הספדים מוזיקלים

אי אפשר לחבק זכרונות – עשור למותה של מיכל ניב

איך שלא מסתכלים על זה, עשר שנים זה הרבה. העולם ממשיך להסתחרר כמו קרוסלה שיצאה משליטה ואנחנו רוכבים על סוסי העץ הצבעוניים, דוהרים קדימה במעגל האינסופי אל אותו מקום שבו היינו אך לפני כמה דקות, משתנים כל הזמן ובבכל זאת ממאנים לקבל שאנחנו אחרים. תיירים בכפיה בממלכת הזמן האוזל, גרגירי חול קלושים, נופלים בין עולמות הזכוכית המעורפלת, עומדים לרגע, מנסים לחיות את את הרגע, ובעודנו מנסים, כבועה שהתנפצה, הרגע נעלם.

עשר שנים והמוח מסרב להרפות מהזכרונות. מעצב אותם כל פעם מחדש, משנה את פרספקטיבת המרחק כדי שיסתנכרנו עם הרצונות. מוסיף שירים שראו אור וחושך אחרי מותה אל רשימות השירים הכה מזוהים איתה, מסרב להאמין שהמרחק בין האתמול לבין אלפי הימים והשעות שחלפו מאז, הוא זהה.

היכן הייתי אתמול בעשר בבוקר? אינני יודע. היכן הייתי כשששמעתי שמיכל ניב איננה? את זה אני זוכר היטב, טאטאתי את הרצפה מחוץ לאולפן החדש שבניתי. הדשא הבריק באור השמש שהתעקשה לא להתאים לרגע. שתקתי, המטאטא נעצר באמצע התנועה. בכיתי בפנים.

"בנים אינם בוכים", אמרתי לעצמי ולגלגתי קלות. כל מי שהאזין ל"הפסקת עשר" של מיכל ניב ידע שבנים בוכים, כל הזמן. מי בצחוק מתגלגל, מי בצורה מאופרת ביותר, מי בוכה כמו געגוע סדוק בלילה, ומי כגל שנשבר לחלוטין על החוף. למחרת קוטנר שידר את "פרח שחור" לזכרה, קולו של ערן צור הספיד את הנסיכה השחורה ואיתה נחתמה התיבה של שנות השמונים. עשר שנים אחרי, נגמרו להם שנות השמונים האחרות.

כיום שאנחנו משעבדים את התרבות שתתאים לזמננו ולצרכינו, קשה להבין איך זה לחיות בעולם שבו אתה ממש ממתין ומצפה לארוע כל כך טריוויאלי כמו תוכנית רדיו. כרבים אחרים  ל"הפסקת עשר"  הייתי מצפה מדי ערב, זה היה צינור ההזנה לחלומות שלי כל לילה.

לכל מי שפתח את אוזניו והקשיב, מיכל ניב היתה מורה לחיים. כל לילה אחרי החדשות של עשר היא פתחה את השער שהוליך לעולם שלם של אפשרויות אחרות. עולם שבו משלו יצרים אפלים, מוזרים ושונים. עולם של רגשות מורכבים ופזלים חסרי פתרון, עולם של צללים קרובים ואורות רחוקים, עולם מפחיד אך תמיד מעניין ותמיד מסקרן להפליא. יותר מכל, מיכל ניב נטעה בי את התחושה שהחיים הם גם משהו מעבר למרכז המסחרי של באר שבע ביום שבת בצהריים, שיש ערך מוסף לכל הסיבוב הזה אם רק תפקח את אוזניך ותקשיב.

אני הקשבתי, שוב ושוב הקשבתי לה. כל כך הרבה שירים נרשמו על שמה בטאבו הפרטי שלי ושל רבים אחרים עד שבסופו של דבר כשאני מסתכל כעת אחורה, דמותה הפילם-נוארית מסתמנת כסימן השאלה בקצה התמיהה של כל בוגר אייטיז באשר הוא. האם אני שומע את השירים האלו בגלל שאני אומלל או שמא אני אומלל בגלל שאני שומע את השירים האלו?

מיכל ניב לא היתה היחידה שהגדירה ויצרה את ימי הרדיו שלנו. יואב קוטנר, שרון מולדאבי, יוסי כסיף, מנחם גרניט ועוד עורכים שדרנים ועיתונאים רבים אחרים שאולי לא זכו לתכנית משל עצמם ולתהילה פרטית, אך יחד עם השמות שהזכרתי היו מעצבים בכירים של התרבות הישראלית, או שמא תת-תרבות ישראלית. בלי האנשים האלו לא הייתי עושה מוזיקה כיום, או שלחלופין, סביר להניח שהייתי עושה מוזיקה אחרת לחלוטין

הערכתי הגדולה נתונה לכל אותם אנשי מוזיקה, בגלל עבודתם הסיזיפית במשך שנים. אך למיכל ניב היה מעמד אחר. לא מותה הוא שהעניק לה את אותו מימד נוסף, אלא דווקא חייה הם אלו שסימנו אותה עבורי, מבין כולם. מיכל הביאה איתה לשידורים מטען פרטי ואישיות שהפכו אותה למשהו הרבה מעבר לעוד שדרנית שמשמיעה מוזיקה טובה, עם מיכל, ידעת תמיד שאתה בידיים טובות, רק איתה חשת, שהשירים שהיא בחרה לשדר והמילים שהיא בחרה להגיד, היו סוד משותף שהיא חולקת אך ורק איתך, החבר הרדיופוני במרחק.

בסוף אלבומו המופתי של ג'ון קייל "מוזיקה לחברה חדשה" מתחבא שיר מעולה ולא ידוע במיוחד. השיר מספר על חבר גיטריסט שהתאהב כל כך ברדיו, וביכולת של הרדיו ליצר אשלייה אינטימית של ביטול המרחק, עד שאותו אדם האמין שאי שם במרחקים האינסופיים של גלי הרדיו, יש עולם אחר. עולם שממנו הוא גלה, עולם שאליו הוא לעולם לא יוכל לשוב.

בעבר היה השיר הזה תמוה בעיניי. שכן מה הבעיה של אותו גיטריסט לפתוח את הרדיו ולשוב אל אותו עולם רדיופוני מושלם? היום אני כבר יודע שיש עולמות שאליהם אתה לעולם לא תוכל לחזור. כל מה שנותר לך מהם הם הזכרונות, לפעמים הם תמונות, לרוב הם שירים. וכמו ששר ג'וני ת'אנדרס – זכרונות אי אפשר לחבק, אבל עדיין כדאי לנסות.

אז לזכרה של האשה הגדולה מהרדיו הקטן, הנה כמה מהשירים והזכרונות שלנצח יהיו מזוהים איתך, מיכלי.

ג'וני תאנדרס – אתה לא יכול לשים את זרועותיך סביב זכרונות

ג'ון קייל – close watch

Gun Club – Beaking Hands

Television – Torn Curtain

Patti Smith – Dancing Barefoot

Iggy Pop – China Girl (ולדור שלא ידע, כן זה המקור, בואי בעצם עושה לשיר הזה קאבר)

והנה הדוכס הלבן בכבודו ובעצמו, בהמנון התת תרבות.

Echo & the Bunnyman – Bring on the dancing Horses (מעבר להיותו שיר נפלא בזכות עצמו, השיר היה אות הפתיחה לתוכנית של מיכל. תודה לגק"ע שהזכיר לי)

Joy Division – Atmosphere (איזה שיר מדהים!)

The Cure – Plain Song (אני עדיין זוכר איך היא שידרה את האלבום הזה בהשמעת בכורה רדיופונית.)

The Smiths – last Night I Dreamed that somebody loved me (וכמה קשה לשמוע את השיר הזה כיום…)

Syd Barret – Late Night

Roy Harper – Another Day

Peter Hamill – Yoga

Element Of Crime – I Long For You

Nick Cave-  The Carny

Lou Reed & John Cale & Nico – Berlin

 

ולסיום איך אפשר בלי השיר והביצוע שכל כך מזוהה עם מיכל ניב. ניקו מבצעת את My Funny Valentine

איפה שלא תהיי, לילה טוב לך מיכלי,

26 comments on “אי אפשר לחבק זכרונות – עשור למותה של מיכל ניב

  1. "דמותה הפילם-נוארית מסתמנת כסימן השאלה בקצה התמיהה של כל בוגר אייטיז
    באשר הוא. האם אני שומע את השירים האלו בגלל שאני אומלל או שמא אני אומלל
    בגלל שאני שומע את השירים האלו

