אלפי עיניים משוטטות בחשכה הזו. נפגשות דרך מילים, ממעטות אם בכלל, להישיר מבט לעיניים אחרות. אל תביט בקנקן אומר הפתגם, ובמקרה של אסף, הקנקן והזקנקן היה שם קודם. יושב בהופעות שלי בבית המוזיקה בירושלים ובמקומות אחרים ברחבי הארץ. עם אותו מבט מבט שהבדיל אותו מאחרים. ממוקד, תמים אך חודר. מבט ששם אותך היישר באמצעו. מבט שמלכתחילה גרם לי לתהות על צפיפותו היחודית. אי אפשר להסתובב בעולם הזה עם עיניים פעורות של ילד באפלה מבלי שהחושך יכנס פנימה באיזו צורה.
לאחר אחת ההופעות ניגש אלי. הציג את עצמו בדרכו היחודית. דבר במעגלים רכים ומתרחבים על מגוון של דברים שנדמה כי כולם נקשרו אל המוזיקה בטבורם ולאחר שהתפרשו לכל הכיוונים השונים חזרו הדברים שוב אל המוזיקה כשראשיהם נוסקים לשמיים. כך נסק גם הוא על שטף דיבורו המתעצם. שאל בסקרנות ילדותית, השיב בחיוכים דקים, אך מכל המילים שאמר צלצלה המוזיקה. מוזיקה כקוד מפתח לכל הדברים הטובים שיש ואין בעולם הזה אבל יכולים להיות. כאילו שמחילה ותקנה אחת יש לנו בעולם הזה. כמה אקורדים על גיטרה ומילים ששוברות את שתיקת הקיום של אי-הקיום.
סיפר שיש לו שירים, דבר על כוונות, חשב על הקלטות. "אולי נעשה משהו ביחד" הציע, אמר שבעצמו רוצה לתקן. ליצור, לייצר, לעשות שיהיה עולם טוב יותר. שהשינוי קרוב ואפשרי וכל רגע כאן הוא רגע אמיתי עם אינסוף דברים לעשות ומעט זמן לקוות.
חולמים ביקיצה מתקשים עם חולמים בהקיץ. הם מגלים לך איך היית פעם לפני שפקחת את העיניים להתבונן ולהתייאש. מזכירים תמימות אבודה שפעם היתה נחלתך, אבל רק במבט לאחור אתה מבין שזה מה שזה היה.
היתה לאסף התכונה המוזרה הזו, להגיח בפתאומיות ובצורה הכי טבעית במקומות וברגעים הכי פחות טבעיים שיכולת לחשוב עליהם. יום אחד נתקלתי בו באיזו הופעה בצפון ולמחרת הופיע פרצופו אי שם בדרום. עומד, מתבונן, מאזין, חיוך דק נסוך על פניו כשהצלילים עוטפים אותו. מתפעם מחדש מהפלא הזה שנקרא מוזיקה ועדיין משהו בו נראה נבוך ומבוייש כאילו המוזיקה ספרה עליו פרטים אישיים להפליא. במוזיקה כמו בכל המקומות האלו שבהם נפגשנו, היה אסף נראה בו זמנית כמי ששייך למקום וכזר מוחלט. התבוננתי בו מהצד וראיתי איך אנשים רבים נגשים אליו כל הזמן מחליפים מילה מחבקים לשלום, אבל למרות כל החברים והמכרים היה נראה כאילו הוא קצת בודד בין כולם. כאילו חי את חייו בכפילות מושלמת, החיים שבין האנשים והחיים שבינו לבין עצמו.
התקשורת ביננו לא היתה רצופה במיוחד, אך היתה צרופה להפליא. דברנו תקופה ואחרי זה שתקנו תקופותיים. פה ושם שלח אי-מיילים מהאי הנודד שלו. סיפר על המקומות שאליהם הלך ואל דרך חדשה שאליה הוא יוצא. על טיולים לבדו בתוך הטבע, על ההיסחפות אל עבר מוזיקה רחוקה שרק הוא שומע, שלח שירים וקליפים מההקלטות שעשה בדרך. לבדו עם גיטרה וקולו התמים והמשועשע. היה בהקלטות האלו קסם ראשוני ומיידי. כאילו הגיעו ממקום רחוק רחוק אצלו בראש. היה מחבר עולמות מוזיקלים שונים, מקשר בין רדיוהד לנתי אורנן בין אנגליה לכפר יהושע, בין דילן אלי. פה ושם החלו לנבוט אצלו שירים מקוריים. שירים על המאבקים שבתוכו, על אהבות שכן ואהובות שלא.
לפתע כתב בחדווה על הרצון שלו להציף את "שדרות רוטשילד" שעל פי אסף היו צריכות בכלל להקרא "שדרות האור", באור הצלילים. "בואו לג'מג'ם – בלי הגברה נגביר את האחדות" חתם את אחד ממכתביו. חייכתי, קיויתי בשבילו שזה לא יגמר בזה שהוא ישב לבדו בשדרה וישיר לעוברים ולשבים, לעצים העומדים, ולכלבים התוהים. גם אם כך יקרה חשבתי לעצמי, אני בטוח שהוא יחייך לכולם ויסביר שוב ושוב למה זה חשוב לשיר עוד שיר אחד, ועוד שיר אחד ועוד.
לפני הבחירות האחרונות קבלתי ממנו טלפון מוקדם מדי בבוקר, מייד כששמע את קולי המנומנם התנצל שלא יכל לעצור את עצמו. נשמע נלהב, חדור אמונה, מלא ורוצה להציף את העולם באותן תחושות שממלאות אותו. התברר שהוא מארגן כנס התעוררות כדי לעודד מחויבות של אנשים לעצמם, ולהשפיע על גורלם. רצה שנופיע, אמרתי בשמחה, שמח גם הוא. שאלתי כמה שירים אנחנו יכולים לנגן, כמה שבא לך השיב, רק תעשה את "מקום בתוכי", ביקש, קבע. ידעתי שאהב את השיר הזה מאוד. שוב ושוב ציטט לי מתוכו כמוטו – "יש תקווה בשורה שעוד לא נכתבה".
הגעתי עם הלהקה ביום הארוע לכיכר רבין כדי לגלות שהיכל ועיר נדמו פתע מתל אביב ועד שוקי פרס וכיכר העיר עומדת בשממונה. הרבה סיבות היו, התעוררות שלא רוצה להקיץ, מחויבות שלא רוצה להתחייב, ארגון שלא ידע להתארגן, הכל נכון ולא קל אבל לזכותו יאמר שלא ברח מאחריות.
אחרי הארוע התקשר להתנצל על תרדמתם של אחרים. על ההופעה שלא היתה. אמר שישלם לנו נסיעות ופיצויים לכשיוכל. אמרתי לו שאין צורך שאנחנו באים בשביל… ולמרות הכל…
אחר כך סיפר כמה השקיע מעצמו ומכיסו ואז הבנתי שהאיש היה מהחולמים המסוכנים ביותר שיש. מסוכנים לעצמם ומסוכנים לעולם. מסוכנים לעצמם, כי להגשמת חלומות יש תג מחיר אישי כבד שרחוק מלהחזיר את ההשקעה. ומסוכנים לעולם, מפני שהעולם לא רוצה שכאלו חולמים יתהלכו בקרבו ויזכירו לכל אלו ששכחו, איך זה לא לאבד תקווה, איך זה להמשיך ולחלום גם כשהמציאות נמדדת ברמת הקושי שהיא מציבה להגשמת חלומות.
"אל דאגה" ניסה לעודד את שנינו בשיחה האחרונה שלנו, "נארגן עוד כנס, ועוד כנס, בסוף הם יבואו", חייך, "בסוף ננצח…"
לפני כמה שבועות קבלתי ממנו מייל. "תקשיב" הוא כתב לי, "יש בסוף השיר הפתעה עבורך", אחרי ששר את "הן תמיד עוזבות בסתיו" של נתי אורנן עבר לעברת את דילן ואז חתם את הכל עם "מקום בתוכי". ידעתי שאהב את השיר הזה במיוחד, ידעתי שביצע אותו בכמה הופעות, אפילו שלח איזו הקלטה.
עשרות פעמים בחייך אומרים לך לחיות את הרגע, אבל אף אחד לא אומר לך איך לחיות אותו נכון. מותו של אסף, כמו קו האופק שאליו נעלמות הציפורים לעת ערב, הגדיר את חייו כמסלול מושלם של מי שחי כל רגע ורגע באותה התכוונות מלאה לחיות את הרגע. אני אזכור אותו כמוזיקאי מבטיח שרק התחיל לצמוח וכבר נגדע, כחולם וכמגשים ובעיקר אני אזכור אותו כמי שניצח במבטו את האפלה. היה לי את כל הכבוד והעונג להכיר אותך בחייך, אך גם את כל הכאב והצער שבמותך.
ליל מנוחה ילד.
אסף רוז (רוזנרוט) 1982-2009 ז"ל
