>שלום לך
תודה רבה על המכתב ששלחת לי. שאלת לא מעט שאלות ואני מקווה שלא אאכזב אותך אם אתוודה כבר עכשיו שאין לי תשובות מוחלטות לתת לך. אני יכול לספר לך רק על התשובות שהייתי נותן כיום לעצמי בן העשרים וארבע (הגיל שבו השתחררתי מהצבא) אם הייתי כותב את המכתב שלך על שלל שאלותיו, אז – אלי.
גם אני רציתי בכל כוחי ומאודי להיות בלוזיסט בגיל 24, ולמרות שחיי נראו אז כבלוז מהלך, לא היה לי שמץ של מושג איפה מתחילים. בגיטרה? במפוחית? בתוך כוס וויסקי? כיום אני מבין שאז בעיקר לא ידעתי מה זה אומר להיות בלוזיסט.
אני מאמין שלכל אדם יש את המסלול שנכון רק לו. הן הטעויות והן ההצלחות הן סוג של הכרח שחייבים לעבור לאורך הדרך. הקפצות והצנחות לתפקיד יש רק בצבא ובתאגידים. בחיים עצמם אין קיצורי דרך. אם אתה מרגיש שאתה צריך לנסוע לקלרקסדייל מיסיסיפי בשביל ללמוד גיטרה – תיסע.
האם תצא משם בלוזיסט ?
ובכן תרשה לי לענות לך בסיפור-משל זן ידוע.
תלמיד שאל את מורו: "אמור נא לי מורי, כמה שנים יקח לי להגיע להארה באם אתאמן חמש שעות בכל יום?"
"עשר שנים" – השיב המורה.
"וכמה זמן יקח לי להגיע להארה אם אתאמן עשר שעות ביום?" הקשה התלמיד.
והמורה השיב – "אם כך יקח לך בדיוק עשרים שנה!"מהמקום שבו אני נמצא כיום אני רואה את הדרך אל הבלוז, כדרך שמוליכה אותך הרחק ועמוק מתוכך, דרך שלל צמתים ומעקפים ומביאה אותך עייף מותש וקצר נשימה אל…
עצמך, כפי שהיית לפני שהתחלת ללכת ולא ידעת שכזה היית.
בסופו של דבר אלו הן תמיד אותן שאלות עתיקות, שלכל אדם הן טריות וחדשות כביום שהן עולות על דעתו לראשונה.
מי אני באמת? איפה אני ארגיש שייך? מתי נגמרת החזרה הגנרלית? מה יהיה תפקידי בהצגה של החיים? ולמה לעזאזל היא עזבה אותי?
אתה יכול לנסוע לקלרקסדייל עשרות פעמים ולחזור משם עם הרבה מזכרות, סיפורים, וכמה טכניקות נגינה מגניבות, אבל לא זה מה שיהפוך אותך לבלוזיסט.
תזכור שגם מגלויות התיירים הכי מוארות לא מקבלים כווית שמש. רק החיים עצמם הם אלו שיעשו אותך כזה או שלא.
להיות בלוזיסט אמיתי זה לעמוד בגשם המסמרים שהחיים זורקים עלייך עם פטיש מאחורי הגב, לחכך אותו בידך ולחייך, זה למצוא ציור של ואן-גוך בזבל ולמכור אותו לסוחר ענתיקות בתור זיוף של פיקסו. זה להגשים במציאות את כל מה שחלמת עליו כילד ואז להתבאס מזה שבחלומות שלך היו לך נעליים שחורות ומבריקות, ובמציאות הן נקרעו משחיקת המדרכות.להיות בלוזיסט זה תמיד לחשוב שאתה רגע אחד לפני או אחרי השיא ולרוב שניהם בו זמנית. זה לדעת שהדרך לשם ובחזרה היא משמעותית באותה מידה, ובהרבה מקרים אפילו יותר, מהמטרה שלך.להיות בלוזיסט זה לבהות בכל קוי ההפרדה על כבישי חייך ולחייך מהמחשבה שבעוד כמה קוים כאלו כל מה שישאר לך זה קו אחד רציף וחסר כל פעימות, זה לעשות דווקא, גם ובעיקר כשאין לך כל ברירה אחרת.
לא חייבים לנסוע עד ארה"ב בשביל לפגוש את עצמך, אתה יכול לעשות זאת בירוחם, מגדל העמק או בקלרקסדייל באותה מידה.
השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא לא מה תלמד שם, אלא מה לא תלמד כאן.
שלא תבין – אני לא בעד ואני לא נגד. אני בטוח שהתשובות האלו רק יעוררו אצלך עוד יותר שאלות. אולי אפילו גיחוך קל, אבל אני חושב שהן התשובה היחידה שאני יכול לתת לך. היה נכון בכל רגע לעשות את הדבר הכי לא נכון. תהנה מכל מי שעוזבת אותך באותה מידה שתהנה מכל מי שתרצה להיות איתך, ובשום אופן אל תבזבז זמן על להיות נבוך או לראות טלויזיה.
סע ותחזור, תיסע ואל תחזור.
בסופו של דבר זה לא משנה אם תלמד לנגן גיטרה דרך האינטרנט, מהאזנה לתקליטים, או ממאסטר ג'וג'ו מלך הוודו של מיסיסיפי. את המסלול שלך אל הבלוז של חייך רק אתה יכול לבנות. סמוך על העתיד שלך שיראה לך את הדרך אליו. סע לשלום. תחושת הבטן שלי אומרת שאם שאלת אז כנראה שהמפתחות כבר מזמן בפנים, אתה רק צריך לזכור מדי פעם להושיט את היד שלך לכיס האחורי.שבת שלום
דויד
</td
