אי אפשר לחבק זכרונות – עשור למותה של מיכל ניב

איך שלא מסתכלים על זה, עשר שנים זה הרבה. העולם ממשיך להסתחרר כמו קרוסלה שיצאה משליטה ואנחנו רוכבים על סוסי העץ הצבעוניים, דוהרים קדימה במעגל האינסופי אל אותו מקום שבו היינו אך לפני כמה דקות, משתנים כל הזמן ובבכל זאת ממאנים לקבל שאנחנו אחרים. תיירים בכפיה בממלכת הזמן האוזל, גרגירי חול קלושים, נופלים בין עולמות הזכוכית המעורפלת, עומדים לרגע, מנסים לחיות את את הרגע, ובעודנו מנסים, כבועה שהתנפצה, הרגע נעלם.

עשר שנים והמוח מסרב להרפות מהזכרונות. מעצב אותם כל פעם מחדש, משנה את פרספקטיבת המרחק כדי שיסתנכרנו עם הרצונות. מוסיף שירים שראו אור וחושך אחרי מותה אל רשימות השירים הכה מזוהים איתה, מסרב להאמין שהמרחק בין האתמול לבין אלפי הימים והשעות שחלפו מאז, הוא זהה.

היכן הייתי אתמול בעשר בבוקר? אינני יודע. היכן הייתי כשששמעתי שמיכל ניב איננה? את זה אני זוכר היטב, טאטאתי את הרצפה מחוץ לאולפן החדש שבניתי. הדשא הבריק באור השמש שהתעקשה לא להתאים לרגע. שתקתי, המטאטא נעצר באמצע התנועה. בכיתי בפנים.

"בנים אינם בוכים", אמרתי לעצמי ולגלגתי קלות. כל מי שהאזין ל"הפסקת עשר" של מיכל ניב ידע שבנים בוכים, כל הזמן. מי בצחוק מתגלגל, מי בצורה מאופרת ביותר, מי בוכה כמו געגוע סדוק בלילה, ומי כגל שנשבר לחלוטין על החוף. למחרת קוטנר שידר את "פרח שחור" לזכרה, קולו של ערן צור הספיד את הנסיכה השחורה ואיתה נחתמה התיבה של שנות השמונים. עשר שנים אחרי, נגמרו להם שנות השמונים האחרות.

כיום שאנחנו משעבדים את התרבות שתתאים לזמננו ולצרכינו, קשה להבין איך זה לחיות בעולם שבו אתה ממש ממתין ומצפה לארוע כל כך טריוויאלי כמו תוכנית רדיו. כרבים אחרים  ל"הפסקת עשר"  הייתי מצפה מדי ערב, זה היה צינור ההזנה לחלומות שלי כל לילה.

לכל מי שפתח את אוזניו והקשיב, מיכל ניב היתה מורה לחיים. כל לילה אחרי החדשות של עשר היא פתחה את השער שהוליך לעולם שלם של אפשרויות אחרות. עולם שבו משלו יצרים אפלים, מוזרים ושונים. עולם של רגשות מורכבים ופזלים חסרי פתרון, עולם של צללים קרובים ואורות רחוקים, עולם מפחיד אך תמיד מעניין ותמיד מסקרן להפליא. יותר מכל, מיכל ניב נטעה בי את התחושה שהחיים הם גם משהו מעבר למרכז המסחרי של באר שבע ביום שבת בצהריים, שיש ערך מוסף לכל הסיבוב הזה אם רק תפקח את אוזניך ותקשיב.

אני הקשבתי, שוב ושוב הקשבתי לה. כל כך הרבה שירים נרשמו על שמה בטאבו הפרטי שלי ושל רבים אחרים עד שבסופו של דבר כשאני מסתכל כעת אחורה, דמותה הפילם-נוארית מסתמנת כסימן השאלה בקצה התמיהה של כל בוגר אייטיז באשר הוא. האם אני שומע את השירים האלו בגלל שאני אומלל או שמא אני אומלל בגלל שאני שומע את השירים האלו?

מיכל ניב לא היתה היחידה שהגדירה ויצרה את ימי הרדיו שלנו. יואב קוטנר, שרון מולדאבי, יוסי כסיף, מנחם גרניט ועוד עורכים שדרנים ועיתונאים רבים אחרים שאולי לא זכו לתכנית משל עצמם ולתהילה פרטית, אך יחד עם השמות שהזכרתי היו מעצבים בכירים של התרבות הישראלית, או שמא תת-תרבות ישראלית. בלי האנשים האלו לא הייתי עושה מוזיקה כיום, או שלחלופין, סביר להניח שהייתי עושה מוזיקה אחרת לחלוטין

הערכתי הגדולה נתונה לכל אותם אנשי מוזיקה, בגלל עבודתם הסיזיפית במשך שנים. אך למיכל ניב היה מעמד אחר. לא מותה הוא שהעניק לה את אותו מימד נוסף, אלא דווקא חייה הם אלו שסימנו אותה עבורי, מבין כולם. מיכל הביאה איתה לשידורים מטען פרטי ואישיות שהפכו אותה למשהו הרבה מעבר לעוד שדרנית שמשמיעה מוזיקה טובה, עם מיכל, ידעת תמיד שאתה בידיים טובות, רק איתה חשת, שהשירים שהיא בחרה לשדר והמילים שהיא בחרה להגיד, היו סוד משותף שהיא חולקת אך ורק איתך, החבר הרדיופוני במרחק.

בסוף אלבומו המופתי של ג'ון קייל "מוזיקה לחברה חדשה" מתחבא שיר מעולה ולא ידוע במיוחד. השיר מספר על חבר גיטריסט שהתאהב כל כך ברדיו, וביכולת של הרדיו ליצר אשלייה אינטימית של ביטול המרחק, עד שאותו אדם האמין שאי שם במרחקים האינסופיים של גלי הרדיו, יש עולם אחר. עולם שממנו הוא גלה, עולם שאליו הוא לעולם לא יוכל לשוב.

בעבר היה השיר הזה תמוה בעיניי. שכן מה הבעיה של אותו גיטריסט לפתוח את הרדיו ולשוב אל אותו עולם רדיופוני מושלם? היום אני כבר יודע שיש עולמות שאליהם אתה לעולם לא תוכל לחזור. כל מה שנותר לך מהם הם הזכרונות, לפעמים הם תמונות, לרוב הם שירים. וכמו ששר ג'וני ת'אנדרס – זכרונות אי אפשר לחבק, אבל עדיין כדאי לנסות.

אז לזכרה של האשה הגדולה מהרדיו הקטן, הנה כמה מהשירים והזכרונות שלנצח יהיו מזוהים איתך, מיכלי.

ג'וני תאנדרס – אתה לא יכול לשים את זרועותיך סביב זכרונות

ג'ון קייל – close watch

Gun Club – Beaking Hands

Television – Torn Curtain

Patti Smith – Dancing Barefoot

Iggy Pop – China Girl (ולדור שלא ידע, כן זה המקור, בואי בעצם עושה לשיר הזה קאבר)

והנה הדוכס הלבן בכבודו ובעצמו, בהמנון התת תרבות.

Echo & the Bunnyman – Bring on the dancing Horses (מעבר להיותו שיר נפלא בזכות עצמו, השיר היה אות הפתיחה לתוכנית של מיכל. תודה לגק"ע שהזכיר לי)

Joy Division – Atmosphere (איזה שיר מדהים!)

The Cure – Plain Song (אני עדיין זוכר איך היא שידרה את האלבום הזה בהשמעת בכורה רדיופונית.)

The Smiths – last Night I Dreamed that somebody loved me (וכמה קשה לשמוע את השיר הזה כיום…)

Syd Barret – Late Night

Roy Harper – Another Day

Peter Hamill – Yoga

Element Of Crime – I Long For You

Nick Cave-  The Carny

Lou Reed & John Cale & Nico – Berlin

 

ולסיום איך אפשר בלי השיר והביצוע שכל כך מזוהה עם מיכל ניב. ניקו מבצעת את My Funny Valentine

איפה שלא תהיי, לילה טוב לך מיכלי,