תבונת הביקורת הטהורה

ניק דרייק – קסם הקיום גם כשאף אחד אחר לא יודע שאתה קיים.

ניק דרייק הוא המקבילה לואן גוך בעולם המוזיקה. הפער העצום בין האלמוניות וההתעלמות המוחלטת מיצירתו של דרייק בקרב בני דורו, לבין ההכרה הגורפת וההערצה האדירה ליצירתו – שהגיעה רק לאחר מותו – הם ההופכים את סיפור מותה של יצירתו בחייו,  ותחייתה לאחר מותו, לטראגדיה מודרנית, אך לא רק.
בטוח כהתחלפות העונות, מדי כמה שנים מגלה דור חדש את הקסם האפל של ניק דרייק. וכמו הדורות לפניו, משתומם הדור מחדש כיצד כיצד נעלם ונסתר יופי יצירתו של דרייק מבני דורו. המדהים הוא שכל דור ודור חש שדרייק מדבר אליהם באותה מידה של דיוק טראגי, על זמניות ויחודיות, שבני דורו של דרייק לא השכילו לקבל ממנו.
הפער הזה החל כמעט מייד עם מותו ושל דרייק לא בכדי. כבר ב 1979 בשלהי עידן הפאנק, חמש שנים לאחר מותו, יצאה לאור קופסת תקליטים שהכילה את כל יצירתו של דרייק תחת השם "Fruit Tree". בשנות התשעים יצאה הקופסה מחדש בדיסקים, הקופסה ההיא כללה בנוסף לשלושת אלבומיו, גם דיסק נוסף בשם "Time Of No Reply" דיסק שהכיל דמואים הקלטות נדירות ואת ארבעת השירים האחרונים שהקליט דרייק בחייו ולא ראו אור עד אז.
כעת שוב יוצאת הקופסה הזו מחדש, עם עטיפות שמדמות את עטיפות תקליטי הויניל של פעם, והבונוס המשמעותי הוא שיפור הסאונד לעומת הקופסא הקודמת. למרבה הצער, במקום הדיסק הנדיר של דרייק, מכילה הקופסה דיוידי ובו סרט יפיפה על חייו של דרייק בשם "a Skin Too Few".
למי שלא מכיר את יצירתו של דרייק, הקופסה הזו היא מתנה נפלאה. שיפור הסאונד של האלבומים המקוריים (שכבר יצאו לאור משופרי סאונד בתור אלבומים בודדים) עושה צדק איכותי, עם ההקפדה הדקדקנית שבה דרייק התייחס לעבודתו. השירים נשמעים מפורטים ועשירים מאי פעם, המוזיקה מלאה ניואנסים וגווני צליל, שירצו כל אודיופיל, ובעיקר יעטפו כל שומע בקסם מוזיקת הסתו הנצחי של דרייק.
הסרט המלווה את הקופסא מבויים ומצולם במלנכוליות מופגנת בהשראת יצירתו של דרייק. למרבה הפלא הוא מצליח ללכת על הקו המלנכולי הדק שעליו מושתת יצירתו של דרייק, אך לרגע לא נופל למלכודת העגמומיות והדכדוך. הסרט מכיל ראיונות מרתקים עם אחותו והוריו של דרייק, לצד הרבה רגעי קסם חזותי ולחלוטין לא מילולי. היופי השליו והקודר שהסרט רווי בו, מצליח להבהיר במעט את סוד הקסם של דרייק, את הפער המשלים בין אור וחושך ביצירתו, את האיזון החד פעמי בין מלנכוליה נוגה לבין היופי הפסטורלי והטהור במוזיקה שדרייק יצר.

"Five Leafs Left"

כבר באלבום הבכורה המלנכולי של דרייק, משנת~1969 בולט יחודו של דרייק למרחקים. דרייק זיקק מכל שורשי השפעותיו כבוב דילן בואך ברט יאנש ועד ג'קסון סי פרנק, פרי מוזיקלי שאין לו שום קשר עמם. בכשרון כמעט בלתי נתפס ליוצר צעיר כל כך, יצר דרייק עולם הרמוני משלו, פרטי ומסתורי עם שפה הרמונית וקצבית עם נגינה על גיטרה אקוסטית הייחודית רק לו. אם משווים את האלבום למוזיקה שיצרו באותו זמן בממלכה המאוחדת, מובן יחודו של דרייק, אין מדובר במי שהקדים את זמנו, אלא במי שהגיע מיקום מקביל. ניתן לזהות במוזיקה חלק מהטרנדים של אותה תקופה, פולק רוק, ג'אז, רוק מתקדם, אולם הסינטזה שדרייק ומפיקו ג'ו בויד יצרו מכל ההשפעות האלו, היא חסרת אח ורע. באלבום הבכורה שלו יצר דרייק יקום חדש פרטי ומיוחד. מבחינה טקסטואלית, דרייק מצליח להדהים אף יותר. השירים של אלבום הבכורה ניחנים בכושר נבואי. עוד לפני שדרייק העמיד את יצירתו למבחן הקהל, חמש שנים לפני סופו, מנבא דרייק בדיוק מושלם את תהילתה של יצירתו לאחר מותו –

"עץ פרי, עץ פרי,
אין מי שמכירך
פרט לגשם ולאויר,
כולם ידעו שהיית כאן
רק אחרי שתלך"

 "Bryter Layter"

באלבומו השני של דרייק משנת 1970, מתבהרים ענני הקדרות לרגע והאלבום כולו נוטה לצד המואר ביצירתו. גם כשדרייק ניסה לדבר במישרין בשפת הפולק-רוק של זמנו, נותר העולם של דרייק עניין אינטימי ועדין שבעדינים. כמו באלבומו הראשון גם כאן ההפקה הרגישה של ג'ו בויד והתזמור המעודן שרוברט קירבי עיטר בו את השירים, יצרו רקע מוזיקלי נפלא מסביב לקולו הרך של דרייק.  שנים רבות לאחר יציאתו של האלבום יהפוך השיר "Northern Sky" לאחד משיריו הידועים ביותר של דרייק אך למרות היותו קצבי יותר ונגיש יותר מקודמו לא זכה האלבום והשיר להתייחסות כשיצא.

מאוכזב ומדוכדך מחוסר התקבלותה של יצירתו, ולאחר שהמפיק ג'ו בויד חזר לארה"ב, עזב דרייק את לונדון וחזר לגור עם הוריו. לאחר נסיון כושל לשמוע בעצתם לשוב ללונדון ולפתח קריירה כאיש מחשבים, שקע דרייק בתקופות דכאון ארוכות אשר גרמו לו לשוב ולהסתגר בבית הוריו. דרייק החל בטיפול תרופתי של נוגדי דכאון, אשר בסופו של דבר, במכוון או בשגגה הוביל למותו. דרייק שקע בעצמו אפילו יותר מהעדויות על תחילת הדרך. התקשורת של דרייק עם העולם, שמלכתחילה היתה מינמלית ביותר, התמעטה עד כדי העלמות. למרות שהראיונות בסרט עם חברים מהתקופה אינם מעידים על כך, יש הטוענים כיום, שדרייק סבל מתסמונת אספרגר ואת כל עניינו הפנה אל המוזיקה ולכן לא יכל לתפקד בשום מסגרת חברתית אחרת.

ב-72', לבדו, דרייק יצר קשר עם טכנאי ההקלטות ג'ון ווד, וביקש להקליט כמה שירים. לבד עם גיטרה אקוסטית וכמה תווים על פסנתר הקליט דרייק בשני ערבים, את אלבומו האחרון – Pink Moon. לטעמי מדובר ביצירה המזוקקת המדוייקת והנוקבת ביותר של ניק דרייק.  באלבום מדוייק ועוצמתי כאור קטן בחשכה גדולה, חשף דרייק חרישית את הרוחות שסערו בו. באלבום הזה יצר דרייק גרסא אנגלית חד פעמית ומפעימה לבלוז. באלבום הזה, דרייק בוחן את העולם שמסביבו כמי שכבר צופה בו מהעולם שמעבר. למרות שהוא הפחות ידוע מבין אלבומיו, יוצר דרייק לבדו ובדרכו הרכה את החד והקשה ביותר באלבומיו. נבואת הזעם החרישית שמובטחת בשיר הנושא תגיע רק לאחר מותו.

בסופו של דבר לניק דרייק לא היתה קריירה. היתה לו דרך אמנותית מפעימה שהצליחה להגיע לשיאי שירה נשגבים למרות חוסר התקבלותה. כמו דיאלוג האהבה/שנאה המתמיד שיש לבוב דילן, עם קהלו ומהות היחסים שבינהם, גם לדרייק, היה דיאלוג מתמשך עם הקהל. אבל לא עם הקהל שלא היה שם אף פעם עבורו בימי חייו. זה מתחיל כבר באלבום הראשון בשיר נבואי כמו "עץ פרי" אבל זה מגיע לשיא המיקוד וההתבהרות ב"ירח ורוד" שם דרייק מזקק את התובנות שלו על המשמעות של יצירת אמנות המתקימת למרות חוסר העניין של הקהל בה.

אלבום זה גם מביא לכלל קיצוניות את אחת התופעות המשונות ביותר במוזיקה של דרייק; הפער הבלתי נתפס בין צורה ותוכן. המוזיקה ההרמונית והרוגע הפסטורלי של קולו, ממסכים הרבה מאזינים מסערת הרגשות שגועשת מתחת לאלגנטיות המהוסה. "ירח ורוד", הוא האלבום שבו ניתן לשמוע בברור כיצד הפכחון של דרייק הופך לתמהון גדול על אטימותה של האנושות ואי יכולתה לראות את השונה, ואת האחר, ולקבל אותו אליה.
כמו הנדריקס לפניו, לדרייק היתה חיוניות נדירה שקרנה במוזיקה שלו כמו החיים עצמם. אלפי חקיינים ניסו ללמוד את נגינת הגיטרה היחודית שלו, את דרך השירה המופנמת, את ההרמוניות הקסומות שנדמה כאילו הגיעו מיקום מקביל. אולם אף אחד מרבבות הדרדקים והדרקים לא הצליח לחקות את הדבר הכי חשוב במוזיקה של דרייק.
בחושיו הנבואיים, דרייק הטמין במוזיקה שלו את הקוד סודי שגרם לה להתקיים ולהראות במלואה אך ורק במרחב שבינן אדם לעצמו. כל נסיון להסביר לפרש או להוציא את המוזיקה מהקסם הפרטי אל עבור העולם שבחוץ, נידון מראש להיות מביך ומלא ברגשות כשלון ואשמה על שניסית לקחת משהו טהור, את האהבה הגדולה מכל, ולחלוק אותו עם עולם מתעלם. זו הסיבה האמיתית שכמוזיקאי אין לניק דרייק מורשת, יש רק ירושה. ירושה, אותה נתן לכל אחד ואחד ממאזיניו שיפכח את אוזניו ויגלה את הקסם הזה, בכל דור ודור מחדש, בצורה הכי טהורה ומדוייקת שיש – קסם הקיום, גם כשאף אחד אחר, לא יודע שאתה קיים.

 

2 comments on “ניק דרייק – קסם הקיום גם כשאף אחד אחר לא יודע שאתה קיים.

  1. פיני

    יש לי את הקופסא עם הדיוידי ואני מאד אוהב את 3 הדיסקים שלו שיצאו בה.
    מסכים אתך שחבל שלא צורף הדיסק הנדיר עם 4 שיריו האחרונים של ניק דרייק.
    אלו בהחלט בין הדיסקים שאני אוהב במיוחד!

    • אני חושב שיש לי 3 קופסאות שונות שלו בדיסקים, קופסא אחת בתקליטים, שני בוטלגים רשמיים ועוד בוטלג אחד לא רשמי והלואי ויצא עוד משהו שלו אי פעם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: