תבונת הביקורת הטהורה

בתי קפה בקומה שקטה

 Billie Holiday – Remixed & Reimagined

אין אלבום יותר מיותר מאשר אלבום שעוד לפני ששמעת אותו, אתה יודע כיצד הוא נשמע. זהו בדיוק המקרה של  אלבום הרמיקסים החדשים לבילי הולידיי – Remixed & Reimagined  וכשמו כך הוא.
המוזיקה של בילי הולידי זוכה להיות "מעורבבת" ו"מדומיינת" מחדש בדרך הרעה ביותר שאפשר. לא ברור כיצד נמצאה ונבחרה דווקא חבורת אלקטרונאים טכנוקראטים ואלמונים שכזו בכדי לבצע וידוא הריגה בגופתה המוזיקלית של "ליידי די" – הגברת הראשונה של הג'אז.
שיר אחד שיר, בחסות הסתמיות ומתוך תאוות בצע משוללת כל חדוה מוזיקלית, מתבצע באלבום הזה גזר דין מוות בכסא האלקטרוני לאחד מהקולות היחודיים והנוגעים ביותר של המוזיקה במאה העשרים.  הרכות והממזרות המתפנקת שבקולה הופכים באמצעות מחשבים אובר קואליפייד לקול קלוש סינטתי ומרוחק, ואילו חוש הקצב ובעיקר הפרייזינג היחודי של הולידיי מתרבעים לטובת מקצבי טריפ הופ עבשים שכולם מגיעים מהעולם המוזיקלי המרתק  והמעודכן של תצוגות אופנה.
רק בכדי להסיר ספק מליבכם ולחסוך מכם את הסבל בהאזנה ממשית לאלבום הזה אני מבטיח לכם  שאלבום זה ניחן בצליל הרקוב מכולם – צליל מוזיקת הרקע של רשתות בתי קפה. מוזיקה עשירה באויר חם מוקצף חסר כל מהות שנשכחת עוד לפני שנשמעה. זוהי מוזיקה שחורה נטולת מרירות, נטולת סוכר, נטולת קלוריות, ונטולת מוזיקליות. מוזיקה מוצפת בממתיק מלאכותי שנועד למסך את צריבת הבלוז החלוד של אשה שחורה ואמיצה ששרה על אותם פירות מוזרים ומדממים התלויים על עצי דרום ארה"ב, כתוצאה מלינץ' גזעני, ולהפוך אותו לצליל שלקצבו הסתמי שותים עבדי ועובדי העולם הסתמי, קפה סתמי, כדי לנהל מעליו שיחות סתמיות, בבתי קפה סתמיים.
תהנו.

Diana Krall –  The Best Of…

בעוד שהמוזיקה של הולידיי משודלת לזנות לאחר שהגברת לא בסביבה אצל דיאנה קראל סובלת המוזיקה מבעיה אחרת לחלוטין.  קראל, זמרת ופסנתרנית ג'אז ממוצא קנדי מנהלת מזה שמונה עשר שנה קריירה מוזיקלית במלוא המובן הקרייריסטי של המילה. זה לא רע בפני עצמו הבעיה היא שאלבום המיטב של יצירותיה חושף את כל מה שטוב ורע בג'אז הפופלרי כיום,  בניגוד להולידיי שהגיעה מהרחובות ושרה את השירים שלה מתוך חייה הפצועים, אצל קראל מדובר בג'אז שנלמד באקדמיות למוזיקה, כל עיסוקו הוא באסטתיקה מוזיקלית, גם אם תחפשו עם זכוכית מגדלת לא תגלו שום פצעון באלבום זה.
במשך השנים הקליטה קראל יותר מעשרה אלבומים בהם בחרה לבצע חומרים מקוריים וסטנדרטים ישנים שהפכו אותה לכוכבת בתחום הג'אז ומעבר לו. הבחירות הקרייריסטיות שלה היו תמיד מושלמות, האלבומים שלה נשמעים נפלא, מבוצעים בשלמות ומנוגנים בידי חבורה משובחת של נגנים מושלמים, מוקלטים באיכות סאונד מושלמת ומוגשים בקול המושלם מדי שלה. קראל היא העובדת המצטיינת של תאגידי המוזיקה. כזו שהקרירה שלה מתנהלת בדיוק לפי הספר זמרת שעוברת בכל הצמתים הנכונים מרחיבה את קהלה מאלבום לאלבום וצוברת עוד ועוד פרסים ומעריצים שמתמוגגים מהמושלמות הזו שהתגלמת באשה שגם נשמעת וגם נראית מושלם.
לכאורה מי צריך יותר מזה? אם גם אתם חושבים כך כנראה שהדבר שממש חסר בחייכם זה מקרר מיוחד ליין שתביאו אתכם מהטיול השנתי שלכם בדרום צרפת. מה שחסר באלבום הזה יותר מכל הם סימני חיים. האזנה לאלבום האוסף שלה מעלה את החשד שדיאנה קראל היא רובוט שנבנה בידי חבורת מהנדסים יפאנים אניני טעם וחסרי חוש כיוון. כמה מרתק לראות לוליין הולך על חבל בשמיים כשאתה יודע שאין סיכוי שהוא אי פעם יפול? קראל לעולם לא מפשלת, לעולם לא טועה, ואף פעם לא מרשה לעצמה להסתכן באמת. כשהיא שרה  את  Frim Fram Sauce הסטנדרט הישן והמשעשע של נט קינג קול על מישהו שמגיע למסעדה ולא רוצה שום דבר מהתפריט אלא רק מאכלים שונים ומשונים שלא קיימים בעולם, היא מפספת עם השלמות שלה את כל ההומור שבשיר וגורמת לו להישמע כמו תוכנית לנערות מתבגרות המטיפה לתזונה נכונה.
בסופו של דבר את האוסף של דיאנה קראל ניתן בקלות להכתיר בשם אחד האלבומים של אלביס קוסטלו (המתפקד גם כבן זוגה של קראל בשנים האחרונות )  – "כל היופי חסר התועלת הזה".

Luciana Souza – The New Bossa Nova
לאחר שני האלבומים המבאסים האלו היו לי המון תקוות לגילוי דמות מוזיקלית מרתקת באלבומה של לוסיאנה סאוזה – "The New Bossa Nova". מעבר לשם המצחיק של האלבום (בתרגום לעברית זה יהיה משהו כמו – "הקצב החדש החדש" ) נתוני הפתיחה של סאוזה מרשימים, היא בת של משוררת ברזילאית  וזמר-גיטריסט, עם רקע בשירת מוזיקה קלאסית מסורתית ומודרנית. כאחת שהוציאה אלבום של שירים מולחנים של המשורר הצ'יליאני הדגול פבלו נרודה ציפיתי שסאוזה תתחייב למילותיה ולשמו של האלבום ותקח את הבוסה נובה למקום חדש ואותי לחויה מוזיקלית מרתקת.  הרעיון שבבסיס אלבומה החדש די מעניין. סאוזה לוקחת קלאסיקות סינגר סונגרייטרס אמריקאים כג'וני מיטצ'ל, ג'יימס טיילור, סטינג, רנדי ניומן, בריאן ווילסון ואפילו אליוט סמית' זצ"ל ומבצע אותם על בקצב הבוסה נובה הנינוח והנימוח.
בהפקתו המוקפדת מדי של בעלה הנוכחי של סאוזה – לארי קליין (לשעבר בעלה של ג'וני מיטצ'ל מה נסגר עם האיש הזה?  אשתו החדשה עושה קאברים לאשתו הקודמת? אין לו רחמים? )  זוכים השירים לטיפול יפה ומשמים שהופך את כל השירים האלו לעיסה מתפנקת של גומי זהוב שלא ניתן להבחין במקורותיה הברזילאים וכל מה שאתה שומע זה שוב פעם מוזיקת בתי קפה עגמומיים וחסרי כל עניין אמיתי לחובב מוזיקה. כשסאוזה שרה את השורה הנצחית של בריאן ווילסון  "רק אלוהים יודע מה הייתי עושה בלעדייך…" אתה רוצה לענות לה שבמקרה שלה, למרבה הצער, גם אלוהים לא היה יודע מה לעשות עם האלבום הזה.

Manu Chao – La Radiolina
אחרי האזנה לשלושת האלבומים הקודמים חשתי שנפלתי על שבוע מוזיקלי רע במיוחד. כל דבר עם מעט חיות וחיוניות היה משפר את המצב לאין פלאים. אבל האלבום של מנו צ'או הוא פצצה של אנרגיה ביחס לכל אלבום שמסביבו. צ'או, לשעבר סולנה של להקת מנו נגרה, מחבר בין Pאנק לעולם השלישי מזה עשרים שנה. המוזיקה שלו היא עצרת פוליטית שהופכת למסיבת רחוב המונית וזה אדיר. צ'או מאחד פה את החיוניות של המוזיקה לטינית, הקצב הממכר של הרגאיי, והתשוקה של המוזיקה הצוענית כדי להקים קואליציית עולם השלישי נגד אימפריית המוזיקה האמריקאית.

הוא שר בספרדית צרפתית איטלקית ופורטוגזית (לרוב גם באותו השיר) ואפילו באנגלית ולוקח מהמערב את הרוח המרדנית של הPאנק בכדי לבעוט בעולם הראשון. הוא פונה ישירות לבוש ומזכיר לו שפוליטיקה היא לא רק מילים, אלא המוח של מכונת הרג משוכללת שהורגת חפים עם רשעים כאחד ושלמעשים הסטרילים של בוש, איתו הוא מנהל דיאלוג חד צדדי באלבום הזה וקורא לו בלגלוג "סניור פריזדנטה!!!"  יש השפעה ישירה על החיים של מיליארדי בני אדם שלא חיים בארה"ב ולא בחרו בו להיות נשיאם.

הטקסטים שלו עממיים פואטים ושנונים כאחת – "קוראים לי רחוב, הרחוב העצוב, רחוב הייסורים, רחוב ללא מוצא, רחוב השתיקה." הוא מקדיש שיר למרדונה כגיבור תרבות הנגד ומסתכל על המסלול שלו לצמרת והצניחה משם כמסלול היחידי שהמערב יכול לו בהתמודדות עם ה"פרא האציל".  כהגשמה מוזיקלית של ספרי פרנץ פנון מתנתק צ'או מעולם המוזיקה המערבית כדי לתת שם כבוד וצלילים לאנשים שהמערב רואה רק דרך כוונות.  מה שמבטיח שביום שאעבור ליד בית קפה ואשמע את ההמולה השמחה-עצובה של מנו צ'או מתנגנת מהרמקולים של המקום או אז אדע שמצאתי את בית הקפה שלי במזרח התיכון.

2 comments on “בתי קפה בקומה שקטה

  1. nakamir

    כשמעלים את הכתבה רואים תמונה שלה לכמה שניות ואז היא נעלמת.
    לאור מה שכתבת שעשו לה ברימייק הזוועתי הזה זה ממש סימבולי. זה בכוונה או באג בשירות הגורל?

  2. עופר

    למאנו צ'או יש לפחות שיר אחד שמנוגן בבתי קפה לרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: