילים של ריצ'ארד רייט, כמו הצלילים של ריצ'א

כמה סימבולי שביום שהוא בחר לעבור לנגן בהופעה הגדולה שבשמיים, הוא היום שבו יוצא לשוק הסינטיסייזר הכי חדשני בעולם.

חבל שלא נשארת יותר ריצ'ארד. אני בטח שהיית יכול לנגן היטב עם צליל הפסנתר הבוער.

לונלי פלנט

"אתה כותב על מוזיקת עולם?" שאלה אותי חברתי כשבחנה את ערימת הדיסקים שהצטברו לי על השולחן. "אתה הרי שונא מוזיקת עולם, מה לך ולזה?". ובכן בואו נבהיר דבר אחד. אני לא שונא "מוזיקת עולם" – אני שונא את מה שהמערב מגדיר כמוזיקת עולם ושאר העולם אימץ בחוסר ברירה
כשזה נוגע לעולם המוזיקה, עידן הקולוניאליזם רחוק מלהסתיים. יש משהו מקומם להחריד בעובדה שהתוצר המוזיקלי של שתי מדינות מגדיר תשעים ומשהו אחוז ממה שמכונה עולם המוזיקה, בעוד שהמגוון המוזיקלי של כל שאר העולם נערם בקצה המדפים ללא שום הבחנה תחת הכותרת המוזרה להפליא  – "מוזיקת עולם".
אך אליה וקוץ אתני בה. כבר למעלה מעשור ש"מוזיקת עולם" היא שוק עבדים מרצון בהם מוזיקאים מכל קצווי תבל משנים את טעמם, כדי להתאים לחיך המערבי המעודן. העיקר הוא להתקבל כילידים הנחמדים שירקדו וישמחו ולעולם לא יתקוממו כנגד אימפריית המק-קולה התרבותית. בעשור וחצי מאז החלה לחדור אל התודעה הפכה "מוזיקת העולם" למקבילה הקולית לגלויות תיירים הנמכרות בכל פינה בתבל. גלויות מלאות באוטנטיות של משרדי פרסום הוליוודים, אקזוטיקה מלאת צבעים רויים יתר על המידה, מציאות פוטושפית הרחוקה מלשקף את המציאות כפי שהיא.
מזה כחמש עשרה שנה שחברת פוטומאיו מוציאה דיסקים המנסים לשקף את המוזיקה העולמית כפי שהיא מיוצרת בידי הילידים עצמם ולא על פי הזמנת המערב. כשלעצמו מדובר ברעיון מצויין אך האזנה לשלושה אלבומים חדשים מהחברה מגלה שבפועל האלבומים שהיא מוציאה הם מיקסטייפים של תיירים חולפים במקום. ככאלו איכותם תלויה בסקרנות והפתיחות של התיירים יותר מאשר בתוצר המוזיקלי של אנשי המקום עצמם ולכן הפער הגדול באיכויות הדיסקים.

לאחר שזכה להצלחה רבה יוצא הדיסק "רגאיי מסביב לעולם" מחדש. כשם הדיסק, מדובר באוסף מוזיקת רגאיי נחמד ולא מזיק ברובו שמנסה לחשוף רגאיי מכל קצוות תבל. ובכן אם חפשתם את הרכב הרגאיי המוביל של מונגוליה צפויה לכם הפתעה בדיסק, לא תמצאו אותם כאן. מה שכן תמצאו זה ביצוע לשיר הרגאיי האלמוני  – "No Woman No Cry"  מארה"ב, כמה שירים מאפריקה המערבית, אחד מאוסטרליה וברזיל  ואפילו שניים מג'מייקה. לא מספיק מגוון ולא מספיק מעניין בכדי להיות משהו מעבר למוזיקת רקע בבית קפה ליאפים עם ראסטות מעוצבות.

לרגל חגיגת 400 שנה להיוסדה, סוקרים אנשי פוטאמיו את הסצינה המוזיקלית של מחוז קוויבק בקנדה. מאחר ומדובר בנקודת מפגש מרתקת בין התרבות הצרפתית והתרבות האנגלו-סקסית, עיר שהצמיחה עשרות מוזיקאים בכל סגנון, ציפיתי לדיסק מרתק. התוצאה היא אלבום שכדאי להצמיד אליו זכוכית מגדלת בכדי לנסות ולמצוא בו משהו מהסצינה התרבותית של העיר. רק לצורך העניין נבהיר שאחת המשתתפות בדיסק היא זוכת תחרות הכוכב הנולד המקומי מהשנה שעברה. להכניס שיר אנמי שלה לאוסף במקום יוצרים מבריקים מהמחוז שמהם התעלמו כליל כמו לאונרד כהן וארקייד פייר, זה כבר מעבר לטפשות לשמה וגובל בהעלבת האינטלגינציה.

במקביל לקטלוג הרגיל שלהם מחזיקים פוטואמיו סדרה של דיסקים לילדים, וכעת הם מוציאים אלבום של מוזיקת ערש אפריקאית וחלומית לילדים. זהו הדיסק המוצלח ביותר מבין השלושה שכן הוא אינו צפוי לחלוטין ומצליח לעורר את בלוטות הסקרנות לגבי שפע המוזיקה האפריקאית. למרות שבפירוש מדובר במוצר שעבר התאמה ודילול לחיך המערבי, הוא מכיל מספיק קטעים המתרחקים במקצת מהשביל המומלץ של אנשי לונלי פלנט וזה לא מעט.  אגב מי שירצה להחשף ליופי המרתק והמוזר של המוזיקה האפריקאית במלוא עוצמתו וללא תוספת "משפרי טעם " ו"צבע" מוזמן להקשיב לאלבום "The Music Of The Baka Forrest People " בשביל לחוות מוזיקה שבאמת לא דמיינתם שקיימת ונדמית כאילו מגיעה מעולם אחר.

גם Cumbancha, הינו לייבל למוזיקת עולם אך ההוצאות שלהם הרבה יותר מעניינות ונועזות מפוטומאיו. Rupa & The April Fishes  –  הם אמנם להקה מסן פרנסיסקו אבל המוזיקה שלהם היא שילוב של טנגו ארגנטינאי, קברט גרמני, שנסון צרפתי והרבה מאוד מוזיקה צוענית. מדובר בתמהיל חביב להפליא אך למרות הנחמדות של העיסה, חסר איזה דבק אורגאני שיצליח לחבר את הכל למשהו שהוא גדול מסך חלקיו. במקרה הזה זה חבל מאוד כי בקונסטלציה יותר מעניינת יכלו רופה ודגי אפריל להיות מעין טיפקס לאמריקאים. כרגע הם בגדר אמני MY-FACE שהתמזלו.
"Umalali – פרוייקט הנשים של גריפונה" הוא אלבום מרתק שמתמקד במוזיקה של נשות הגריפונה ממרכז אמריקה. שורשי אנשי הגריפונה נעוצים באיים הקאריבים אך כיום הם פזורים על פני כל מרכז אמריקה. המוזיקה שלהם מסובכת כמו המוצא שלהם. חלק אפריקאי, חלק ספרדי וחלק צרפתי. התוצאה אלבום מרתק עם חסרון אחד בצורת מפיק על מערבי שהוצמד לפרוייקט בכדי "ללמד" את הילידים כיצד לעשות את המוזיקה שלהם יותר טוב ממה שהם עושים. שלל הטריקים האולפניים שהוא כופה על המוזיקה מיותרים לחלוטין ומדגישים את היחוד של הילידים. אבל ככה זה ביחסי הכוחות שבין המערב לשאר העולם – רק הקולניאליסטים החדשים-ישנים יכולים להראות לילידים מה אוטנתי בהם ואת זאת הם יעשו רק אחרי שהם יעלימו אותו כליל.

מייקל ג'קסון – מותחן והמתכון המקוצר לכיבוש העולם

לא תותחים ולא פצצות אטום. לא טנקים ומטוסי ריגול אלא פופ פדופילי, זומביז מרקדים, עמימות סקסואלית, הליכת ירח, תביעות אבהות, קרבות רחוב בין חבורות עבריינים, תסמונת פיטר פן, פרנויה אורבנית, פאניקה טקסטואלית וFאנק של ארבעים אלף שנה. זה בקצרה המתכון הכי יעיל עד היום לכיבוש עולמי.
איפה שנפולאון, סטאלין והמוח כשלו, מייקל ג'קסון הצליח. עשרים וחמש שנה אחרי שיצא, "מותחן" אלבומו של מייקל ג'קסון הוא עדיין האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים. מאה ועשרה מיליון עותקים נמכרו מהאלבום הזה עד היום וכעת יוצאת מהדורה חדשה ומשופעת תוספות המציינת רבע מאה של הגמוניה מסחרית ללא מתחרים.
לחייזרים שנחתו אמש בדרום עזוז נספר שג'קסון התגלה בגיל עשר כילד הפלא שהוביל את חמישיית ג'קסון. כבר כילד הוא שר ורקד כמקצוען ותיק והוביל את החמישיה המשפחתית לפסגות המצעדים. חברת מוטאון האגדית אמצה אותו אל חיקה החם וכסטיבי וונדר לפניו, סומן הילד הצעיר ככוכב גדול בהווה ולעתיד לבוא.

בשלהי שנות השישים נקלעה חברת מוטאון למשבר עמוק. מצד אחד העולם הפסיכדלי רחש מסביב וחלק מאומני החברה אף זכו להצלחה פסיכדלית מבריקה (בעיקר ה-TEMPTETIONS עם נורמן וויטפילד המפיק המבריק) ומצד שני ברי גורדי האיש שביסס את כל המודל הכלכלי של מוטאון על תדמית נקיה לרבבה, חיפש כוכב חדש ונקי לקהל השמרני שנרתע מכל ה"סקס, סמים ופסיכדליית סול" שרחשה במוזיקה השחורה באותה עת.

עם קול מדהים חף ממיניות ולחיים שפשוט דורשות צביטה, ג'קסון הילד התאים כמו כפפה משובצת יהלומים למודל שבארי  גורדי רצה לראות בחזית של מוטאון. במקביל לאלבומי הלהקה הוציא מייקל הקטן כמה אלבומי סולו מוצלחים ומתוקים להפליא (לטעמי ברובם אף יותר טובים מאלבומי החמישיה המשפחית) האלבומים הפכו אותו לכוכב על בזכות עצמו. אך עם הגיל אבד התרגיל ובמקביל להתחלפות קולו פרש ג'קסון מהחמישיה, מחברת מוטאון, ומניהולו של אביו, בכדי להתרכז בקריירת סולו משלו.

בשנת 79' חבר מייקל למפיק האגדי – קווינסי ג'ונס. יחד יצרו השניים את אלבום  הסולו האמיתי הראשון שלו –  "אוף דה וול".  משוחרר מהתדמית הנקיה של מוטאון, מהאפרו ומתווית ילד הפלא אך לא מחובת ההוכחה, יצרו ג'קסון וג'ונס אלבום דיסקו אימתני וסקסי שהיה להצלחה אדירה. עם ביקורות נלהבות ומכירות אסטרונומיות של למעלה מעשרים מיליון עותקים "אוף דה וול" הפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר אי פעם ושבר את כל שיאי הקריירה של ג'קסון עד אותה עת, הן במכירות והן בכמות הפרסים שבהם זכה. ניתן ללמוד הרבה על האדם שמאחורי המסיכה של מיייקל ג'קסון אם נדמיין לרגע את מבטם המופתע והלא מאמין של מנהלי חברת התקליטים אפיק, שבאו לחגוג את הצלחתו הכבירה של האלבום עם ג'קסון ובמקום זה קבלו מממנו אוסף נזעם של תלונות שכולן אומרת את אותו הדבר – מבחינת ג'קסון "אפיק" לא עשו מספיק בשביל לקדם את האלבום שלו, אליבא דג'קסון האלבום שלו יכל להצליח הרבה הרבה יותר.
נהוג לראות את תעשיית הפופ המודעת לעצמה, כמקום ציני במיוחד שפועל על פי חוקים ונוסחאות, מדדים וגרפים בכדי להגיע אל כמה שפחות אנשים אך לכמה שיותר קהל  אך כפי שאמר האנטר תופסון "בנוסף יש גם כמה כמה צדדים רעים…"

כשנגשו מייקל ג'קסון וקווינסי ג'ונס לעשיית אלבום ההסולו הבא של ג'קסון – "מותחן",  הם שברו את כל השיאים של קודמיהם בתעשיית הפופ ונגשו לעשיית האלבום הזה כמפגש מדענים בדיסנילנד.
כיום כשהתהליכים האומנותיים והטכנים מאחרי היצירה נחשפו לקהל הרחב, ברור מעל לכל ספק ש"מותחן" לא הפך להיות האלבום הצליח ביותר בכל הזמנים בטעות.

כל שיר ושיר מתוך תשעת השירים שב"מותחן" נכתבו, הנודסו והופקו בכדי להגיע לפלח קהל אחר, כל שיר עוצב מוזיקלית כדי להתאים לנתח שוק אחר, כל שיר היה עוד חזית חדשה בקרב לכיבוש עולמי. כפי שניתן ללמוד מדברי ברוס סווידן (ראה מסגרת)  טכנאי האולפן שעבד עם הצמד על האלבום, כבר בשלב התכנון נעשה "מותחן" מתוך מחשבה שזה מה שהוא אמור להיות – האלבום הכי מצליח בכל הזמנים.
מתחת לעטיפת האלבום "מותחן" הוא בעצם פרי  המחקר המתקדם  ביותר לכל מי שמבקש להבין את נבכי המנגנונים הפנימיים שמוליכים ליצירת  אימפריות.  קביעה זו מפספת את הפרדוקס המרתק שקיים בבסיסו של האלבום הזה. שכן הדבר האחרון שניתן לחשוב עליו בהקשר של אלבום מהונדס שכזה, זה היות האלבום "חושפני","אישי", "אמיתי".

אך זהו הקסם של מוזיקת פופ במיטבה, גם כשהיא מכוונת לדבר אחד מתגלים בה הרבה דברים אחרים מתחת לפני השטח. מרתק לגלות כיצד גם דרך האזנה צמודה לשירים באלבום מתוכנן ומובנה במיוחד, קורנת האישיות של ג'קסון החוצה חזקה מתמיד וחושפת אותו לחלוטין כפי שהוא – פיטר פן שהלך לאיבוד בעולם המבוגרים.

מאז שיצא "מותחן" ניסו רבים, כולל מייקל ג'קסון עצמו, לפצח את הקסם ולשחזר את ההצלחה של האלבום הזה. לפניכם סקירה קצרה של כל אחד ואחד מתשעת השירים שעשו היסטוריה. תשעה נעלמים במשוואה חד פעמית שמציגה את האלכימיה של מוזיקת פופ במיטבה – התכתם של צלילים ומילים יחדיו והפיכתם לזהב טהור. למרות שמבט לאחור זה נראה כמעט מובן מאליו "מותחן" איננו אלבום שניתן לשכפול מפני שהוא פועל בדיוק כמו הנוסחה הסודית של קוקה קולה – כל העולם מכיר את הטעם ובכל זאת אף אחד לא יכול לומר למה הטעם הזה דומה, פרט לעצמו.

" Wanna Be Startin' Somethin'"

האלבום נפתח עם מקצב אלקטרו-אפריקאי בלתי ניתן לעצירה של מכונת תופים קדחתנית ובאס סינטטי. התחכום העצום של קווינסי ג'ונס ומייקל ג'קסון היה בלקיחת מקצב הדיסקו שבאותה תקופה נחשב למת יותר מהקריירה של ג'ון טרבולטה. והפיכתו למשהו אחר לחלוטין עם צליל מכונות התופים הזולות והבאס המסונטז של ילדי הראפ שברחוב. מעל זה הם מחברים את מוזיקת הנשמה האמריקאית למקורות האפריקאים שלה דרך גניבה בוטה (ולא מתוגמלת) של מאנו דיבאנגו והלהיט שלו – "סול מקוסה".
הפזמון של השיר המכיל את אחד הוידויים הביזארים ביותר שניתן לדמיין. שימו לב כיצד מתאר ג'קסון את היחסים בינו לבין קהלו – "אתה ירק! והם עדיין שונאים אותך, אתה בופה והם אוכלים ממך" בצמוד ל-"אני מאמין בעצמי אז תאמין בעצמך"!!!

הוכחה ברורה ש-"בטיפול"  אכן התחילה כמה שנים מאוחר מדי בחו"ל.


Baby Be Mine

השיר היחידי שלא שוחרר כסינגל מתוך האלבום הזה, והסיבה לחלוטין לא ברורה. למרות היותו Fאנק-דיסקו סטנדרטי יחסית, הגשה הקולית של ג'קסון מביאה את השיר לשיאים שהיו מספיקים לקריירה שלמה של אחרים.ללא ספק גם השיר הזה היה זוכה לנשום את אויר פסגות המצעדים אם רק היו משחררים אותו כסינגל.


The Girl Is Mine

הדואט של ג'קסון עם פול מקרטני הוא הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום הזה. החיבור בין ג'קסון לחיפושית לשעבר איננו מקרי. ג'קסון רצה להטביע את מותחן בחותם האיכות הלבן של מקרטני. כך נולד השיר הזה בעיקר בכדי להכשיר את ג'קסון בעיני אמריקה הלבנה. עם גרוב איטי ומחרמן אך עדין וממש לא מאיים, יוצרים ג'ונס וג'קסון נוף קסום של קלידים וכלי מיתר חלומיים, כדי שאף אחד לא ישים לב שמקרטני הלבן וג'קסון השחור (עדיין) מתווכחים למי שייכת הבחורה (בואו נודו בזה הוירטואלית לחלוטין) הארורה (?!) שבינהם.

יותר מכל נשמע פה ג'קסון כילד קטן שמתווכח עם אבא שלו את מי הכלבה המשפחתית אוהבת יותר.  כמה שנים לאחר שיצא, הפך הדיאלוג שבבסיס השיר הזה מקומדיית מדע בדיוני לאפוס טראגי. בכסף שהרוויח מ"מותחן" קנה ג'קסון את הזכויות על שירי הביטלס וסירסר אותם לפרסומות וכדו'. מקרטני מעולם לא סלח לו על כך.

(מאחר וג'קסון לא מאפשר להטביע את הוידאו המקורי של מותחן ושירים אחרים שלו באתרים מחוץ ליוטיוב, צרפתי את הפארודיה הבוליוודית לכאן – את השיר המקורי נתן לראות ולשמוע כאן)

THRILLER

במקום שבו נכשלו רבים אחרים ג'קסון וג'ונס מצליחים ובונים סרט שלם בתוך שיר פופ. למרות שמדובר בשיר אימה קלאסי (שזה כנראה ז'אנר של שיר אחד) האימה כאן היא אימה משעשעת לילדים כמו בפורים או המקבילה הנוצרית שלו – האלווין. הרעיון הצליח כל כך בתור שיר עד שהוא הפך לסרט קצר או יותר נכון לוידאו קליפ מרהיב, שמטשטש לחלוטין את הגבולות בין השניים.
הקליפ לשיר נמצא ביחד עם שאר הקליפים מהאלבום בדיוידי בונוס שצורף למהדורה החדשה. וינסנט פרייס שחקן האימה נושא פה ראפ אפקוליפטי על הימים שבהם ישתלטו זומביז על כדור הארץ ושולח את מייקל ג'קסון לרקוד בראשם. מדהים כמה ג'קסון משכנע  בתור הזומבי הראשי וכמה מרתק לראות כיצד כאשר מתעורת בו תשוקה מינית הוא הופך להיות איש זאב. או במילותיו הנצחיות – היי אל תפחדי, זה רק סרט…
כשהמשפט הזה מגיע ממישהו שחי כל חייו בסרט, זה כבר נשמע מפחיד מאוד.

Beat It

ללא ספק ההברקה של האלבום. עם אוזן אחת כרויה לצלילי הרחובות ועין שניה הבוחנת את מסכי ה- MTV .  ג'ונס וג'קסון הבינו שהכלי הכי טוב לצרכי כיבוש העולם הוא ערוץ ה-MTV שבאותם שנים  היה בצעדיו הראשונים בכבלים האמריקאים. בגלל התפוצה שלו בקרב אמריקה הבורגנית הלבנה, סרבו קברניטי הערוץ להקרין ברוטציה גבוהה קליפים של מוזקאים שחורים. ג'ונס וג'קסון עקפו את המכשול הזה על ידי יצירת הכלאה חדשנית לחלוטין בין מוזיקה שחורה ולבנה. הם מצרפים את הפאנקיות השחורה לאגרסיות המצ'ואיסטיות של גיטרות מטאל לבנות, כדי ליצור את הגרסה המודרנית של סיפור הפרברים. הם שלפו את השם החם ביותר של התקופה בעולם הגיטרות  החשמליות– אדי ואן הלן והזניקו אותו לאולפן כדי לדפוק סולו מהגיהנום הרוחש של ההייר מטאל. קווינסי ג'ונס וג'קסון התעקשו  וצעקו לואן הלן באוזניות – יותר בוער, יותר מהיר, יותר…התוצאה של המהלך הזה היתה פנומנליתץ הMTV ניגן את הוידאו הזה ללא הפסקה ומאז ההיסטוריה ידועה. כיום הדרך הטובה ביותר לאמן לבן להיכנס לMTV כיום, היא להראות או לפחות להשמע כשחור

אגב בשולי הדברים, לא הרבה אנשים זוכרים שהשיר הזה הזניק עוד קריירה. ווירד אל יאנקוביץ', עד אז קומיקאי אלמוני למדי, עשה על השיר פארודיה מבריקה שנקראת Eat It שהפכה ללהיט בזכות עצמה והזניקה אותו לקריירה מוזרה של פארודיות מוזיקליות די מבריקות.

.

Billy Jean

המקצב החתלתולי והמהפנט, הוידאו קליפ שיצר שפה חדשה של דימויים, ההפקה האפלה ואפילו הזעקות הקצביות של ג'קסון שמגדירות מה זה ביט בוקס אנושי. כל אלו, מסתירים את העובדה שמדובר בשיר מוזר ולא יאומן על תביעת אבהות,  ממייקל ג'קסון. אפילו כשברור לך לחלוטין שהדבר לא קרה. כשהוא שר "אמא תמיד הזהירה אותי בלבחור את מי לאהוב, ותהיה זהיר במה שאתה עושה כי השקר הופך לאמת…" – חוש נבואי? לחלוטין.
( אגב הקאבר הנפלא של קריס קורנל מבהיר כמה שהשיר הזה הוא הרבה מעבר לצעדי ריקוד ירח, שימו לב להגשה של קורנול שמבארת את הטקסט הבלוזי הכבד)

Human Nature

שיר שנכנס לכאן בגין טעות אנושית יותר מכל. ג'ונס וג'קסון היו זקוקים לשיר אווירה נעים ורך. וכשעברו על קלטות של שירים שנשלחו להם ממיטב הכותבים בתעשיה, שכחו לכבות את אחד הטייפים  וגילו שיר שלא יועד אליהם. "למה? למה? לה לה לה לה" שר ג'ף פוקרו ביאוש מלנכולי לעצמו כשהטייפ רץ  ושכח מהעניין.
ג'ונס וג'קסון שלחו את שיר היאוש הקטן הזה לקבל מילים קצת יותר משמעותיות מ-"לה לה לה" והתוצאה היא אחד מהשירים המוזרים ביותר שניתן לדמיין. שיר מצלולי להפליא שנשמע כאילו כל המילים שבו מנסות להגות משי ומלמלה. בסוף השיר גם ג'קסון עוזב את גבולות הגיון המילים ומתחיל לפעות כתינוק.


P.Y.T

יותר מעורר אימה מ"מותחן", יותר מסוכן  מ"ביט איט", ואפילו יותר מוזר מבילי ג'ין. "אני רוצה לאהוב אותך – דבר צעיר ויפה" שר ג'קסון בשיר פופ פדופילי ואתה שומע את כל התביעות על ניצול ילדים מתחילות להיכתב.

The Lady In My Life

בלדת האהבה המתבקשת שבסוף האלבום. אפילו בבלדה לא מוכנים ג'ונס וג'קסון לוותר על הקצב המאסיבי. ההגשה של ג'קסון מזכירה את השירים שלו כילד. מלאת תשוקה וחסרת כל מיניות.

שימו לב לאיך שהוא שר "אני רוצה שתשארי איתי" זה נשמע כמו קריאה נואשת של ילד לאימו, ממש לא דומה לרגש שאתה מקרין לאשה שאיתך.
בצורה פארדוקסלית מותחן היה האלבום שהזניק את ג'קסון אל מעמד מלך הפופ. אך מותחן הכיל בתוכו גם את זרעי החורבן שלו. החשיפה העצומה שאליה שאף ג'קסון, היא בדיוק אותה חשיפה שממנה הוא נמלט כעת לקצוות התבל. מה שהיה כל כך מקסים באישיות הפיטר-פנית שג'קסון חשף בפני העולם ב"מותחן", היא גם זו שתרדוף אותו ותהפוך אותו לדמות הקומיקס הנלעגת של זמננו. כהרבה מנהיגי אימפריות לפניו גם ג'קסון גילה מאוחר מדי, שמרגע שהגשים את כיבוש העולם, העולם הוא זה שבעצם כבש אותו.

קאנטרי-טק וקאנטרי-טראש – דולי פארטון ואמי לו האריס

אפילו דיויד לינץ' יזדעזע מעטיפת האלבום החדש של דולי פארטון. גם ככה מדובר באשה בת ששים ושתיים שמהווה פרסומת מהלכת לנפלאות האיפור והניפ טאק.  אך בעטיפת האלבום הזה נדמה כי פארטון החליטה להפוך את עצמה לדוגמנית הבית של פוטושופ ולשבור שיאים חדשים של חוסר טעם.

בעטיפת הדיסק מצולמת פארטון לבושה בחצאית מינמלית ומנומרת קשות, שמעליה גלימה התפורה ממה שנראה כוילון אמבטיה בצבע ורוד מזעזע. שכובה עם רגליים ארוכות וחשופות על גבי ערימת חציר המונחות בתא המטען של רכב ישן וידה מונחת בפוזה מזמינה אל הצופה. אם זה לא הספיק לכם, הרי ששם האלבום הוא – "בארבי היערות האחוריים".  התמונות בתוך הדיסק אפילו מוזרות יותר. פארטון לבדה עם השמלה הורודה שטה בסירה  קטנה במעבה היערות, פארטון יוצאת מהבקתה העתיקה שלה לבושה בהידור בשמלה שנראית כהכלאה בין מפת מסעדה איטלקית לטבח חזירים. מעבר להיותה נס קוסמטי דולי פארטון  היא גם אמנית הקאנטרי המצליחה והעשירה ביותר אי פעם. נשאלת השאלה, איזה עניין יש לאמנית כל כך מצליחה, להציג את עצמה כבארבי דקת מותניים, בגיל שישים פלוס? האם מדובר במישהי שטרם נגמלה מתסביך פיטר-פן, או שמא מדובר בסינדרום "מדונה לנצח"?  האם יש פסיכולוגים המתמחים במתן טיפול לכוכבי קאנטרי מזדקנים או שאולי באמת עדיף ניתוח פלאסטי אחד על אלפי שעות פסיכואנליזה?  האם במעבה היערות האחוריים גילתה דולי פארטון את מעיין הנעורים הנצחי? למה נראה לי שיש לו טעם של מייפל על צ'יזבורגר וחמאת בוטנים? כמה שעות נמשך השיר הזה? האם יש סיכוי שהשיר הבא לא ישמע כמו מיליארד שירים ששמעתי כבר בעבר?  אלו הן חלק מהשאלות שעלו בראשי בזמן ההאזנה האינסופית לדיסק הזה שבסופה המבורך נותרתי רק עם תובנה קטנה במיוחד. אם לאלוהים יש טעם מוזיקלי מינימלי, כדאי למפיק הדיסק הזה להיקבר בתכריכים חסיני אש כי הוא בטוח הולך לגיהנום.

לעומת פארטון שאף פעם לא נתפסה כמשהו מעבר לבימבו קאנטרי חיננית חביבה ולא מזיקה ברובה, אמי-לו האריס היא הבון-טון של מוזיקת האנטרי בהתגלמותה. כל דבר בה משדר אצילות מכובדת. החלק מהשיער שיותר מכל נראה כזנבו הפרוס של טווס הודי, דרך קול הסירנות שלה, וכלה בחוש האסטטי שלה לעבוד עם אמני  על כדילן, ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין ומארק קנופלר ועד לצעירים ולא פחות מוכשרים כקונור אוברסט. כולם נעזרו בשירה הצלולה כמי קרח של אמי-לו בכדי להעניק למוזיקה שלהם קצת מטעם שורשי העשב של מוזיקת הקאנטרי האמריקאית. ההשוואה בין שתי העטיפות מבהירה את ההבדל בין שתי הזמרות היטב. אצל פארטון הקיטץ' הורוד והמזעזע קורץ אל האלמנטים הטראשיים ביותר של הקאנטרי מתוך ידיעה ברורה שככה חיים חלק מהאנשים שיקנו את האלבום. אצל האריס האיפוק בשחור ולבן, העצים העגומים הההליכה האצילית בדרך והלבוש הפשוט אך מלא כבוד הם שעושים את ההבדל בין הקאנטרי-טראש של דולי פרטון לבין  הקאנטרי-טק של אמילו. הבעיה היחידה של האריס היא שיכולת הביצוע והשירה המופלאות שלה רחוקות כמה מאות מיילים כפריים, מיכולת הכתיבה שלה. אם יש מישהי שיכולה לעמוד בראש מורם מול המיקרופון המיותם שהשאיר ג'וני קאש מאחריו, הרי שזו אמי-לו. אולם עד היום שריק רובין ירים טלפון אל הגברת ויתן לה לבצע כמה קאברים הראויים לקולה, נשאר עם אלבומיה שכמעט תמיד נופלים אל קטיגורית ה"אלבום הטוב", במלוא המובן הרע של המילה. ולמרבה הצער, כך, גם, אלבומה הנוכחי.

שלהי האימפריה – להיטי הסבנטיז בהוצאה מחודשת

שמועות עקשניות מספרות על כך שבקרוב מאוד יהפוך בניין חברת התקליטים קפיטול בלוס אנג'לס לבית מגורים מפואר. לטובת המאותגרים קליפורנית נסביר שמדובר באותו בניין עגלגל המהווה סמל לתעיית המוזיקה בשיאה. ואם עדיין לא התמקדתם על המבנה נזכיר שמדובר באותו בניין שכל חללית חייזרית או מטאור טועה מתעקשים לרסק בסרטי אסונות הוליוודים. למרות הדמיון הפורה מדי של תסריטאי הוליווד, אף תסריטאי לא חזה שבסופו של דבר חברות המוזיקה יתרסקו בגין כמה מיליארדי פיראטים תמימים/מתממים עם חיבור לרשת ועקרון שאם אפשר לקבל משהו בחינם, אז מגיע להם לקבל אותו בחינם.
לא מזמן החתימה חברת התקליטים קפיטול הרכב חדש שהפיקו את אלבום הבכורה שלהם בעצמם ומימנו את כל שלבי יצירתו. עד לפה הכל כבר עניין של הרגל. הפעם קפיטול הלכה צעד אחד קדימה והחתימה את ההרכב בתנאי שהם יביאו את הכסף ליחסי הציבור והפרומושן של האלבום מהבית. למעשה הדבר היחידי שהלהקה קבלו מחברת התקליטים זה השם על גב האלבום ותו לא. אין ספק שההשקעה העצומה שנדרשת כדי להחדיר אמן חדש אל המדיה ביחס למיעוט הכנסות האפשריות מוביל את חברות המוזיקה להחתים כוכבים בטוחים (קרי, שחקנים, בוגרי כוכב נולד לדורותיו ועל כל גווניו ) ומעבר לו נותר לחברות התקליטים לפנות אל המשאב האחרון שעוד נותר להם כדי לשרוד – העבר. שלוש הוצאות חדשות של אלבומי מופת ישנים מחברת קולומביה-לגסי, מספרות על העבר המפואר והמצב העגום שאליו נקלעה תעשיית המוזיקה.

ממרחק הזמן קשה להאמין ש"Tapestry" של קרול קינג  הוא אלבום רגיל שלה ולא אוסף הלהיטים שלה. מאז יציאת האלבום ב- 1971 מכר האלבום עשרות מיליוני עותקים ובצדק. רק תקראו את רשימת השירים ותגלו שם להיטי רדיו, להיטי חתונות, להיטי חדר השינה, להיטי לידות ובעיקר להיטים אישיים להיטים נשיים.

“I Feel The Earth Move”, “It’s Too Late”’ “Youv’e Got a Friend”   , "So Far Away” will you love me tomorrow

כל השירים הללו הפכו מזמן לקלאסיקות מודרניות. בפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע בקלות שקרול קינג היא למעשה היוצרת הנשית הכי משמעותית של הסיקסטיז- סבנטיז. קינג כבר היתה כותבת מנוסה של להיטים לאחרים כשעברה מעמדת הכותבת אל עמדת המבצעת. במקום לטשטש את כשרון השירה הגולמי שלה ולהטביע את האלבום בצלילי הפקה פולשנית ועדכנית דאז, התעקשה קינג לבצע את שיריה בקולה המוגבל וליווי מינמלי לפסנתר שלה. הפשטות הזו היא שמעניקה לאלבום את אותו קסם על זמני. המלווה את זרם המחשבות של אשה מודרנית המתעוררת בבוקר ובקרני השמש החודרות אל החדר שלה בוחנת את חייה בתבונה ורגישות. 37  שנים אחרי שיצא לאור, Tapestry עדיין עדין וחד ומיוחד, נוגע ומדוייק ורלוואנטי מהרבה מאוד אלבומים עכשווים.

The Stranger – אלבום הפריצה הגדולה של בילי ג'ואל מ1977 הוא אלבום מצויין ורווי שמחת החיים וההישגיות של אנשים בדרכם אל הצמרת. ג'ואל הוגדר לא פעם כ-ברוס ספרינגסטין לעניים, שזה כשלעצמו תואר מרתק. גם  ג'ואל היה משורר האנשים הקטנים של הכרך הגדול. בעידן של מנצחים בלבד, זה נראה קצת ארכאי להתעניין במוזיקאים לא מצליחים, נערות קתוליות שלא מוכנות לחלוק מחסדיהן גם אחרי שהחסד נעלם,  בעלי מסעדות שכונתיות, אנשים שבורי לב על הבאר וכל שאר הלוזרים הקטנים של התפוח הרקוב הניו יורקי. בניגוד לספרינגסטין ג'ואל מצליח ללכוד את כל הדמויות האלו ועוד אך בלי מטאפורות מסובכות מדי ובלי להסתכל עליהם מהצד. עם ג'ואל אתה תמיד מרגיש שהוא שר את החיים שהיו יכולים להיות שלו. נכון שחלק מהעטיפות ההפקתיות של השירים קצת התיישנו (בכל זאת הדיסקו, שוב לא כאן)  אך השירים המצויינים הביצוע והסאונד המשובח של המהדורה מחפים על הגרעונות הקטנות הללו.

Pacific Ocean Blue – של דניס ווילסון הוא האלבום השלישי בסדרת ההוצאות הנוכחיות ולמרות היותו פחות מוכר מבינהן (למעשה בכלל לא מוכר) אין ספק שהוא ההפתעה הגדולה מכולם.  מדובר באלבום הסולו היחיד שהוציא דניס ווילסון, האח הצעיר בביץ' בויז שמוכיח שגם נערי החוף חוטפים את הבלוז. כל מי שחשב שהכשרון של ברייאן ווילסון היה מתת אל יחודית מוזמן להקשיב כיצד האח הצעיר מייצר עולם הרמוני קצבי מלודי מקורי ומרתק  משלו.  כמו סירה שמתנדנדת מעל הגלים כך האלבום הזה נע בין פסגות אושר חופים אינסופיים לתהומות ים הצער והעצב העמוקים והכחולים ביותר שיש. דמיינו את העדינות והעושר ההרמוני של אליוט סמית' וצרפו לו את המלודרמטיות והעוצמה של פינק פלויד בעידן החומה שלהם, ואתם מתחילים להתקרב אל היחודיות המופלאה של הדיסק הזה. מדובר באלבום באמת מדהים, מקורי להפליא ולמרבה הצער חד פעמי.  ב1983 מצא ווילסון את מותו בטביעה באוקיינוס הפסיפי מול חופי קליפורניה בספק תאונה אלכוהולית, ספק התאבדות.  מה שבטוח הוא שהעולם נגרע באותו רגע מאחד הכשרונות היחודיים שלו. המהדורה המיוחדת של האלבום מכילה את אלבום הסולו השני שעליו שקד ווילסון ולא ראה אור מעולם. אך זהו רק בונוס משני לאחת מיצירות המופת הגדולות והאבודות של זמננו. אל תפספו ואל תמהרו לשפוט את האלבום הזה שכן כמו האוקיינוס הוא נוטה לחשוף את סודותיו  ומעמקיו בהדרגה.

בתי קפה בקומה שקטה

 Billie Holiday – Remixed & Reimagined

אין אלבום יותר מיותר מאשר אלבום שעוד לפני ששמעת אותו, אתה יודע כיצד הוא נשמע. זהו בדיוק המקרה של  אלבום הרמיקסים החדשים לבילי הולידיי – Remixed & Reimagined  וכשמו כך הוא.
המוזיקה של בילי הולידי זוכה להיות "מעורבבת" ו"מדומיינת" מחדש בדרך הרעה ביותר שאפשר. לא ברור כיצד נמצאה ונבחרה דווקא חבורת אלקטרונאים טכנוקראטים ואלמונים שכזו בכדי לבצע וידוא הריגה בגופתה המוזיקלית של "ליידי די" – הגברת הראשונה של הג'אז.
שיר אחד שיר, בחסות הסתמיות ומתוך תאוות בצע משוללת כל חדוה מוזיקלית, מתבצע באלבום הזה גזר דין מוות בכסא האלקטרוני לאחד מהקולות היחודיים והנוגעים ביותר של המוזיקה במאה העשרים.  הרכות והממזרות המתפנקת שבקולה הופכים באמצעות מחשבים אובר קואליפייד לקול קלוש סינטתי ומרוחק, ואילו חוש הקצב ובעיקר הפרייזינג היחודי של הולידיי מתרבעים לטובת מקצבי טריפ הופ עבשים שכולם מגיעים מהעולם המוזיקלי המרתק  והמעודכן של תצוגות אופנה.
רק בכדי להסיר ספק מליבכם ולחסוך מכם את הסבל בהאזנה ממשית לאלבום הזה אני מבטיח לכם  שאלבום זה ניחן בצליל הרקוב מכולם – צליל מוזיקת הרקע של רשתות בתי קפה. מוזיקה עשירה באויר חם מוקצף חסר כל מהות שנשכחת עוד לפני שנשמעה. זוהי מוזיקה שחורה נטולת מרירות, נטולת סוכר, נטולת קלוריות, ונטולת מוזיקליות. מוזיקה מוצפת בממתיק מלאכותי שנועד למסך את צריבת הבלוז החלוד של אשה שחורה ואמיצה ששרה על אותם פירות מוזרים ומדממים התלויים על עצי דרום ארה"ב, כתוצאה מלינץ' גזעני, ולהפוך אותו לצליל שלקצבו הסתמי שותים עבדי ועובדי העולם הסתמי, קפה סתמי, כדי לנהל מעליו שיחות סתמיות, בבתי קפה סתמיים.
תהנו.

Diana Krall –  The Best Of…

בעוד שהמוזיקה של הולידיי משודלת לזנות לאחר שהגברת לא בסביבה אצל דיאנה קראל סובלת המוזיקה מבעיה אחרת לחלוטין.  קראל, זמרת ופסנתרנית ג'אז ממוצא קנדי מנהלת מזה שמונה עשר שנה קריירה מוזיקלית במלוא המובן הקרייריסטי של המילה. זה לא רע בפני עצמו הבעיה היא שאלבום המיטב של יצירותיה חושף את כל מה שטוב ורע בג'אז הפופלרי כיום,  בניגוד להולידיי שהגיעה מהרחובות ושרה את השירים שלה מתוך חייה הפצועים, אצל קראל מדובר בג'אז שנלמד באקדמיות למוזיקה, כל עיסוקו הוא באסטתיקה מוזיקלית, גם אם תחפשו עם זכוכית מגדלת לא תגלו שום פצעון באלבום זה.
במשך השנים הקליטה קראל יותר מעשרה אלבומים בהם בחרה לבצע חומרים מקוריים וסטנדרטים ישנים שהפכו אותה לכוכבת בתחום הג'אז ומעבר לו. הבחירות הקרייריסטיות שלה היו תמיד מושלמות, האלבומים שלה נשמעים נפלא, מבוצעים בשלמות ומנוגנים בידי חבורה משובחת של נגנים מושלמים, מוקלטים באיכות סאונד מושלמת ומוגשים בקול המושלם מדי שלה. קראל היא העובדת המצטיינת של תאגידי המוזיקה. כזו שהקרירה שלה מתנהלת בדיוק לפי הספר זמרת שעוברת בכל הצמתים הנכונים מרחיבה את קהלה מאלבום לאלבום וצוברת עוד ועוד פרסים ומעריצים שמתמוגגים מהמושלמות הזו שהתגלמת באשה שגם נשמעת וגם נראית מושלם.
לכאורה מי צריך יותר מזה? אם גם אתם חושבים כך כנראה שהדבר שממש חסר בחייכם זה מקרר מיוחד ליין שתביאו אתכם מהטיול השנתי שלכם בדרום צרפת. מה שחסר באלבום הזה יותר מכל הם סימני חיים. האזנה לאלבום האוסף שלה מעלה את החשד שדיאנה קראל היא רובוט שנבנה בידי חבורת מהנדסים יפאנים אניני טעם וחסרי חוש כיוון. כמה מרתק לראות לוליין הולך על חבל בשמיים כשאתה יודע שאין סיכוי שהוא אי פעם יפול? קראל לעולם לא מפשלת, לעולם לא טועה, ואף פעם לא מרשה לעצמה להסתכן באמת. כשהיא שרה  את  Frim Fram Sauce הסטנדרט הישן והמשעשע של נט קינג קול על מישהו שמגיע למסעדה ולא רוצה שום דבר מהתפריט אלא רק מאכלים שונים ומשונים שלא קיימים בעולם, היא מפספת עם השלמות שלה את כל ההומור שבשיר וגורמת לו להישמע כמו תוכנית לנערות מתבגרות המטיפה לתזונה נכונה.
בסופו של דבר את האוסף של דיאנה קראל ניתן בקלות להכתיר בשם אחד האלבומים של אלביס קוסטלו (המתפקד גם כבן זוגה של קראל בשנים האחרונות )  – "כל היופי חסר התועלת הזה".

Luciana Souza – The New Bossa Nova
לאחר שני האלבומים המבאסים האלו היו לי המון תקוות לגילוי דמות מוזיקלית מרתקת באלבומה של לוסיאנה סאוזה – "The New Bossa Nova". מעבר לשם המצחיק של האלבום (בתרגום לעברית זה יהיה משהו כמו – "הקצב החדש החדש" ) נתוני הפתיחה של סאוזה מרשימים, היא בת של משוררת ברזילאית  וזמר-גיטריסט, עם רקע בשירת מוזיקה קלאסית מסורתית ומודרנית. כאחת שהוציאה אלבום של שירים מולחנים של המשורר הצ'יליאני הדגול פבלו נרודה ציפיתי שסאוזה תתחייב למילותיה ולשמו של האלבום ותקח את הבוסה נובה למקום חדש ואותי לחויה מוזיקלית מרתקת.  הרעיון שבבסיס אלבומה החדש די מעניין. סאוזה לוקחת קלאסיקות סינגר סונגרייטרס אמריקאים כג'וני מיטצ'ל, ג'יימס טיילור, סטינג, רנדי ניומן, בריאן ווילסון ואפילו אליוט סמית' זצ"ל ומבצע אותם על בקצב הבוסה נובה הנינוח והנימוח.
בהפקתו המוקפדת מדי של בעלה הנוכחי של סאוזה – לארי קליין (לשעבר בעלה של ג'וני מיטצ'ל מה נסגר עם האיש הזה?  אשתו החדשה עושה קאברים לאשתו הקודמת? אין לו רחמים? )  זוכים השירים לטיפול יפה ומשמים שהופך את כל השירים האלו לעיסה מתפנקת של גומי זהוב שלא ניתן להבחין במקורותיה הברזילאים וכל מה שאתה שומע זה שוב פעם מוזיקת בתי קפה עגמומיים וחסרי כל עניין אמיתי לחובב מוזיקה. כשסאוזה שרה את השורה הנצחית של בריאן ווילסון  "רק אלוהים יודע מה הייתי עושה בלעדייך…" אתה רוצה לענות לה שבמקרה שלה, למרבה הצער, גם אלוהים לא היה יודע מה לעשות עם האלבום הזה.

Manu Chao – La Radiolina
אחרי האזנה לשלושת האלבומים הקודמים חשתי שנפלתי על שבוע מוזיקלי רע במיוחד. כל דבר עם מעט חיות וחיוניות היה משפר את המצב לאין פלאים. אבל האלבום של מנו צ'או הוא פצצה של אנרגיה ביחס לכל אלבום שמסביבו. צ'או, לשעבר סולנה של להקת מנו נגרה, מחבר בין Pאנק לעולם השלישי מזה עשרים שנה. המוזיקה שלו היא עצרת פוליטית שהופכת למסיבת רחוב המונית וזה אדיר. צ'או מאחד פה את החיוניות של המוזיקה לטינית, הקצב הממכר של הרגאיי, והתשוקה של המוזיקה הצוענית כדי להקים קואליציית עולם השלישי נגד אימפריית המוזיקה האמריקאית.

הוא שר בספרדית צרפתית איטלקית ופורטוגזית (לרוב גם באותו השיר) ואפילו באנגלית ולוקח מהמערב את הרוח המרדנית של הPאנק בכדי לבעוט בעולם הראשון. הוא פונה ישירות לבוש ומזכיר לו שפוליטיקה היא לא רק מילים, אלא המוח של מכונת הרג משוכללת שהורגת חפים עם רשעים כאחד ושלמעשים הסטרילים של בוש, איתו הוא מנהל דיאלוג חד צדדי באלבום הזה וקורא לו בלגלוג "סניור פריזדנטה!!!"  יש השפעה ישירה על החיים של מיליארדי בני אדם שלא חיים בארה"ב ולא בחרו בו להיות נשיאם.

הטקסטים שלו עממיים פואטים ושנונים כאחת – "קוראים לי רחוב, הרחוב העצוב, רחוב הייסורים, רחוב ללא מוצא, רחוב השתיקה." הוא מקדיש שיר למרדונה כגיבור תרבות הנגד ומסתכל על המסלול שלו לצמרת והצניחה משם כמסלול היחידי שהמערב יכול לו בהתמודדות עם ה"פרא האציל".  כהגשמה מוזיקלית של ספרי פרנץ פנון מתנתק צ'או מעולם המוזיקה המערבית כדי לתת שם כבוד וצלילים לאנשים שהמערב רואה רק דרך כוונות.  מה שמבטיח שביום שאעבור ליד בית קפה ואשמע את ההמולה השמחה-עצובה של מנו צ'או מתנגנת מהרמקולים של המקום או אז אדע שמצאתי את בית הקפה שלי במזרח התיכון.

איימי ויינהאוס – גיבורה בעל כורחה

"לכל דור יש גיבור ממצעד הפזמונים" שר פול סיימון וגם אם תחפשו עם זכוכית מגוגלת לא תמצאו גיבורה גדולה יותר במצעדי הפזמונים הנוכחים מאשר איימי ווינהאוס.
רק שנה וחודשיים חלפו מאז יצא אלבומה השני : "Back to Black" ובזמן הזה הספיקה ווינהאוס לצבור כמות בלתי הגיונית של פרסים יוקרתיים, ביקורות מתמוגגות ובעיקר הישגי מכירות יוצאי דופן. מעבר לעובדה שמדובר באלבום מצויין, יציאת האלבום מחדש במהדורה חדשה וכפולה רק שנה לאחר צאתו מבהירה היטב שלמרות גילו הצעיר הפך "Back to Black" לקלאסיקה עכשווית.
מעבר לכל ההישגים המסחריים שלה יש לויינהאוס דבר אחד שגורם לה להפוך מעוד זמרת מצליחה לתופעה. כבר הרבה זמן שלא קם כוכב פופ שדבר לכל כך הרבה קהלים בו זמנית ובצורה הפוכה לחלוטין. ילדות מתבגרות, מעריצות את הנערה עם הפה המלוכלך, המנהלת חיים שנגזרו מחוברת קומיקס מעוותת על בארבי וקן. סנדקי מוזיקה רציניים ומכובדים, כאנדרו לויד וובר, מתמוגגים מהיכולת הווקלית של דיוות הסול הצעירה ומשווים את שירתה למיטב זמרות הג'אז והנשמה הגדולות, כשרה ווהן ודאסטי ספרינגפילד. פמינסטיות מעריצות את העמידה היחודית שלה על שלה ואנשי אנטי מובהקים המעריכים את קריאת התגר של ווינהאוס המקועקעת על כל מה שנכון ומקובל ביחס בין אמן קהל ותקשורת.  ג'ורג' מייקל חושב שהיא בין כותבי השירים הגדולה של דורנו, פרינס מאוד מעוניין להפיק את אלבומה הבא, ואפילו לו ריד, לא מן האנשים הדואגים ביותר לזולת, הצהיר על עצמו כמעריץ גדול שמאוד מודאג שויינהאוס לא תדע להתמודד עם ההצלחה הגדולה שלה.

על פניה, ההצלחה של ויינהאוס די מפתיעה. מבחינה מוזיקלית, ויינהאוס עושה מוזיקה די שמרנית, כמעט רטרו מוחלט. האזנה ל- "Back to Black"  משולה למסע במנהרת הזמן אל העולם שקדם לעידן הרוק הגדול של הסיקסטיז. האלבום  נשמע כהכלאה בין חומת הצליל שרקח המפיק פיל ספקטור ללהקות נערות שחורות בתחילת שנות השישים, לבין הצליל של מוטאון, חברת התקליטים של ברי גורדי, אשר עשתה כל שביכולתה, לעדן ולתחכם את הרית'ם אנד בלוז השחור והפרוע, ולהביא אותו להמונים. ויינהאוס משוטטת בעולם הזה כבסביבתה הטבעית ואין זה מפתיע לגלות במהדורה החדשה ביצוע ממיס בו היא שרה לבדה עם גיטרה את להיטו הגדול של ספקטור – "לדעת אותו זה לאהוב אותו".

אך מה שגורר עניין אדיר בויינהאוס הוא יכולת ההחייאה שלה, לקחת את המוכר והישן ולהעמיד אותו באור חדש לחלוטין, דרך הטקסטים בהם כותבת את חייה ללא שום הסתר אל תוך השירים. וחיה את חייה כאילו היו המשך בלתי נפרד של שיריה. לא דבר פשוט במיוחד למי שהלהיט הגדול ביותר שלה מתחיל בשורה  – "הם ניסו לגרום לי ללכת לגמילה, ואני אומרת לא,לא, לא".

בניגוד לכל מה שמקובל בתעשיית השעשועים והבידור,ויינהאוס גוררת איתה לאולפן ההקלטות את שלל הדרמות של חייה. האהבה האלימה שלה עם בלייק פילדר-סיביל, האקס שהיה ההשראה לרוב שירי הפרידה של האלבום. הפך להיות בעלה בחתונת בזק לפני כחצי שנה ועתה מבלה בכלא בעוון תקיפה חמורה. היא רק אספקט אחד של חייה השחורים. הבולימיה של ויינהאוס, ההשמנה שלה, ההתמכרות לסמים ולאלכוהול אינם נשארים כשמועות עקשניות של הטבלואידים בלבד. ויינהאוס מתעקשת לשפוך את כל חייה השבורים והמבולבלים על המיקרופון בלי שום טשטוש הסתרה ועידון טקסטואלי או סקסואלי. כשהיא כועסת וצרובה מזעם אתה חש את זה, וכשהיא טובעת במעמקי השנאה השחורים של ליבה אתה חש את זה. כשהיא משתלחת בכל מה שמקובל כנכון ומלא טקט בחברה המודרנית אתה תוהה אם לא מדובר בנמרת פאנק אנרכיסטית במיוחד במסווה זמרת נשמה.

היא עלתה לקבל פרסים מכובדים שיכורה לחלוטין, צולמה מסניפה קוקאין בקדמת הבמה, זורקת על הקהל סטנדים של מיקרופון מתוך סערת רגשות שעלו בה כשהיא שרה על אהובה, יורקת על מעריצים מתוך זעם, מקללת את הקהל, ונכנסת איתו לעימותים של תגרנית עופות בשוק, ומבטיחה שהם עוד יראו מה זה ברגע שבעלה יצא מהכלא. נדמה שבלהט הויינהאוסי לכבוש את העולם, שכחה  הכוכבת הצעירה, במכוון או שלא, לקרוא את המדריך השלם להתנהגות כוכב הפופ המודרני.
כבר שנים שתעשיית הזוהר – בהסכם שבשתיקה עם התקשורת – משחקות במשחק כפול לפי העקרון של "היה כוכב מהוגן ונחמד בצאתך אל הפאפרצ'י ותעשה כל עוול העולה על רוחך בחשכת ביתך".  כולם יודעים שאלילי הפופ מסניפים קוקאין ללא הבחנה, אולם כל עוד זה נעשה מאחורי הקלעים זה בסדר ובגדר שמועה עובדתית. אך האנארכיה בחייה של ויינהאוס והעובדה שהיא נוטה לעיתים לבלבל בין הבמה לספת הפסיכולוג מעמידה את התעשיה הזו בפני בעיה אמיתית. כיצד להתייחס לכוכבת ענקית שלא רק שלא משחקת לפי חוקי המשחק, אלא דווקא השבירה של חוקי המשחק הם שהופכים אותה לכוכבת ענקית?
בדרכה הכאוטית קוראת ויינהאוס תיגר על כל חוקי העולם ה"מגניב". זו אותה "מאגניבות" שמלווה בקריצת עין של יודעי דבר שהדברים כפי שהם נאמרים אינם מה שהם באמת, אלא רק מרמזים ומצביעים לדברים אחרים מתחת לפני השטח. ה"מאגניבות" הזו שמייצרת תעשיית כוכבי אינסטנט חלולים שלא מאמינים למה שיוצא מפיהם, המאגניבות הזו היא הדרך הטובה ביותר למכור את נשמתך לשטן ולפטור את זה בחיוך כ"איזה קטע מאגניב", זו בדיוק המאגניבות שויינהאוס מעמידה במלוא מערומיה.

כשויינהאוס שרה "אמרתי לך שאני צרות"  היא לא מתכוונת לזה שהיא לא מנקה את השערות מהכיור אחרי הגילוח. ויינהאוס צולמה בארבע לפנות בוקר משוטטת יחפה ברחובות לונדון הקפואים, לבושה בחזיה וג'ינס, אבודה, נסערת וממררת בבכי מגעגועים לבעלה הכלוא. הטוטאליות שבה ויינהאוס מסרבת להפריד בין שיריה לחייה, וההתעקשות שלה להתנהג כאילו כל העולם במה והבמה שלה היא כל העולם, מעמידות את תעשיית הפופ במבחן לא פשוט שתוצאתו אינה ידועה.
במקביל לאלבום הבכורה בשלמותו, מכילה המהדורה החדשה דיסק נוסף הכולל את החידוש של ויינהאוס והמפיק מארק רונסון ל"ואלרי" של הזוטונס. מעבר לקאבר המפתיע דווקא הקטעים הנוספים שבדיסק הנוסף –  אותם דמואים  קאברים וגרסאות ראשונות של חלק משירי האלבום, הם שמעמידים את ויינהאוס בליגה אחרת מכל זמרות הסול הבריטי והאמריקאי שצצו בשנים האחרונות. אל תתנו לעורה הלבן ולמוצאה הבריטי-יהודי להסיח את תשומת לבכם, הביצועים הערומים שלה לשירים מבהירים את העוצמה האדירה שלה כזמרת נשמה במובן השחור ביותר של המילה ואת מקור סבלה וכוחה כזמרת בלוז במובן הכחול ביותר שיכול להיות. ויינהאוס היא זמרת וכותבת שירים מהגדולים ביותר שישנן. תופעה רגשית ומסחרית נדירה ולהבה בוערת שמסרבת להנמיך קומה כשהמצלמות נכבות.

אין לדעת מה צופן העתיד לויינהאוס אבל כדרכן של להבות הבוערות חזק יותר, כך הן מכלות את חומר הבעירה מהר יותר והופכות אותו לאפר. ימים יגידו לאן מנווטת ויינהאוס בידה המקועקעת את הקריירה שלה. בין אם היא תמצא את עצמה אבודה על הבמה בלאס-וגאס במופע בידור אינסופי נוצץ וחסר כל תוכן אמיתי, או בבית הקברות הקרוב לביתה,  כרגע כל מה שאפשר לעשות זה רק להביט בבערה השחורה והמופלאה של נשמתה ולהחזיק אצבעות שהגיבורה בעל כורחה של מצעדי הפזמונים העכשווים תמצא את דרכה הביתה מבלי להישרף כליל.

ברוס ספרינגסטין – קסם והמטרה הגדולה

בין מעריצי ברוס רווחת תיאוריה הגורסת שלאחר אלבום מופנם ואישי של הבוס, יגיע אלבום רועש גדול ולהקתי. בראיון האחרון שנתן ספרינגסטין לביוגראף הרשמי שלו – דייב מארש, התגלה סקופ, אחד מהאנשים החושבים והמתלבטים ביותר ברוקנרול אינו מונע על ידי תיאוריות אלא עושה את הדבר הנכון בעיניו.

על פניו – "קסם" אלבומו הנוכחי של ברוס הוא עוד אלבום בשורה של אלבומי ברוס, בראיון מתברר שהוא דווקא אמור להיות אחת מהתפניות המפתיעות בקריירה שלו.

לאחר שרשרת אלבומים מחוייבים למצב המשונה של ארה"ב לאחר מתקפת התאומים, אומה פצועה ומשוסעת השקועה במלחמה שלא לגמרי ברורה לה. מחליט ברוס להתפטר, ולו לאלבום אחד, מתפקידו כמצפן האומה. מהמקום הזה מגיח "קסם" במלוא הדרו. "קסם" הוא אלבום רוקנרול שמדבר בשפת הפופ העל זמנית. לא לחינם  מספר ברוס בראיונות על אהבתו לפופ הקליפורני רווי ההרמוניות הזורחות של שנות השישים, לא לחינם הוא קושר בינו לבין הקרונרס – אותם זמרי פופ של שנות החמישים ששרו בגרון מלא ומהדהד, לא לחינם הוא מציין את דילן שעוסק ברוח התקופה גם כשהוא בורח ממנה, לא לחינם נקרא הסינגל "רדיו שומקום". בו משתלח ספרינגסטין  בתחנות הרדיו החלולות שמלוות אותו לאורך שבילי אמריקה משמיעות רק קצב חסר מהות וביטים חסרי תוכן.
ב"קסם" תר ספרינגסטין אחר המטרה הגדולה דרך הפרטים הקטנים. אצל ספרינגסטין הפרטים הקטנים הם תמיד אך ורק אנשים. אלו שחוזרים הביתה ורואים את הנערות המפתות בבגדי הקיץ שלהן כמסר מעידן תשוקה רחוק בחייהם, אלו שעובדים השכם וערב עבור אהבתה של אשה שלא יודעת את זה, אלו שמחפשים ברדיו שיר אחד שיחיה אותם ומוצאים רק כוכב שטרם נולד וכבר נפל ונשרף.

יותר מכל נדמה ש"קסם" מחפש לאחד ולאחות את הפצעים הלאומיים ופחות להעמיק את החיטוט שבהם. לכן חשובה ההבחנה של מארש בנוגע לאלבומו החדש של ספרינגסטין – העיסוק של ספרינגסטין ביום יומי ובשולי התמונה הגדולה אינה אומרת שספרינגסטין בורח מאחריות. ההפך, המלחמה שוכנת ברקע של כל שיר ושיר, גם אם זו אותה אמריקה קטנה של דיינרס, עיירות קטנות רדיו שום-מקום ובתי קברות למכוניות.

באמצעות הצגת ה"קסם" שביום-יומי, מנסה ספרינגסטין להדליק את מדורת השבט שכבתה לו. עבור ספרינגסטין האש הזו היא אותו נוף קסום ומסתורי שהמוזיקה האמריקאית ידעה פעם ליצור. הנער שהחל את הקריירה שלו כשעל כתפיו מונחת ביקורת מחייבת כל כך כמו "ראיתי את עתיד הרוקנרול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין" מנהל מזה קרוב ל35 שנה דיאלוג מתמשך עם כל המוזות האמריקאיות הגדולות. דיאלוג שמוביל אותו למקומות מרתקים מבריקים חד פעמיים אך גם מאכזבים ולא ברורים לפרקים.
התפיסה של ברוס כגיבור הכל אמריקאי הגדול היא לעיתים רבות בעוכריו. מפליא לגלות ש"נולד בארה"ב" שיר המחאה הגדול שלו כנגד ויאטנאם הפך להיות שיר פטריוטי למהדרין, כל כך פטריוטי, עד שהמענים האמריקאים במחנה המעצרים של גואנטמו ביי השתמשו בהשמעות בלתי פוסקות של השיר בעצמה אדירה בכדי לענות את העצירים שנחשדו בקשר לטרור בינלאומי. ואילו הסינים בטעות או במכוון נגנו את השיר במקום ההמנון של ארה"ב באולימפיאדה האחרונה לאחר הגמר האולימפי בכדורסל.

ב"קסם" ברוס מבקש להתרחק מתפקידו כמטיף רגיש לעוול אך סימפטי למטרה הגדולה שבשמה אותו עוול נעשה, והופך לאיש שרק רוצה שהדברים הקטנים יבואו על מקומם בשלום, למעשה ברוס נוקט באחת האופציות השפויות היחידות שישי למי שלא רוצה שחייו הקטנים יבלעו על ידי המטרה הגדולה. ברוס רוצה להזכיר את הקסם של החיים בקטן וכשזה מופיע על רקע המלחמה הגדולה זה קורע אותך לדעת שבסופו של דבר כל מה שנותרהוא  לסיים עוד יום מתוך תחושה שהעבודה אכן נעשתה ולהיות באמת כפי שהוא כונה לא פעם , פשוט "הבוס".