תבונת הביקורת הטהורה

ג'יימס טיילור – דיוקנו של האמן כאדם זקן

הקלישאה הקלושה ביותר בעולם גורסת שפצעים וכאבים, חסכים ומחסורים, הם חומרי הגלם הטובים ביותר לבניית יצירות מופת. "אי אפשר לכתוב שירה על בטן מלאה", הוא לא רק סטיקר פופלרי (נניח) בחנויות ספרים, אלא גישה הקובעת שיש קשר הפוך בין איכות היצירה לאיכות חיי היוצר.
בחינה מקרוב של הטענה הזו תעלה כמה בעיות מהותיות. נכון שאין זה דבר קל במיוחד להאמין ליוצר ששר על מכאוביו ופחדיו הקיומיים מול העולם כשאתה יודע שהוא מקבל משכורת עתק מתאגיד זה או אחר, ומצד שני מי באמת יודע כמה כואב הוא כאבו של האחר?
בתחילת הסבנטיז התקבע הדימוי הציבורי של ג'יימס טיילור כהתגלמות המושג סינגר-סונגרייטר. עם מבט כחול מלנכולי ומצועף שבקע מבעד מעבה מחלפותיו הגולשות, קול רגיש ונגינת גיטרה מלטפת, אפילו שפם המתנחלים התקופתי לא מנע מטיילור להפוך להיות הדוגמן המיוסר של התקופה.
להיטים חלפו עברו בסך, "Going To Carolina", "Fire & Rain", ""You've Got a Friend היה נדמה כאילו דרכו של טיילור סלולה עמוק לאורך אמצע הדרך ובסופה ממתינה לו צפיחית דבש מוזהבת. אך למרות היותם נחמדים או שגרתיים למחצה – תלוי מאיפה מסתכלים, היה ברור שטיילור שייך לזן היוצרים שהעולם נהנה מהם אך בקלות יכול בלעדיהם.

בכל זאת, ואולי דווקא בזכות זאת, זכה טיילור להצלחה כבירה במצעדי המכירות. אלבומו הראשון יצא בחברת אפל – לא מהאייפודים, אלא חברת התקליטים של הביטלס וזאת בהמלצתו ובחירתו האישית של פול מקרטני, אך רק אלבומו השני  "Sweet Baby James" מ1970 הוא שמיקם את טיילור בצמרת הסינגר-סונגרייטרס של התקופה. עם חלוף השנים והשתנות העשורים דעך כוכבו של טיילור עד ששקע כליל אל שולי הסטר-טו-ספרה המוזיקלית כדי לנפק כמה מיני, וסמי-להיטים, זניחים למדי.
אלבום הופעה והדיוידי החדש של ג'יימס טיילור – One Man Band"" לא אמור להיות החומר שממנו עשויות אגדות. מלכתחילה מדובר ביוצר בן שישים שעתידו כבר הרבה מאחוריו. אולם דווקא בסיבוב ההופעות האחרון של טיילור שבו ליווה טיילור את עצמו רק בגיטרה וקלידן, קבע טיילור סוג חדש של חושפנות אישית על במה. ערב ערב הקרין טיילור את אלבום התמונות הפרטי שלו בפני הקהל כאשר כל תמונה מוליכה אותו לנקודות ציון אחרות בביוגרפיה האישית שלו, לסיפורים ולשירים שקשורים לאותה תקופה.
מעבר לעובדה שהצעד מהווה נקודת שיא של יחסי "אישית לוחצת" בין אמן לקהל, מדובר במהלך מסחרי מבריק שמועד לגרור אחריו עוד אלפי חיקויים של כוכבים מזדקנים. והאפשרויות הן בלתי מוגבלות שכן מי לא היה רוצה לראות את סבא דילן מספר על נכדיו כשתמונותיהן מוקרנות ברקע, ואז פוצח בשירת "Forever Young"? טוב זו סיטואציה שכנראה לא תקרה, אך אין ספק שהשילוב בין הופעה לתוכנית ארוח שבה המארח הוא גם המתארח וגם המוזיקאי שמלווה את ההופעה בצליליו, היא פורמט מנצח לאנשים עם אגו מורחב וסיפור חיים עשיר במיוחד.
התמונות שטיילור מקרין מציגות אותו בימים יפים סוערים ושעירים יותר. הן מאפשרות הצצה מבוקרת אל אחורי הקלעים של חייו. כאן מגיע הרגע שבו הקלישאה על היחס בין האמנות לביוגרפיה מתנפצת חרש לחלוטין.

לאורך הדיוידי מתגלה טיילור כמספר סיפורים מנוסה משעשע ומוצלח במיוחד. אך במקביל לסיפוריו הנוסטלגים על הכלב האהוב עליו, על המכונית הראשונה שלו, על חבריו ושותפותיו המפורסמות למיטה (ג'וני מיטצ'ל, קרול קינג ועוד), ועל הדרכים האינסופיות שבהן הוא בילה בחייו בדרך מהופעה להופעה, חושף טיילור את הביוגרפיה שלו על שלל הפתעותיה.

טיילור פורש את עברו במלואו בפני הקהל. גדילתו במשפחה מבוססת היטב אך מלאה בחסכים רגשיים, הגלייתו לפנימיה כדי שהנער המתבגר לא "יפריע" לחיי הוריו, ההתאשפזות שלו מרצון בגיל שבע עשרה במוסד לחולי נפש, הפיכתו לנרקומן קשה בגיל צעיר, הנדודים שלו ללונדון של סוף שנות השישים כחלק מנסיונות הגמילה האינסופים שלו (מה שהתגלה כרעיון לא כל כך מוצלח בהתחשב במקום ובזמן)  ועל ימיו כנרקומן עד תחילת שנות השמונים "הייתי חוזר הביתה ומחפש כתמי דם על הפגושים" מספר טיילור על התקופה המנותקת שלו. במקביל לחייו הכימיקלים מספר טיילור על אהבותיו וכשלונות מערכות היחסים של חייו.  טיילור שחווה נישואי פאפרצי כשהתחתן עם זמרת וכוכבת סבנטיז אחרת – קרלי סיימון, נכווה מהבזקי המצלמה פעמים רבות מדי. בעדינות ורגישות אופיינים הוא לוקח את המציצנות המובנית של יחסי קהל-אמן, ומסובב את התמונה אל מול הקהל. טיילור מציב את עצמו המבוגר והמקריח היישר אל מול עברו הצעיר והמשוער למחלפות, חושף את כאבי חלוף הזמן ואת מלוא עומק הקמטים שנחרצו באיש הזקן שהתפתח מהבייבי פייס, אך האור שמוקרן מהבמה חושף גם את הזדקנותם של מעריצי הזמר, אותם בייבי בומרס שכעת נמצאים בעשור השביעי לחייהם ובאים לחוות יחד עם טיילור את טעמה המתוק של הנוסטלגיה.

רוב ההופעה נצמדת ללהיטים משופשים טיילור משרשר כמה שירים חדשים מאלבומיו האחרונים. ובמקביל ללהיטיו האקוסטיים הוא אפילו משתעשע בעיבודי ראפ וסול מודרני לשני שירים. אך זה נותר בגדר הפוגה קומית או מפגן טכנולוגי מדהים כשהוא מלווה את עצמו במקהלת גוספל ריאליסטית לחלוטין שלא נמצאת על הבמה.

קשה שלא להתייחס להופעה ולדיוידי של טיילור בציניות ובספקנות כעניין מוזיקלי פנימי של דור שעתידו מאחוריו. אך כפי שיודע כל איש זקן, הנעורים הם החולשה שהכי קל להיפטר ממנה וגם אם המפגש הכה אישי של טיילור עם קהלו אינו מניב רגעים חד פעמיים או מזהירים, הוא בהחלט מצליח לייצר חמימות אנושית נעימה של אנשים בעלי עבר ועתיד משותף, וזה לא מעט בימינו. בכלל לא מעט.

1 comment on “ג'יימס טיילור – דיוקנו של האמן כאדם זקן

  1. ע.שולל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: