ביקור התזמורת – מכתב גלוי למר סלו הרשמן, היקר.

לאונרד ברנשטיין, הפילהרמונית הישראלית, קונצרט לשחרור העיר. באר שבע, 1948.
לאונרד ברנשטיין, הפילהרמונית הישראלית, קונצרט לשחרור העיר. באר שבע, 1948.

שלום לך מר הרשמן היקר. אמש חגגה עירי, באר שבע, שישים שנה מאז שוחררה מידי העות'מנים. לאור המאורע המשמח הגיעה הפילהרמונית במלוא הדרה, קרי זובין מהטה, וירדה עד העיר באר שבע ממש, מר הרשמן. לא במקרה הגיעה הפילהרמונית, שכן לפני שישים שנה, מייד לאחר שחרור העיר, ובעוד הקרבות על הנגב לא תמו, הדרימה התזמורת הפילהרמונית דאז, בניצוחו של לאונרד ברנשטיין, לבאר שבע, כדי לחגוג את השחרור.
היית מאמין מר הרשמן היקר, שלאונרד ברנשטיין בכבודו ובעצמו התיישב לצד פסנתר כנף שהונח על בלוקים רעועים, בעוד נגני הפילהרמונית ישובים על כסאות מאולתרים שסיפק הצבא הצעיר, וכך בשדה פתוח וללא שמץ של אקוסטיקה. נקהל קהל מכל האיזור עד שהכוחות האוריינטאלים חשבו שמדובר בהתכנסות כוחות למתקפה מחודשת על כוחותיהם. אך לקהל שבא לשמוע צלילים מעולם אחר בלב הקרבות, לא התחשב בתנאים הקשים והתפרס בכל מקום אפשרי מסביב לתזמורת. מהשדה הפתוח ועד חומות וגגות הבניינים העות'מאנים שזה עתה נכבשו.
ברנשטין והפילהרמונית הביאו את מוצארט, בטהובן וגרשווין למשחררי הנגב והשמחה בקרב כל באי הארוע היתה גדולה ומיוחדת. לכן אמש ציינו את אותו קונצרט ונגנו את אותן היצירות שברנשטיין ניגן.
אז איך היה אתמול בקונצרט, אתה שואל מר הרשמן היקר?
ובכן זה התחיל ככה ככה, כפי שאתה ודאי יודע מר הרשמן היקר, מוצארט אף פעם לא היה השטורדל של הפילהרמונית. הויולות זייפו קצת, המקצב היה רדום ונדמה כי התזמורת כולה שורה בג'ט לג חמור מהנסיעה הארוכה דרומה והמעבר לאיזור זמן אחר. הפסנתרן הצעיר בשארה הארוני היה מצויין בקטעים המשתרללים מר הרשמן היקר, אבל כדברי המשוררת הלאומית שלנו, נדמה כי לרגשות הוא לא מתחבר יותר מדי,  לא נורא.

בטהובן היה כבר סיפור אחר מר הרשמן היקר. התזמורת התעוררה קצת לחיים ודניאל גורטלר כבר היה הרבה יותר רציני ומלא פאתוס כנדרש מהקונצ'רטו הראשון של בטהובן אם כי שוב, גם אצלו הטכניקה הרבה יותר חזקה מהרגש.
אך בסוף הערב מר הרשמן היקר, אה בסוף הערב היה הרגע המוצלח ביותר. במחווה יפה במיוחד של מהטה והפילהרמונית, חזקו נגני הסימפונייטה הבאר שבעית את חברי הפילהרמונית, לנגינה משותפת של הראפסודיה הכחולה מאת גרשווין. למרות ההתחזקות המשמעותית של כלי הקשת כלי הנשיפה ושלל נגני ההקשה שהצטרפו לתזמורת מה שמשך את האוזן והלב היה דווקא מי שנראה כאילו הרגע הגיח מפתח המשרד לפיקוח על קסמים מספרי הארי פוטר, לבוש כקוסם בין מוגלגים עשה אמש פאזיל סאי קסמים בפסנתר הגרשוויני, מנגן בידיים הפוכות, עושה עיניים לגבירות בתזמורת, מפתה את הקהל ואת המוזה בידו השמאלית בעוד יד ימינו מלהטטת בקלידים וכל זאת בכדי להביא ביצוע חד פעמי מבריק ויוצא דופן לראפסודיה הבלוזית של גרשווין.

לא היית מאמין אילו מחיאות כפיים סוערות קיבל פאזיל הצעיר מר הרשמן היקר. שלוש פעמיים יצא פאזיל אל הקהל והשתחווה במלוא גלימתו בפני מוחאי הכפיים ולקהל לא היה די.אבל, מר הרשמן היקר, רק דבר קטן בשולי הדברים שהעיב על האירוע המוצלח מאמש. אף אחד לא קם ממקומו כדי לציין את הישגו יוצא הדופן של מר פאזיל.
זה אולי נראה כדבר קטן בסכמה הכללית, אך מה שממעניין מר הרשמן היקר, היא הסיבה מדוע אף אחד לא קם. כידוע לך באר שבע עירי, סבלה מאז שנות שחרורה מאוסף מצער למדי של תאונות ואסונות ארכיטקטוראלים.כפי שאמר מהנדס העיר שרשבסקי ב-78'  – "באר שבע תוכננה ללא תפיסה מרכזית, והיא חסרה גיבוש אורבני. מבחינת העיצוב אין היא מתאימה לשולי המדבר, ולמרות שאוכלוסייתה מונים כבר מעל 100,000 נפש, לא נמצא בה קנה מידה וייחוד של עיר גדולה"

ובכן במילים שלו זה נשמע כאילו לא היה תכנון מרכזי לעיר. לא כך היא מר הרשמן היקר.

כמי שגדל וחי בעיר הרגשתי כל חיי, ששרבשסקי טעה ובגדול. העיר אכן תוכננה עם תפיסה מרכזית, ותפיסה זאת היתה תמיד אותה אחת – עינוי התושבים המקומיים.
מהבלוק הכי ארוך ומכוער במזרח התיכון ועד הבטונדות החשופות של אוניברסיטת בן גוריון, מבית הכנסת בשכונה א' שנראה כמו קצה טיל אטומי שממאן להישלח, בואך מנחת חלליות חייזרים של המכללה הטכנלוגית. ממפלצת הבטון שהתהפכה על גבה וגססה בחום עד שהפכה למבנה המכונה "מרכז הנגב" ועד בית החולים סורוקה שבתסיסתו המתמדת להיטמע בסביבה המדברית קיבל צורה של מתקן קידוח במכתשים, קומפלט עם צינורות אלומניום חשופים למרחק ותחושה תמידית של בית חולים בין שיפוץ לקריסה.
משום מה כל מבני הציבור בעיר נראו תמיד בשלבים שונים של חוסר סיום. כאילו ביום הפקודה שכח הקבלן לעשות את הפיניש של הבניין וברח לו רגע לפני סיום העבודה. אין טיח אין צבע, אין תבנית גרפית שתקל על העין, כלום. רק בטון אפור ומזויין שמזיין לך יום יום, בוקר וערב, את הצורה.
למרות שאף אחד לא עשה מחקר בנושא, מר הרשמן היקר, אני חש שהדבר הפיח אוירת יאוש בתושבי עיר הגזרה. כך הלכה וקננה לה תחושה בכל מי שגדל וחי בעיר הזאת, שזוהי עיר ללא סיבה. גרוע מכך, שזוהי עיר שבנייתה לעולם לא תגמר ולעולם לא תושלם.
עיר שננטשה בשולי הכביש הראשי, איפשהו באמצע הדרך בין החזון הבן-גוריוני למלכות תל אביב המתרחקת. עיר שכל פרח וקוץ ארכיטקטורה, זכה לעשות בה שפטים ונסיונות ראשונים,  כדי לעצב אותה כמחסן גרוטאות של רעיונות ארכיטקטורה משונים גרועים ומעוותים באותה מידה. עיר שבה כל מתלמד חדש במשרד האדריכלים נחשב מתל אביב זכה לנעוץ את ציפורניו השלוחות בגוייתה המבוטננת ולהרוס בה עוד ועוד.
כך התעצבה לה באר שבע בין החולות כעיר מוכה. עיר החיה בהווה בצל הסבל, שתמיד רוצה אחורה אל הכאב המוכר, רק מפחד המכה העתידה לבוא. והמכה תמיד באה מר הרשמן היקר, תמיד.
לפני עשרים שנה הוחלט על הקמת  מרכז אומנויות הבמה בבאר שבע. אינני יודע איך זכית אתה מר הרשמן היקר, לכבוד הרב שבעיצוב המקום, אך אין זה חשוב כלל. עשרים שנה שאני הולך במרכז העיר ורואה כיצד מוצב שלט גדול לצד הספריה העירונית  שכה אהבתי, שלט המודיע בתוקף לא מתחייב, שכאן יום אחד, יוקם המרכז לאומנויות הבמה.
שנים באו והלכו התאריכים בשלט זזו קדימה עם הזמן, כל כמה שנים שוב נרשם תאריך יעד חדש ונדמה היה כי עוד פיל לבן הולך וצומח לו בין החולות.
והנה בשנתיים האחרונות החלה הבניה עצמה ממש. ולפתע כבר רואים מבנה. נכון, קצת משונה מבחוץ. נראה כאילו מישהו שמט קסדה של אופטימוס פריים, אשר נשברה לשניים על אדמת המדבר. כדי שלא ישימו לב, צופתה הקסדה בזכוכיות מבהיקות. אבל זה לא נורא מר הרשמן. אין ספק שאומנות צריכות להראות, אחרות, מכובדות. אין ספק שמי שבא בשערי המבנה צריך להרגיש את אנושיתו הקטנה אל מול גודל המוזה הנצחית והשבורה, אשר במקרה זה מיוצגת בידי אופטימוס פריים.
הבעיה היא, מר הרשמן היקר, שנדמה לי כי לא סיפרו לך על יעודו של המבנה. שכן מרגע שנכנסתי פנימה אל תוך הלובי עצמו, עם שלל הזכוכיות, המתכות, המראות הכספיות, ואורות החקירה הכחולים, חשתי, יותר מכל, את אותה תחושת חמימות מופלאה השרויה במרתף הגופות של חברה קדישא.
אולי זו אמירה ביקורת וחתרנית מצידך מר הרשמן היקר, על זה שהאמנות מתה? אולי התכוונת לומר, מר הרשמן, שצרכני האמנות בבאר שבע הם זן נכחד ולכן אתה מזכיר להם את עתידם הממשמש ובא? או שמא אתה חושב שאמנות, כמו ערי הכרך הגדולים שמהם היא מגיחה, חייבת להיות צינית ומנוכרת?
אינני יודע מר הרשמן אך עלי לציין שהמבוא אכן הותיר עלי רושם, איך נאמר זאת –  קטלני?
לאחר תלאות רבות בהן התגוללו עלי ונאחזו בי נשים זקנות שלא הצליחו לפסוע במדרגות הנאצלות והלא נוחות מדי שאתה עצבת, מר הרשמן היקר, קלטה עיני בשטיח האדום ציטוט רקום של שייקספיר – כל העולם הוא במה וכל איש ואישה הם שחקנים בבמה זו, מילא שהציטוט נכתב עם שגיאות כתיב, אך תהיתי מר הרשמן היקר, האם כל הבמות שראית בחייך היו הפקות אייטיז לאופרות של ואגנר, האם בשל כך החלטת שתפאורה תעשייתית ואנטי אנושית היא הבמה הראויה למשחק חייהם של תושבי העיר באר שבע?
אך הרהורים אלו חלפו והיו כאין, בעת שנכנסתי אל ההיכל עצמו מר הרשמן היקר.

אמנם, אינני מגדולי המבינים בארכיטקטורה מר הרשמן היקר. אך אין צל של ספק בליבי, שהצלחת ליצור היכל חד פעמי ויוצא דופן. מרגע שעמדתי בשערי ההיכל סרבו רגלי לעשות צעד אחד קדימה לתוכו. שלל פסי האלומניום התעשייתים, שהקיפו את ההיכל מכל עבר, גופי התאורה שנלקחו היישר מהפקה של סרט מדע בדיוני זול משנות השישים, ובעיקר הזויות המוזרות שבהן הכל היה עומד או יותר נכון – נטוי בקריסה מתמדת, הוטחו בראשי וחדרו למוחי מכל הכיוונים.

לאן שלא פנו עיניי, לא יכלו הן למצוא זיז או משטח ישר כדי להאחז בו. כאב ראש איום וסחרחורת קשה תקפו אותי בבעתה שנמשכת עד עתה, מר הרשמן היקר. אלמלא תמכו בי שני זקנים נחמדים, או שמא נכון יותר לומר, שהיו אלו מקלות סבא שננעצו בצידי גופי מתוך חשש, כי אתיישב במקומות השמורים להם.  כשלתי תיכף ומייד מעל רגליי לנוכח יצירתך המונומנטלית מר הרשמן.
מאחר והחלל התחתון התמלא במהירות בחובבי הפילהרמונית החלטנו לשים פעמינו אל הגזוזטרא העליונה שבהיכל. מייד לכשנכנסו אל הגזוזטרא חשנו את הבחילה חוזרת שוב, האם לא שמע מר הרשמן על מכשיר פשוט כמו הפלס? האם טחו עיני הבנאים לראות שכל הבניין עקום או מעקם את שדה הראיה עד כדי יצירת תחושה של נפילה מתמדת וחוסר איזון?

לכשהתיישבתי במקומי בשורה הראשונה של הגזוזטרא הבחנתי כי אין התופעה הזו מוגבלת אך ורק לי מר הרשמן. כל שועי העיר ופרנסיה החלו ללכת לאורך השורה באחיזה צמודה למעקה או בידיים פרושות לצדדים כדי להשיג איזון כלשהו .
גם לכשישבתי מר הרשמן חשתי כמאיר אריאל לרגע. הייתי חג מועד ונופל כל הזמן אל עבר המעקה. למרות שזו היתה אשליה אופטית שנבעה מעקמומיותו של ההיכל שעיצבת מר הרשמן, כל המופע עבר עלי בתחושה מתמדת של נסיעה ברכבת הרים ללא רתמת בטיחות. כמה שלא תגיד קורבוזיה ופורסטר, מר הרשמן היקר, אין דרך להמלט מהעובדה שההיכל שעצבת עבור אומנויות הבמה, מרגיש בעיקר כמו מחלת ים ארורה.
משמיעה של שיחות הסובבים אותי חזר ועלה הנושא שוב ושוב ודעת כולם היתה כדעתי. איש מאיתנו לא נתקל מעולם במבנה יותר עקום מזה. מעולם לא הייתי במבנה ציבור שכל כך שנא את הציבור שבא לתוכו.
או אז הפליטה מישהי מהיודעות, שלא מדובר בטעות של בנאים גרידא, הפעם אין ש.ג או בנאי עיוור בכדי להאשים. מסתבר שאתה, מר הרשמן היקר, עצבת את ההיכל בכוונה תחילה, כדי לייצר את החויה המזעזעת הזו!!! זאת בכדי להעניק לקהל את התחושה כאילו הוא – קרי הקהל, "משתחווה" לבמה.

ובכן מר הרשמן היקר, אינני יודע כמה זמן בחייך בילית כשאתה משתחווה בפני מישהו, או בפני במה. אך אני כן יודע שאפילו עבד מסור שבמסורים, לא רוצה לבלות שעתיים בהשתחוות מתמדת, האם חשבת על הקהל הכלוא בהיכל הבלהות שלך ה"משתחווה" לבמה באי נוחות משוועת, בעודו מנסה לספוג איזו חויה תרבותית מצד הבמה! מעבר לכך מר הרשמן היקר, כמדומני שהתבלבלת קשות בין השתחוות לנפילה. שכן החויה שההיכל שאתה אחראי על עיצובו מעניקה בעיקר חויה של נפילה וקריסה מתמדת. והרי ברור לכל בר דעת, שמתח פיזי כאבי ראש וסחרחורת קשה הן הדרך הטובה ביותר לחוות את מיטב יצירות האמנות והתרבות של ימינו. הלא כך מר הרשמן היקר?

לאחר הקונצרט יצאתי אל הלילה הבאר שבעי הקריר שבחוץ בראש מסוחרר ובבטן גועשת. בת זוגי לארוע שהבחינה במצוקתי שאלה, "אז אני מבינה שלא נעשה מנוי לתיאטרון כפי שתכננו?" או אז הבנתי, שמרצון או מכפיה לא אחזור להיכל הנתעב הזה. או אז הבנתי שאתה, מר הרשמן היקר, קבעת פה שיא חדש בימי העיר באר שבע. שיא נוסף של ארכיטקטורה שונאת אדם ואמנות, שיא של נתעבות ארכיטקטית שלא נראה כדוגמתו. שיא של אכזריות ציבורית שתאמלל עוד שנים רבות את כל באי ההיכל הזה, ושיא של השפעה שלילית על חיי התרבות בעיר.

מה שניסו להשיג בעשרים שנה של מאבקים, הרסת במחי תוכנית עגומה, נסיונית, מלאת רהב,  וחסרת אחריות כאחת. ואגב, מר הרשמן היקר, כמה מתוך המאה ארבעים מיליון שעלה להקים את מתקן העינויים המודרני הזה לקחת לעצמך? הא, מר הרשמן היקר, מאוד?.
קבעת פה שיא מזעזע ומבחיל של ארכיטקטורה מיזנטרופית וטעם רע. למרבה הצער, לא הוקם עד היום שום בית דין גבוה לפשעי הארכיטקטורה כנגד הסביבה, אך אם יבוא יום והוא יקום, מר הרשמן היקר, הייתי עושה את כל שביכולתי בכדי להביא אותך ואת כל מי שאישר לך את התוכנית ההזויה הזאת, לעמוד לדין בפניו. כתובע הייתי מבקש רק עונש אחד עבורך – לשלוח אותך לחיות חודש אחד בלבד בתוך הבניין שאתה עצבת, מר הרשמן היקר. אני בטוח שלא היית מצליח לשרוד את את השבוע הראשון מבלי לצאת מדעתך כליל ולבקש רחמים בכדי לצאת מהיכל הבלהות שאתה עצבת.

לסיכום מר הרשמן היקר, רציתי לומר לך כל הכבוד. תכננת היכל שבאמת ובתמים ראוי לכנותו – בכיה לדורות. היכל שימשוך אליו רבבות מבקרים מכל קצווי תבל כדי לתהות עד כמה רע, יכול להיות טעם רע. היכל שכל מבקר שהיה בו אמש, תהה כיצד נתנו לאדריכל כה חסר כשרון או שמץ של הגיון בריא, לעצב מקום שמתעלל בקהל מבקריו. בית לחתולה שלי לא הייתי נותן לך לעצב מר הרשמן היקר, מקסימום מרתפי עינויים לשב"כ וגם זה רק לשונאי ציון מרושעים במיוחד.

כל הכבוד מר הרשמן היקר על העובדה שהצלחת להטביע את חותמך על פני העולם הזה. אין לי ספק שההיכל הזה יפרסם את שמך ברבים וינציח את השם סלו הרשמן, לדורות, כאחד מגדולי החלמאים בהיסטוריה האנושית. כל הכבוד על היכולת שלך לגעת בחייהם של דורות מתושבי הדרום, באלפי אמנים שיסבלו מקהל סובל, ברבבות ילדים שיעברו בהיכל הנתעב את חויותיהם התרבותיות הראשונות וכל מה שהם יזכרו זה את מחלת הים הנוראה שההיכל שלך יצר בהם. כל הכבוד לך מר הרשמן היקר שהמשכת את מסורת הזוועות הארכיטקטיות של העיר באר שבע ואף קבעת שיא חדש של טמטום רשלנות ורשעות גרידא. ולפני שנפרד לתמיד, אאחל לך מר הרשמן היקר, ברכה באר שבעית עתיקה – ס'אמ אמ אמק אתה והבניין המגעיל שלך.