    שורות חזקות!
    זה כאילו היא חתמה סופית את האייטיז

  2. שאול

    נסעתי בכביש 40 לכיוון נתניה וזה היה שבת אחר הצהריים.פתחתי 102 אף אם וכל הזמן שמעתי ברקע "לזכרה של מיכל ניב".חזרתי הביתה והתקשרתי לתחנה

    אמרתי
    "אני מקווה שהיא לא עשתה את מה שאבא שלה עשה" וענו לי שאכן כך היה.

    כעבור 3 חודשים צללתי למחלת הדיכאון והתחלתי לקחת SSRI.
    בחודשיים הראשונים לטיפול הייתח מתעורר מידי פעם בלילה והישות מיכל ניב עלתה לנגד עיני.

    אהבתי את התכנית שהגישה אחר הצהריים עם עינב גלילי ומירי חנוך.כאשר שמעתי את התוכנית האחרונה לא ידעתי שכעבור 24 שעות היא לא תהיה בין החיים.

    מה שנחרט בזכרוני
    "אתה מתעורר בבוקר ואתה רואה שאתה חי"
    סממן מובהק לדיכאון

    את הסוד לקחה לקיברה
    האם סבלה מדיכאון עמיד לתרופות או שמה בחרה בהפסקת החיים

  3. גם אני הרהרתי לאחרונה בכך שהרדיו מעל בתפקידו. בזכות הרדיו התחלתי להתעניין במוזיקה, הוא פתח לי את הסקרנות והכיר לי אהבות מוזיקליות חדשות. האינטרנט היום ממלא את תפקידו באיזשהו אופן, בפורומים ובבלוגים ואתרים ספציפיים, אבל באינטרנט צריך לדעת לחפש בכל השפע – מי שלא גדל על הרדיו של שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, איך יידע לחפש את מה שאינו יודע שקיים שם בשבילו?

    שמעתי על מותה של מיכל ניב ברדיו. הייתי במיטה, מתחילה להתעורר כדי לפגוש חברה להקרנה של סרט של דיויד בואי בסינמטק. כשהסרט נגמר ישבנו בדירתה, חלון ממול לביתה של מיכל ניב, שומעים את הסקירה בחדשות ועדיין לא מאמינים.

  4. אקו והבאנימן – ברינג און דה דנסינג הורסס
    והביסטי בויז גירלס
    שני האותות של התוכנית

  5. אילת

    שכל אחד מהמתגעגעים אליה מקשר אותה לשירים אחרים.
    כולם ביחד הם פסקול גיל ההתבגרות שלי.

  6. שנים שעצבו את כל העולם שלי
    בספרות – מנחם פרי שהביא את הספרים של הספריה החדשה ופתח לי עולם קסום
    ובמוזיקה – התוכניות של מיכל ניב שהייתי מכורה להן
    וגם ליפות והאמיצות

    תודה על הזכרונות שלך ושל המגיבים שצובעים בכאב וביופי עוד יותר גדולים את הזכרונות שלי.

  7. אורית

    בשדה התעופה, בחזרה מלונדון מנסיעה מתוקה-חמוצה שחתמה 13 שנים של אהבה, באיחור של יומיים, ראיתי פתאום ידיעה בעיתון שבישרה על מותה של מי שהיתה אחת החברות הטובות שלי, גם אם היא לא הכירה אותי בכלל.

  8. אבל זה לא באמת משנה.
    הדיכאון שלה הוא מה שהפך אותה לשדרנית כל כך טובה, ובעקבות כך, לדמות מופת עבור כ"כ הרבה נערים ונערות, אבל גם מה שגרם לה סבל עד כדי חידלון.

  9. ומאז החיים עוד פחות קלים
    אבל בכל יום שעובר היא נוכחת, בזכות המוסיקה שהיא הנחילה לרבים אחרים

  10. לאון

    כמה עצוב, כמה כאב, כמה יופי
    חרא חיים בלעדיה
    וגם הרדיו כבר מזמן לא מה שהיה אז

  11. מדהים, אני נכנס רק עכשיו לרשימות מאתמול בבוקר, וישר נוחת על הפוסט הזה שכמובן מושך אותי כמו דבורה לפרח, ואיזה פוסט יפה כתבת, לא זכרתי שזה היה בינואר, ובתחילת המילניום, ובכל מקרה הופתעתי כי יש לי פוסט מוכן, שאפרסם עוד רגע, הוא מוכן כבר כמה ימים, ויש שם בדיוק את הביאו את הסוסים המרקדים וכתבתי שם "כן, מיכל ניב…" משהו, שזה מזכיר לי מיד את התכנית הפסקת עשר שהיא עשתה עם שרון מולדבי, צירוף מקרים מפתיע
    חייב לומר שאני כה שמח שזה אתה שכתבת עליה פוסט, כי זה פוסט כל כך מדוייק, מנוסח נהדר וקולע, אי אפשר היה לכתוב את זה יותר טוב
    הקטע הזה שהיא כאילו דיברה רק אליך, והציגה שיר אלטרנטיבי אמיתי נוסף רק בשבילך
    מדוייק ומרגש דויד
    רוב הדברים שהיא השמיעה הם כל כך הטעם שלי
    אי אפשר גם להתעלם מכך שהיה בה משהו מאוד נשי, חושני, מושך ומסקרן, ולא במובן בובתי, חמוד, ורוד או בלונדיני… בדיוק ההפך כמובן, אישה דעתנית, חזקה, אך גם כאילו קצת שבירה, חכמה, מהפנטת, פאם פאטאל שחורה לבנה, מרתקת
    תודה דויד

  12. galitp

    http://www.notes.co.il/david/9506.asp

    כתבת יפה, תודה…

  13. מרחמת על אנשים שלא יצא להם להכיר את תכניות הרדיו שלה
    היה לי מזל גדול בחיים

  14. שועי

    כן, הפסקת עשר בערב היתה חלק מהותי בחיי כאשר הייתי בן עשרה. הכרתי גם אחר כך קצת את מיכל מישיבות משותפות ב"מנזר" על שפת נהר אלנבי, באמצע שנות התשעים, גם כתבתי על זה לאחרונה כאן:
    http://www.notes.co.il/shoey/63473.asp
    וביום ששמעתי שהיא איננהּ, מעבר לעצב חסר קצה, הלכתי לשמוע
    את The Trinity Session של Cowboy Junkies
    ואת New York במיוחד את Dime Store Mystery
    החותם ואת Songs for Drella של קייל/ריד
    ובמיוחד את Style it Takes. את כולם הכרתי לראשונה באמצעותה.

  15. שהזכרת לי נשכחות

  16. האזרח י.

    יפה כתבת.
    נבכה ביחד ביום חמישי..

    תודה!

  17. אתמול שמעתי את כל השירים כאן, חזרתי אליהם מרחוק, מהגעגוע, ומה אני יגיד, תענוגות מלנכוליים אחד אחד, פעמים רבות לחצתי פעמיים ושלוש שוב על אותו שיר וזה הכל גורם לי לתהות אם היכרתי את השירים האהובים הללו לפני התכניות של הפסקת עשר או גם בגללן או בעיקר בגללן, קשה לי לזכור ולשחזר אבל אין ספק, היה לנו מזל גדול לחיות בעידן ההוא שבו תכניות רדיו היו מדהימות, עם ערך מוסף, עם חדשנות וראש פתוח
    ג'ון קייל הגדול, הגאן קלאב הנהדרים, שיר עצום ואהוב, פטי סמית בשיר הכי טוב שלה, הכי טוב של בואי, אקו והבנימן, רגעים נפלאים, ג'וי דיויז'ן כמו שכתבת, שיר מדהים, חסר תקדים, הקיור, סיד בארט הענק, רוי הארפר, וכל הוולווט בצורותיה השונות, אחח, מזל גדול היה לנו
    מעניין לאיזו מוזיקה היא היתה מאזינה היום, מעניין ובלתי פתיר, מתסכל

  18. אורי שפירא

    דויד כתבת מעולה ומדויק
    גם אני האזנתי לה רבות והעשרתי את עולמי במוסיקה משובחת בזכותה. זה היה כל כך כייף שיש תכנית כזו שאתה מחכה לה
    כל פעם לומד משהו חדש ואז הולך לחפש אותו בחנות תקליטים מיוחדת (כי לא בכל מקום היה ניתן להשיג את המוסיקה הזו) אני אוהב את המוסיקה העצובה, הכבדה, החורפית והאירופאית הזו.
    איפה הימים של צה"ל 2 בלילה….

    יאמר לזכותם של שדרני 88FM התחנה הכי טובה ברדיו, שעשו תכנית לזיכרה בסופ"ש, זה היה ממש מרגש, העלה זיכרונות טובים של פעם

    כמה שעצוב, אפשר לומר שזכינו,
    היא אמנם השאירה אותנו עצובים, אך העשירה אותנו באיכות שתשאר לנצח

  19. כמה שזה ישמע אולי קיטשי מצדי לומר את זה, אני מוכרח לומר את מה שעבר עליי כשקראתי את מה שדויד כתב: הדברים שנדמה שקפאו בזיכרון שלי התחילו לנוע, התרגשתי עד דמעות. יפה עשית כשהבאת מספר וידיאו קליפים שמזכירים משהו מהמוסיקה שמיכל היתה משמיעה. מכיוון שכמה מחבריה נמצאים בעשיה המוסיקלית: הייתי שמח לוא היו מעלים ערב לזכרה או לפחות שהיו עורכים איזה אוסף כזה והיו מעלים אותו על דיסק. אסור לשכוח את מיכל, וכמה שהיא נגעה לכל אחד מהמאזינים שלה בלב שלעולם לא יקפא. תודה לך דויד, על הכתיבה היפה וכאמור הכלכך נוגעת שלך.

  20. עידו

    אני חושב שגם הדיס מורטל היו מאפיין שלה.
    החידוש שלהם לשיר של רוי הרפר אדיר.

  21. רועי

    תודה

  22. אני

    והרבה רעש אמריקאי מתחילת הניינטיז – ג'יזוס ליזרד, הנרי רולינס,וכאלה..

    בזכותה הכרתי את הלהקות הללו וגם את גאן קלאב, פאזטונס, סטוג'ס,ניו יורק דולס, סויסייד, ספייסמן 3, ועוד ועוד..

    היה לה לפעמים שותף או שתיים לעריכה – מהם היא הביאה את החומרים היותר רועשים וקיצוניים..
    אני לא זוכר כרגע מי הם היו..

    עד היום יש לי קלטות של התכנית..

  23. Jack-In-Box

    לא הייתי בגיל המתאים בזמנו להאזין למיכל. אבל רק שתדע, שהבלוג שלך הוא המקבילה הטובה ביותר שאני יכול למצוא ל"הפסקת עשר". הכתיבה שלך כל כך טובה שזה לא משנה אם אתה כותב על מייקל ג'קסון או על גאן קלאב – אתה גורם לקורא לבלוע בביס אחד גדול ורעב את המידע, התשוקה והאהבה שאתה מרעיף על מוזיקה, ואחר כך, ויותר חשוב הוא, אתה גורם לקורא להפוך למאזין. למאזין של המוזיקה הטובה ביותר שיש.
    תודה והמשך ככה, כמה שיותר.

  24. שרון

    כהרגלך בקודש אתה כותב פוסט יפה ומרגש.
    מיכל ניב הייתה עבורי עוד סמן של מה שאמיתי ונכון בשנות השמונים שאותן אני זוכר בעיקר כעגומות. השירים שהיא השמיעה היו קשים לעיתים לעיכול עבור תיכוניסט כמוני דאז, אבל אלו היו החומרים האמיתיים של התקופה.
    אני חייב לציין שאני שמח שנחתתי לפוסטים שלך שכן הם מחברים אותי למקומות הילדיים של אהבת מוזיקה. לא הרבה כותבים כמוך. המשך לעשות את מה שאתה עושה.

  25. פינגבאק: הַמַּחֲלָה מְשֻׁחְרֶרֶת דּוֹקֶרֶת – אנטיביוטיקה – השקה – חלוקת כרטיסים | אפרכסת | בלוג מוזיקת שוליים מקומית

  26. ששון

    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: