אהלן, ביי ביי – לנסז, האלבום השלישי

שלום לכם.

אחרי כל כך הרבה שנים שבהם האלבום הזה היה נחלתם הבלעדית של חברים ומכרים, סוף סוף ניתן להאזין לאלבום השלישי והאחרון של לנסז מתחילתו ועד סופו כמו שצריך, ואפילו ניתן להורידו בחינם (שימו לב שאתם יכולים גם לקנות אותו באיכות טובה, והפעם מדובר בדרך שמבטיחה שהכסף מגיע ישרות לאמנים בלי מתווכים בכלל) רק אציין שלטעמי מדובר באלבום הכי טוב של הלהקה הכי מיוחדת שהכרתי.

גילוי נאות – הייתי שותף בהפקת שלושת האלבומים של לנסז ואפילו נגנתי איתם באלבום האחרון ובסיבוב ההופעות שליווה את עשייתו. עדיין אני מאמין שיש לי את היכולת לראות את הדברים מהצד ולו בשל העובדה שלנסז היתה קודם לכל הלהקה של ג'ואן ספאדי וחברים שהצטרפו איתו למסע היחודי שלו.

לנסז היתה להקה גדולה מהזן הנדיר ביותר. יש מעט מאוד אנשים שמצליחים לחבר את המסורת שלהם עם העתיד ואת ההשפעות מהבית שבו גדלו עם ההשפעות שאליהם נחשפו מבחוץ. ג'ואן ולנסז הצליחו לעשות זאת בצורה יוצאת דופן.  גם אם תחרשו את כל המייספייס תגלו את צדקת האקסיומה העגומה, לנסז היו ז'אנר של להקה אחת. פשוט אין עוד אף להקה כמו לנסז, לא בארץ ולא בעולם.

אחרי אלבום בכורה באנגלית ואלבום המשך מופתי בערבית (שניהם מומלצים לא פחות.), האלבום השלישי של לנסז מתנייד בין שתי השפות בטבעיות גמורה. לטעמי זאת התוצאה היחידה שאפשרית במקום מטורף כמו זה שבו אנחנו חיים. כל להקה ישראלית יכולה לספר לכם על הצרות שלהם מפה ועד אילת, אבל אני לא יודע כמה להקות ישראליות נתקלו בבעיה שעולה כשהלהקה מוזמנת להופעה בביירות כשאחד מחבריה משרת ביחידה ישראלית מובחרת, או שמבטלים לך הופעה בטלויזיה כי לא אמרת ל"חברים הערביים שלך שיפסיקו לעשות פיגועים" .

לנסז יכלה להתקיים כאן בישראל בכלל ובבאר שבע בפרט, רק בזכות כל הדברים שטובים ואפשריים במקום הזה. העובדה שאנו חיים בצומת הדרכים הכי שוקקת והומה בעולם, בלב נקודת המפגש בין העבר לעתיד בין המערב למזרח, בין מהגרים מכל המדינות, למהגרים מכל המדינות, בין בני אדם לבני אדם.

אבל אותם הדברים שאפשרו את היצירההמופלאה ופורצת הגבולות הזו, הם גם אלו שגדעו אותה בסופו של דבר. עד כמה שחדשנות ומקוריות זה דבר נדיר, בסופו של יום, גדר ההפרדה (יותר נכון – חומת ההפרדה) הלכה ונבנתה בין לנסז לשאר העולם. הן הקהל בישראל והן הקהל במדינות ערב התייחסו בחשדנות גדולה מדי ללהקה שמסרבת לעשות הנחות ל"דוקי חיבוקי" מצד אחד ולרדיקליזם אקטיביסטי מצד שני.

לנסז אף פעם לא טאטאה את המציאות המאובקת אל מתחת שלטי ססמאות של "פיס-שלום-סאלם". לנסז לא היתה להקה לתיירים או לטקסים של משרד החוץ. הבעיה היתה שזה לא משנה אם כל מה שרצית לכתוב זה על הצרות שלך עם עצמך או עם אהובתך, ברגע שסומנת כבן מיעוטים מייד נחשדת שכל חתול שחור וחתול לבן שאתה כותב עליהם הם קלישאה קלושה. כל דיעה שהבעת ולא משנה באיזה נושא, היתה חייבת להיות מקוטלגת פוליטית לכאן או לכאן. הדבר האחרון שאפשר להגיד על המוזיקה של לנסז זה שאפשר לקטלג אותה או שהיא קלישאה קלושה.

אז תפתחו את האוזניים ותקשיבו לשמחה המדבקת של ביסאס (אותם חתולים מדוברים) לFאנק המורבידי של "גולדה" שעושה לך חשק לרקוד ולבכות בו זמנית, לטרגיות הבלתי אפשרית של "יסמינה",  השיר הכי קורע ששמעתי מזה שנים, לטנגו הפרנואידי של POWERS, למלנכוליות הצרופה של ALWAYS,  אוף, לעזאזל. העולם הזה פשוט מעפן. לאלבום כזה וללהקה כזו מגיע הרבה הרבה יותר מאשר מצבה וירטואלית באיזה בלוג.

במשך השנים היו הרבה התלבטויות כיצד לקרוא לאלבום השלישי של לנסז, בסופו של דבר המציאות הכריעה. הנה לפניכם "אהלן וביי ביי". "אהלן", כי האלבום הזה, כמו שאר האלבומים של לנסז, הולך להגיד "אהלן" להרבה מאוד אנשים היום ובעתיד. ו-"ביי ביי", כי האלבום הזה, הוא גם, הסוף.