שלוש פעמים שינתה אותי ירושלים מהקצה אל הקצה. בפעם הראשונה זה קרה כשנולדתי שם ב~1970, בפעם השניה היתה ב-1988 כשהגעתי אליה כעתודאי צעיר שחולם להיות פט מת'יני וההופעות של נושאי המגבעת בימי שישי בפרגוד שינו אותי לחלוטין. השינוי השלישי התחולל ב~1999 כשחזרתי אל העיר אותה החרמתי במשך חמש שנים תמימות ופגשתי שם את יורם מפאקט.
עמוס זכרונות טורדנים ומעיקים מעברי הירושלמי שבין שלהי הנעורים ותחילת הבגרות. הגעתי מדי שבוע אל מרכז העיר. לאחר שסיימתי להיטרד בהשלמת קורסים ועבודות סמינריוניות, משכו אותי רגלי במעלה רחוב הילל אל מעבר לפינת טעמון בקינג ג'ורג' ומשם במעבר חציה מואט לעייפה אל עבר תחילת רחוב ש"ץ, מחפש לראות מה נשאר ומה השתנה ברחוב הכי מוזיקלי בירושלים.
בערב ירושלמי כחול וסגרירי נכנסתי לראשונה אל המסדרון הצר שהתחזה לחנות הדיסקים והתקליטים – "באלנס". זכרתי היטב את החנות עוד מגלגולה כסניף הירושלמי של "בית התקליט". עשור קודם עבדו בחנות הזו פיגורות ירושלמיות כישי אדר ואלון כהן מנושאי המגבעת, ואני הגעתי לשם מדי שבוע, מוריד את הכיפה מהראש במבוכה מייד לכשכנכסתי אל רחוב ש"ץ רוכש לעצמי דיסק או תקליט, או את ה"מלודי מייקר".
החנות היתה אותה חנות, צרה כמסדרון מורעב, אך מלאה בכל העולמות המוזיקלים שיכולת לדמיין לעצמך. כך הגעתי לשם מדי שבוע רוכש כמה דיסקים והולך לדרכי בלי להחליף מילה עם איש, מרגיש כמו לפני עשור, זר ומחובר כאחת.
את יורם הכרתי באחד הרגעים המשונים והמענגים ביותר בחיי. האלבום של "בלובנד" כבר היה חודשים רבים בחוץ, אך פרט לקוטנר שהשמיע פה ושם את "ערים וזכרון" או "מריונטות" עמוק אל תוך מוצאי השבת, היתה תחושת התעלמות גורפת מהמוזיקה של "בלובנד".
אותו ערב עת דפדפתי בדיסקים של החנות. זדקרו אוזניי לשמע השם "בלובנד" שנזרק לפתע לחלל האויר כשהמוכר בתחילת החנות החל לדבר בקול מהוסה ורציני על הדיסק של בלובנד, ממליץ לזוג מאזינים לקנות את האלבום שלי.
לא יכולתי שלא לעמוד פיתוי, התקרבתי אל הקופה כדי להטיב ולשמוע את השיחה, בעודי עושה את עצמי מדפדף בין הדיסקים. כך זכיתי בחויה האדירה להיות רואה ולא נראה. נוכח שמדברים עליך מבלי לדעת שאתה שם, ובעיקר במנה גדושה של מחמאות שיכולות לספק כל אמן מתוסכל לפחות ליומיים של נחת.
יתרה מזאת לאחר כמה משפטים שם המוכר את הדיסק בקומפקט ואז החלו הצלילים מהחדר האינטימי שלי להסתחרר ולהתערפל בחלל החנות, חייכתי חיוך רחב ובשנים עשר הדקות הקרובות התענגתי למראה אנשים שחווים את היצירה שלי בצורה הכי אמיתית שיכולתי לראות. לאחר שהשיר הסתיים החלו הנוכחים לדון בי, ומוזיקה שלי, מבלי להיות מודעים או לחשוד לזה שאני עומד פחות מחצי מטר מהם, ואין להם שמץ של חשד או מושג שכך הדבר, יש יתרונות לא להצטלם לעטיפות האלבומים שלך.
בני הזוג יצאו אל הלילה הירושלמי נושאים עימם בשקית כתומה וקטנה, חלק כחול וגדול ממני. אספתי את האלבומים שרציתי לקנות והלכתי לקופה לשלם. המוכר שכנראה הבחין בהתעניינות המרובה שלי ב-"בלובנד",, שאל באותו קול תם ורציני כאחד – שמעת איזה דבר זה? איזה דיסק מיוחד? הנדתי בראשי, חייכתי, בקושי רב מצליח לשמור את הסוד בתוכי, שילמתי, הודיתי לו ויצאתי אל הלילה הירושלמי ולדרכי.
זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם יורם אליקים. שבוע לאחר מכן, הגעתי שוב לחנות, הפעם חן רותם (סגול 59 עבור שאר העולם ) אותו הכרתי דרך ידידים משותפים, דג אותי ממעמקי ים האנונימיות שלי ואמר ליורם – "הנה הבחור הזה שספרתי לך עליו מבלובנד". יורם הביט בי לשניה, הבין הכל ומייד חייך "אה זה אתה…".
כמה דקות לאחר מכן היינו שקועים בשיחה על מוזיקה, שנפרשה לכל הכיוונים והעומקים האפשריים. הקלטות בלוז משנות השלושים, להקות פסיכדליה עלומות מהסיקסטיז וכלה באלקטרוניקה מודרנית אולטרא ביזארית. כבר באותה שיחה הבחנתי באותן תכונות שהפכו את יורם למה שהוא, שילוב נדיר של סקרנות אמיתית, רצינות תהומית ותפיסת חיים זהירה ומעשית אך תמיד אופטימית.
מתישהו הגענו לדבר על המוזיקה בישראל דאז. אחרי כמה דקות, יורם לקח אותי אחריו אל מעמקי החנות ושם הצביע על שורה של חמישה דיסקים ואמר לי – הנה הלייבל שפתחנו פה בחנות, הכל עם דיסקים צרובים וקוראים לו – פאקט.
יש מעט מאוד רגעי קומיקס שכאלו בחיים, שלושים הארלי דווידסון מתחילים לעשות ספרינטים בדמך, מקהלת מלאכים מתחילה לזמר את "הללויה" של הנדל, הלב שלך הופך להיות כדור לצד הרגל של מראדונה ומסביב לראשך מתנפצות אלפי נורות ענק ואתה שואל את עצמך – איך לעזאזל אף אחד לא חשב על זה קודם?
בעוד יורם מסביר לי בפרטי פרטים כיצד הוא מייצר את הדיסקים עם עטיפות הקרטון החומות, החותמת האדומה שעולות לו בדיוק כך וכך שקלים וכמה אגורות, כמה עותקים הוא מייצר בכל פעם, כמה כסף האמן מרוויח מכל מכירה, הכל באותה קפדנות מהודקת, הבליחה הנורה מעל ראשי, באותו רגע הבנתי שעולם המוזיקה כפי שאני מכיר אותו, השתנה לחלוטין מול עיני. המהפכה האמיתית של שנות האלפיים התחילה.
כמו אמריקה, הרעיון היה פשוט מתבקש מאליו. ועדיין היה צריך להופיע מין קולומובוס שכזה ולגלות למוזיקאים את אמריקה. בשלוש השנים שבאו לאחר מכן הפכנו יורם ואני להיות חברים קרובים ושותפים לדרך ולמוזיקה כשיצרנו את Cactus-Fact , תת לייבל שדרכו הוצאנו את האלבומים של פרוייקט הגומיה, Lenses ו"העברה:אופקים" הפרוייקט המוזיקלי המשותף שלי ובן צברי (שהיום מותר לגלות שהוא בעצם פסדונים ללא אחר מאשר יורם עצמו, שבצניעותו המופלגת סירב להחשד בכל העדפה של מוזיקאי זה על פני אחרים ולכן סירב בתוקף ששמו יופיע על אחד האלבומים שהוא הוציא. אז הנה הסקופ היומי, יורם עשה גם מוזיקה :).
בשלוש השנים הקרובות פגשתי בבלנס ובערבי פאקט את מיטב המוחות הבוערים של המוזיקה הישראלית, הכרתי אנשים מדהימים ומשוגעים לדבר ולחלוטין. רכשתי לעצמי חברים ומודלים לחיים, ושמעתי כמות אדירה של מוזיקה מקורית מיוחדת ומעניינת. ובעיקר זכיתי לראות כיצד פאקט הופכת מחלום של מוכר משוגע לדבר באיזו חנות איזוטרית בירושלים, לתופעה.
נדמה שככל שיורם הגביה את הרף להוצאת אלבומים בפאקט כך העלו האמנים עוד ועוד את התוצרת שלהם. לתקופות היה נדמה שכל פעם שיורם בועט באבן ירושלמית, מיד מגיח מתחתיה מוזיקאי חדש ומדהים שמביא ליורם פנינה בצורת קומפקט דיסק. יאפים, פוריטנים, מורפלקסיס, זגונדר, טפט, צוקי, אריאל קן, גרונדיג וסלבה, אריאל קליינר ופרוייקט הגומיה. גלברט, סבסוניק, סגול59, להקת ישראל, לנסס,והרשימה עוד מתמשכת ומתארכת ויסלחו לי כל אלו ששכחתי. אפילו עכשיו כשאני קורא את השמות אני שב ומתפעם מתו התקן האיכותי שיורם ידע לאכוף על המוצרים שהוציא לשוק.
אגב, סקופ FACT נוסף. לכל לייבל יש את ההצלחה הגדולה שלו ובפאקט האלבומים שנמכרו הכי טוב (עברו את מחסום המאות) היו ללא ספק "יאפים עם ג'יפים – בשנת החרב…" ו-"רוחות של טמטום-פרוייקט הגומיה עושים דילן". מצד שני לטעמי הפספוס הגדול ביותר של פאקט היה אלבום הבכורה-דמואים באנגלית של רות דולורס וייס שהנחתי בידי יורם והתחננתי בפניו שוב ושוב שיוציא אותו לאור, אך הוא חש כי רות, לא מתאימה לפאקט וההמשך עדיין נכתב בימי ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית.
אמש שוחרר לחלל הרשת, סרטו של הבמאי רן אייזנשטט – FACT by FACT הסרט מתעד את עלייתו, שיאו, ולמרבה הצער גם את סגירתו של הלייבל הכי יחודי ומעניין שהיה אי פעם בארץ – פאקט.
על אף שאני מתראיין בסרט, הצפיה בסרט היתה חויה רגשית וטעונה עבורי. מעבר לנוסטלגיה הקלה שאחזה בי למראה התמונות של שלל ארועי פאקט וההופעות החיות של "פרוייקט הגומיה" ו"יאפים עם ג'יפים", הצפיה בסרט הבהירה לי בעיקר איזו מהפכה ענקית יכול ליצור איש אחד, בפשטות ובנועם הליכות אבל עם חזון גדול מהחיים ואהבה ענקית למוזיקה.
באחד מהפורומים כבר נתקלתי בביקורת על הסרט ש"מאליל את יורם לדרגת אלוהים" בגלל אי הופעתו בסרט. המשפט הזה עורר בי חיוך רחב וצער על הביקורת הזו שמעידה כמה ציני העולם שלנו הפך להיות.
בכל חיי המקצועיים בעולם המוזיקה הישראלי, הכרתי עשרות אנשים שונים ומשונים. ממשוגעים לדבר עד חוליגנים במקום הלא נכון. אך מעודי לא נתקלתי בבן אדם שהתרחק מכל גילוי של כבוד והאלהה, יותר מיורם אליקים. כל מי שהכיר קצת את הבחור ידע שאין סיכוי שיורם יתראיין לסרט או יצטלם או יציג את עצמו פעם אחת כיורם מ-FACT. לא מתוך יהירות, אלא מתוך אותה תפיסת עולם צנועה וקפדנית שבה מתח יורם קוים ברורים בינו לבין המוזיקה של פאקט. יורם תמיד הבהיר שהדבר החשוב ביותר זה המוזיקה והיצירה של האמן, הוא כאיש הלייבל לא היה אף פעם מוקד העניין. זה לא נבע מהרצון להיות אלוהים, אלא מהמקום ההפוך לחלוטין, זה נבע מתוך אותה אהבה טוטאלית שהיתה לו למוזיקה, אהבה שלא היה בה אף שמץ של אגו, ולמרות שאני יודע שאם הוא קורא את זה עכשיו, הוא בודאי מתפתל באי נוחות על כיסאו, אותה אהבה שאינה תלויה בדבר היא זו שמאלילה את יורם.
הרבה בריאות ושמחה חבר.
אין ספק שאתה חסר.
יום טוב.
.
הנה השיר שפותח את אלבום הבכורה של פרוייקט הגומיה, האלבום הראשון שהוצאנו ביחד בקקטוס-פאקט. כמה סימבולי זהוא נפתח עם נועם ששואל – נתחיל את הנסיון?, היתה לי הרגשה שחשוב להשאיר את המשפט הזה בפנים.
