הספרים – הלימון של הורוד

בני אדם הם  יצורים מצחיקים. מי עוד היה יכול ליצור מכונה מטורללת לגמרי כמו מחשב, ואחר כך לנסות לגרום לו להתנהג כמו בן אדם? אבל זה מה שקרה, לכאן הובילה אותנו האבולוציה, ואני משוכנע שעוד לא שמענו את המילה האחרונה מכיוונה. השאלה העקרונית היא, מה היה קורה אם המחשבים היו ממציאים את האדם ולא ההפך? האם היינו הופכים להיות חיות מחמד מוצלחות יותר? כיצד היתה נשמעת מוזיקה שמחשבים עשו בעזרת בני אדם? ובכן, אם כמוני השאלה הזאת מאוד מעניינת אתכם, אני מציע שתחפשו את הלימון של הורוד – האלבום השני של ה-Books.

ניק זמוטו ופול דה יונג הם חלוצי הביו-טכנולוגיה של הצליל, בבסיס הם נגני גיטרה אמריקאי וצ'לן הולנדי בהתאמה, בעזרת המחשב הם יוצרים קולאז'ים אורגנים מקסימים ועל תרבותיים שמבהירים היטב מה הופך את החיים המודרניים למוזרים כל כך. תחשבו על כל הנקודות האלה בבית שלכם, על כוסות הקפה מסין ושאגות המואזין מראמללה, תוכניות הטלויזיה מארה"ב ומוזיקת הברוק של היקים מלמעלה – מה מחבר את הכל? איפה אנחנו נמצאים בדיוק? איזה שורשים יש למי שחי בעולם שהמרחבים התרבותיים שלו לא מכירים שום גבול?
הספרים עושים מוזיקה לחברה חדשה, מרובת שכבות מקבילות ומפורקת לתמונות קצרות של צלילים ורעשים מכל נקודה בפלנטה. קשה להסביר במילים משהו אינטואיטיבי וכל כך לא מילולי כמו המוזיקה שלהם, וכל נסיון להגדיר אותה בכלים המקובלים של ההגיון נכשל מראש, ההכלאות שלהם בין נגינת בנג'ו עליזה עם מנוע רוחש בעוד דיילת יפאנית מודיעה לכם שנחתתם בטוקיו וצ'לו מנגן קונטרפונקט קלאסי עליז מולה, מצליחות להשמע טבעיות לחלוטין ומלאות בשמחת חיים כמו ילדים שמגלים לראשונה את חדוות הזאפינג בטלויזיה ומתבוננים משתאים ביקום.

מדי פעם מתגנבים מבין הצלילים שירי הייקו-זן שנדמה כי נכתבו בידי המחשבים של גרינפיס אחרי סדנת העצמה אישית – "למוח יש מוח משלו" מנסים השירים לומר לך, עזוב את ההגיון, יש "משהו קורה, שאינו קורה כלל", אל תחפש סדר בתוך הכאוס המשעשע הזה, קבל אותו לתוכך כמו שהוא, " קח זמן לקחת זמן", תבין שאין מה להבין, ובעיקר תנסה ליהנות מכל רגע.

יש הרבה אלבומים שהצליל שלהם מוגדר כעתידני, ובדרך כלל העתיד נשמע כמקום אפל, סטרילי, מלא אימה וציפצופים חשמליים. אבל אני לא מאמין בעתיד כזה. אני מאמין בבני אדם ובזה שעדיין יהיו דוכני פלאפל בתחנה המרכזית ב-2035 והחבר'ה של חב"ד ינסו לשכנע אותי להניח תפילין ולספר לי שהרבי המשיח תיכף יגיע, ואני רק אחייך אליהם, אשים עלי את האוזניות אלחץ על פליי בשתל התת עורי שלי ואשמע שוב את אלבום השנה שלי מ-2003, כי אתם יודעים, בסופו של דבר בני אדם זה יצורים מצחיקים.

הזמן הורס הכל – ליידי אנד בירד

הזמן הורס הכול. אבל אי שם עמוק בלב יש מקום שבו הזמן לא נוגע, עולם אינסופי של קרני שמש עצלות, חברים דמיוניים, ציפורים שמדברות ואלפי צלילים חבויים שהסתתרו מתחת למשקל השנים. למעשה הדבר התמים האחרון שנשאר להאחז בו כמדד לאושר מושלם ובר השגה בעולמנו הם אותם זיכרונות מהילדות. אווריריים וחמקניים כצמר גפן מתוק.  ובעודנו פוסעים במסדרונות האפורים של החיים כמבוגרים אנו נאחזים בהם, משווים את חיינו הבינוניים מול אותו עולם מושלם אשר ידענו.

יש מעט מאוד יצירות שמעזות לערער על תפיסה זו ולהתמודד עם הילדות והתמונות שהיא מותירה בנו בצורה מפוכחת ולא וולט-דיסנית אם תרצו, יצירות שמעמיקות מעבר לקיטש בניסיון לפענח את הפרדוקס הבסיסי הטמון בעולם שבו מאחורי כל דלת ארון מסתתרת ממלכת קסם טוטלי במקביל לאימה הנוראית שחבויה בכל פינה חשוכה מתחת למיטה. וליידי אנד בירד הוא בדיוק יצירה כזו.
מדובר באגדת ילדים קסומה ומבעיתה כאחת שמובאת לכם בידי הליידי : קרן אן זיידל, זמרת צרפתיה ממוצא ישראלי והציפור שלא יכולה לעוף – ובארדי יוהנסון האיסלנדי, שחברו להם יחדיו כדי להקליט את אחד התקליטים הכי שונים מרתקים ומטרידים ששמעתי. זהו תקליט נאיבי וחולמני בעל קונספט מטושטש המספר על שני ילדים שנלכדו בגוף של מבוגרים שלא חשים ולא מרגישים שום דבר. וככאלו הם נידונים לשוטט לאורכו ורוחבו של עולם המבוגרים מבלי שמישהו יבחין בהם או ישמע אותם . עם צליל פופ קמרי הלקוח היישר מסרטים צרפתיים ישנים, תיבת נגינה חורקת, ורוחו של סרז' גינזבורג שמרחפת מעל הכל מבקשים השניים בפתיחה הקוראלית:

"תרגישו את מה שאנו מרגישים,
כשאנו הולכים לדרכנו"

מונחים על ידי קולו של רועה מיסתורי ממשיכים השניים במסעם העקר בארץ חסרי התחושה.

"אני מבזבזת את שעותי צפה במיטתי,
שוזרת חמניות מעל ראשי,
מביטה בדלת ומחכה לסימן,
שימנע ממני לחצות את הקו ".

לואטת קרן אן בעצבות מכמירה, ואתה מאמין לה לחלוטין גם כשהיא שרה בילדותיות פעורת עיניים את הקאבר האולטימטיבי ל SUECIDE IS PAINLESS . ואפילו STEPHANIE SAYS במקור של הוולווט אנדרגראונד, משרתת את העמקת חוויית הבדידות ואת חוסר היכולת לחוש, ההיא  שכל חבריה קוראים לה אלסקה.
ככל שהתקליט מתקדם ותלאות השניים  מתרבות נדמה שהתאבדות היא הפתרון ההגיוני היחידי למצוקתם ההולכת וגוברת של גיבורי אגדת מבוגרים מוזרה זו.
התקליט נחתם בבלדה המבעיתה על הליידי והציפור. כמו ב THE KIDS של לו ריד צורחים השניים לעזרה עם קולות שעוותו להישמע כילדים, צורחים וצורחים עד שלבסוף הם מבינים שאין איש ששומע ואף אחד לא יבוא ויחדיו הם קופצים מהגשר לנהר בהשלמה עם העובדה שהזמן אכן הורס הכל.
הילדות כפי שהיא, עם כל התום והקסם שבה אינה יכולה להתקיים בעולם המבוגרים.

" ליידי?
כן ציפור.
כל כך קר לי.
ציפור?
אני לא רואה שום דבר…
זה הכל בראש שלך …"

קשה להגיד על תקליט כזה אובדני שהוא יפה, המטען הרגשי שלו כאוב מדי ומעציב מכדי להיות רק יפה. אבל אם אתם עוד שומעים וחשים במשהו שם בחוץ אל תוותרו עליו מדובר בחומר שממנו עשויים הזיכרונות .

רקוויאם לכמעט גברת – לי הייזלווד

מהרגע  ששמעתי את שמו של התקליט הזה לראשונה ידעתי שתהיה לנו מערכת יחסים טובה מאוד ואחרי כמה שנים של חיפושים נואשים והסתפקות בתחליפי האמ-פי-טרי  נחת אמש הדבר האמיתי אצלי בבית סוף סוף.

"בהתחלה היה כלום, אבל זה היה די נחמד לראות את הכלום גודל(ת) "

דיסק הפרידה המריר ומחודד מתחיל באבחה אחת. לאורך עשרה שירים קצרצרים מספק לי הייזלווד שלל אבחנות ציניות, מרגשות, מרושעות, ובעיקר חכמות על מערכות יחסים והסובייקטים הנתונים לטרגי-קומדיה האלוהית שבתוכה.

"היו זמנים שלהיות יחד היה כיף, והיו זמנים שלהיות בנפרד היה יותר כיף, והיו זמנים שלא היה בהם שום דבר פרט לזמן, וזה לא היה כיף בכלל "

המוזיקה כמו ברוב תקליטיו של הייזלווד נשמעת כמו סלט של כל המוזיקה האמריקאית הדרומית. קצת קאנטרי קצת רוקבילי, פסיכדליה ומעט בלוז פולק אבל אצלו זה תמיד צמוד לאיזה תחכום הפקתי שלוקח את כל השירים כמה צעדים קדימה ומי שמכיר את העבודות שלו עם ננסי סינטרה יודע למה לצפות. הייזלווד שניחן בקול שגורם לממברנות הרמקולים לגנוח ממאמץ כל פעם שהוא פותח את הפה,  יודע כיצד לנצל אותו למקסימום תועלת, הליווי המינמליסטי ברובו  נותן לתקליט תחושה מאוד מוצלחת של אוויריות  ימי שישי בצהריים.

"נראה שאנחנו תמיד עושים משהו כדי לפגוע אחד בשני, אבל את יודעת שמעולם לא פגעת בי באמת עד הבית הרביעי של השיר הזה "

פקידת הדואר שמחביאה לי את כל החבילות של דג'אנגוס עד שאני מתעקש איתה, שאלה אותי אתמול תגיד למה אתה עוד קונה דיסקים? במקום להסביר לה פשוט פתחתי את החבילה והוצאתי את העטיפה של הדיסק הזה.   עטיפה כל כך צבעונית ויפה כמו יצירת אומנות שעומדת בפני עצמה. ואם יש לכן קומפקט שקוף תוכלו לראות פרפר צבעוני מאוד מעופף לכם בקומפקט, ואם זה לבדו לא שווה שווה הכל אז אני לא יודע מה כן שווה.

"ואתה מתעורר בוקר אחד ואתה אומר לעצמך אני מרגיש טוב, אני לא מתגעגע אליה, אני יכול לחיות בלעדיה, ומהר מאוד אתה מבין שהזמן הזה אכן יגיע, אבל זה עדיין לא היום הזה "

אבל הדבר הכי שווה בעטיפה הוא הסיכום שלי הייזלווד עושה ממרום שנותיו (זו מהדורה מחודשת שיצאה בחברת התקליטים של סטיב שלי המתופף של סוניק יות' ) לקריירה שלו ולדיסק הזה בתוכה ויוצרת השלמת מעגל לדיסק הזה .

"ברטרוספקטיבה…
השירים האלה לא נכתבו על, או, גברת מסוימת אחת
או שתיים או אפילו שלוש…
הם תרכובת של כל הזכרונות שלי, מגבירות
מאז שנהייתי מודע לזכרונות ולגבירות …
אחרי שנושמים פנימה והחוצה במשך שבעה עשורים
(כמוני ), אתה מתחיל להאמין שאתה חכם יותר
אתה לא…
פשוט יותר זהיר…
אבל זהירות היא אוייב שמחסל דמעות, כאבים, אכזבות, צחוקים, כיף ותשוקה…
כל הדברים הטובים שמהם נוצרים זכרונות
אז ניסיתי להרוג את הזהירות או לפחות להשאיר אותה כאסיר ללא חנינה בראשי…
אז הנה זה בשביל הגבירות… בשביל הזכרונות…
ובעיקר בשביל השירים….
תהנו…"

תהנו באמת.

כמה מחשבות על מוזיקה גרמנית

"אדולף היטלר, 1939-1945 הסיבוב  האירופי"

חולצה מחרידה שחביבה במיוחד על מוזיקאים ניאו-נאצים.

גרמניה.
ושמישהו יעז להגיד, שזה לא השם הכי טעון כאן בסביבה.  בואו נשפוך את זה ישר בהתחלה.
כן, אנחנו יהודים.  וכן יש לנו קטע אמביוולנטי עם גרמניה. איך שלא נסובב את זה עם מילים כמו אנחנו והם, פעם והיום, הרי שבסופו של דבנרצה או לא נרצה הרי שלכולנו  יש מתחת לעור הקולקטיבי מספר מקועקע. כפי שכל גרוש פסיכולוגי יודע, תסמונת שטוקהולם לא פסחה גם עלינו. אנו חיים במקום שבשיג ושיח הציבורי שלו מופיעה בדרך קבע המילה- נאצים, בהקשרים לא קשורים לחלוטין. פוסטר של רבין במדי אס.אס, חיילים בשטחים הם "יודונאצים", "מה שאנחנו עושים לפלסטינים זה לא כמו הנאצים, או שכן"   נאצים ושואה בכל מקום ובכל פינה. אבל זה רק בלוג על מוזיקה ועברה  כבר איזה חצי מאה לא ? אולי תרפה דויד, אולי תבין שלא הכל קשור בהכל ובסוף הכל מסתבך ואין קשר?
אני לא לגמרי בטוח.

אני ונדמה לי שהיו עוד רבים כמוני, נמשכתי בצורה תת הכרתית לשמוע מוזיקה גרמנית כל השנים, מעבר למוזיקה עצמה של  אינשטוצה ניאובאטן, את קרפטוורק את ואגנר ואפילו את ראמשטיין, היה שם עניין אחר כי הפצע השקוף של השואה אף פעם לא נעלם.

רציתי לשמוע את הקשר בין תרועת החצוצרות למוות, את היחס בין הביטים הקודחים  למקלחות הגאז, ולנסות ולפענח את התחושה האישית שלי שלמרות  הכל,  גרמניה החדשה והמאוחדת שוכנת רק מילימטר אחד מעל גרמניה האחרת.

חיפה – תחילת שנות התשעים 

אלוהים כמה שהיה שם חם, לחות הנמל הספיגה את הבגדים השחורים בזיעה, המחירים של המים היו שערוריתיים וחוץ מזה מי האדיוט שהיה מוכן לפלס את דרכו דרך תת-תרבות שלמה ומנוכרת, שהתכנסה בהאנגר מחניק כדי לצפות בניק קייב, גיבור בעל כורחו וג'אנקי לדוגמא. ההמתנה הארוכה גרמה לכל המחשבות שלי להתמוסס לאדי מים.  אבל כשפשטה השמועה בקהל שקייב אושפז בבית חולים וההופעה תבוטל, התעצבנתי במיוחד. אני מלכתחילה הלכתי לעמוד בצד ימין של הבמה. אני באתי לראות את בליקסה.

    24f044ca5108ae23c063483be2f9a107

איינשטוצה ניאובאטן

בליקסה בארגלד הוא האיש שלקח את כל התיאוריות של שטוקהאוזן והפוטוריסטים לגבי מוזיקה ומכניקה וכל השילובים האפשריים בינהם והקים את הרכב הטרור הכי מוזיקלי אי פעם. אינשטוצה ניאובאטן, כבר בשם לבדו יש אכזריות וריח חריף של גוטיקה קודרת.
את העובדות אני מניח שאתם מכירים, כנף מטוס, שק של מסמרים חלודים, בניינים חדשים קורסים, עגלת סופמרקט,מקדחה, גיטרה חשמלית מוהוק אימתני, כל אלה פלוס המוזלמניות המורעבת שלו בעיניים חברו כדי ליצור מוזיקה קיצונית עד אימה.
המוזיקה הזו יכלה להיוצר רק במקום שבו מגפי הקלגסים, והשרשראות הפרוסות של הטנקים דישנו את האדמה בדם, מתכת וחלומות על ארץ רחבה וגדולה ועל מרחב מחיה במחיר חייו של עם אחר . המוזיקה הזו היא המצפון החלוד של אומה שלמה שחיפשה לאבד את עצמה בתוככי המכניקה של פקודות והוראות. הזעקה הקדמונית של איינשטוצה היתה תמיד עטופה בשאריות האימה של הרייך השלישי כי בבסיסה בוער הרצון הגרמני כל כך לחזור אל עתיד נקי מההווה, לחרוץ את המתכת עד שתושתק נהמתה של החיה שאורבת דרך קבע בחשכה.

באר שבע – תחילת שנות השמונים

יש כנראה חוק טבע שקובע שבבלוק של סבתי תמיד יהיו נרקומנים. עליות באו ועברו, סטודנטים היו כאן לכמה שנים עד שמצאו מגורים יותר ראויים לקולוניאליסטים נאורים. אבל הנרקומנים כמו פנס הרחוב השבור תמיד יהיו שם.
אפשר להגיד עליהם כל כך הרבה דברים רעים, אבל במוזיקה, הם תמיד הקדימו את כולם. הצלילים של קרפטוורק תמיד יהיו קשורים לחבורה מקצה הבלוק שביום שישי בשתיים לפנות בוקר היו שומעים אותם ברוטציה עם זוהר ארגוב. מי שרוצה לחפש את המקורות לצליל הכי אופייניי לישראל של היום, ימצא אותו ליד פינת החי המאולתרת של משפחת ועקנין. שמה בין סילסולים מזרחיים לסינטיסייזרים קפואים נולדה אומה שלמה.

1a579fbfe4ed6c0955014139f98f4365

קרפטוורק

"בתחילה היה רק פידבק, המכונות מדברות בשפה משל עצמן, עונות לאדוניהן לכאורה, בשריקות של בוז וחוסר התאמה. בהדרגה החלו בני האדם לשלוט בפידבק, או כך לפחות הם חשבו. הצעד הבא היתה הצגתה של צורה מורכבת יותר של עיוות וצליל מלאכותי, בשם סינטיסייזר, וגם בו ניסו בני האדם לשלוט.
במוזיקה של קרפטוורק, ועוד להקות כמוהם שעתידות לבוא, אנו רואים סוף סוף את ההתאמתה הסופנית והמושלמת של מהפכה זו, משום שהמכונות כבר אינן גוברות על- או משחקות בבני האדם, אלא סופגות אותו לתוכן. המדען והטכנולוגיה שלו פיתחו רמת מודעות גבוהה יותר. עכשיו הם אחד
. "
(לסטר באנגס נותן לתסריטאי המטריקס מספיק רעיונות איך לסיים את הבלגאן הזה. )

תמיד ראיתי את המוזיקה שלהם כחסרת רגש, מכאנית טהורה, ומלאת סדר דיגיטלי מטבעה. אבל קרפטוורק התגאו בזה שבמוזיקה שלהם אין רגשות. ניתן לקרוא להם חלוצים, ואפשר לומר שהם הקדימו את זמנם אבל האמת היא שקרפטוורק היו פשוט ראשוני המתיישבים בעולם המקביל שבו אנו חיים. המוזיקה שלהם נשמעת עד היום כאילו נלקחה היישר מהתשדורות הקפואות של השרתים השולטים בתקשורת ביננו כעת. ורגשות ? מתי הפעם האחרונה שהרגשתם כאן משהו ? הרי זה הכל יצוגים של עצמנו, אתם רואים איזה מצב שבו אנחנו נפגשים אצלי בסלון כדי לשמוע מוזיקה ביחד או להרגיש משהו מעבר לחיוכים ועצב של נקודותיים וסוגריים ?
אז כן קרפטוורק זכו לכבוד המפוקפק להיות הלהקה הראשונה בירח הוירטואלי שעל פניו אנו מסתובבים עם חליפות חלל מבודדות. ולמרות השנאה שלי לבוראי העולם הביו-דיגיטלי שהביאו אותי עד הנה, אני מוצא את עצמי מקשיב להם לא פעם, מתוך רצון עקר להבין איך הכל השתבש. אפילו הדיסקוגרפיה הנבחרת שלהם מגדירה את נוסחת חיינו בעשור האחרון בצורה מאוד פשוטה, אוטוסטרדה– טראנס אירופה אקספרס – מכונות האדם – עולם ממוחשב.
רצינו סדר ושליטה וזה מה שקבלנו.
אבל המחיר, המחיר…

 

ירושלים – 2003

איש מבוגר עם שיער לבן פנים ורודות וכובע מצחיה שחור יוצא לחצר אחרי הופעה בחאן, ומתעקש שהוא ניגן בכלים ולא עשה כאילו הוא מנגן. אחת ההופעות המוזרות ביותר שהייתי בחיי, שעה ורבע של מוזיקה מוקלטת מראש והולגר צוקיי שעושה פנטומימה לכל העסק הזה כאילו הוא מנגן באמת.  לרגע התבוננתי בו חשבתי שהוא פתטי, אחרי זה הבנתי שכמו  רוב חכמי הזן, הולגר צוקי תמיד מעמיד בפניך אתגר כיצד לשחרר את המחשבה שלך  מכבלי הקבעון.  אגב המוזיקה עצמה, היתה נפלאה.

26liebezeit-obit-master768.jpg

קאן – CAN

אם נשים על ציר אחד את השפעתה של הוולוט אנדרגראונד על עולם המוזיקה הרי שנקבל את הלהקה שהשפיעה הכי הרבה על היוצרות הפאנק ומוזיקה עצמאית בשנות השבעים השמונים ותחילת התשעים, אבל השפעות מטבען נמוגות לבסוף, נספגות אל מחזור הדם ונעלמות בתוכו. מי שיביא את גל הפרימיטיבים המודרנים של הבלוז והגאראז' ששוטף את המדיה בשנים האחרונות כדוגמא לעובדה שהשפעת הרעש השחור של הוולוט עוד לא דעך לחלוטין, צודק. אבל כיום אנחנו מדברים על גל שלישי שהדבר היחידי שוודאי בו זה שהוא רטרו, אישית אני חושב, שבראיה היסטורית הלהקה שמשפיעה הכי הרבה על המוזיקה האלטרנטיבית כיום ובעשור או שניים הקרובים היא דווקא CAN .
CAN היו הראשונים שהתייחסו למוזיקה שלהם כאל דקונסטרקציה של חלל וזמן. כמון כל הלהקות זאוכרו כאן הם חיפשו דרך להתנתק ולהתחבר לגרמניות שלהם בו זמנית. CAN פרקו את המוזיקה לחלקיקיה האלמנטרים ביותר והרכיבו הכל מחדש בשפה כלל ועל אנושית. צליל שכל יצור שנולד על הפלנטה הזאת יכול להתחבר אליו (נסו פעם להשמיע אותם לילדים קטנים או חתולים חרשים אני בטוח שהתגובות יפתיעו אתכם כמו שהפתיעו אותי). פעמים רבות תהיתי על הפרדוקס הבסיסי במוזיקה של CAN שמאפשר לה להתקיים במקביל בכמה מימדים. הם קדומים ועתידנים, מסודרים ואנרכיסטים, לו-טקים והייטקים, קצביים ואמביינטים, ריגשיים ושכלתניים, אינפנטילים ופילוסופים והכל באותה זמן . אני חושב שהגדולה שלהם נובעת מהעובדה שכאומנים CAN היו המוזיקאים הראשונים שהבינו שבקאוס יש יופי זהה לסדר. היחוד שלהם נבע מהיכולת הזנית להכיל את שניהם באותה מידה של קבלה.
הולגר צוקאי הבסיסט טכנאי ומפיק של CAN , אמר לדיימון אלברן שמוזיקאים עד גיל שלושים רק לומדים, והעבודה האמיתית מתחילה אחר כך. נדמה לי שאפשר להחיל את האבחנה המדוייקת הזו לגבי מידת הזמן שלקחה להשפעה של CAN לחלחל לתוך מחזור הצלילים של העולם. התקליט הראשון שלהם MONSTER MOVIE ,ׂ יצא ב1969 ואם הוא היה יוצא היום, היו אומרים עליו שהוא מקדים את זמנו. אבל ככה זה כשאתה עושה תקליטים מעל הזמן.

בגרמניה לפני המלחמה – רנדי ניומן

בגרמניה לפני המילחמה
היה אדם בעל חנות קטנה
באלף תשע מאות שלושים וארבע
בדיסלדורף
וכל לילה בתשע וחמש דקות
הוא חצה את הפארק עד הריין
והתיישב על חופו

אני מסתכל על הנהר
אבל חושב על הים
מסתכל על הנהר
וחושב על הים.

ילדה קטנה שתעתה
שיער זהוב ועיניים אפורות
השתקפה במשקפיו
כשהוא הביט בה
ילדה קטנה שתעתה

אני מסתכל על הנהר
אבל חושב על הים
מסתכל על הנהר
וחושב על הים.

אנו שוכבים מתחת לשמי הסתיו
נערתי המוזהבת ואני
והיא שוכבת דוממת מאוד.

(רנדי ניומן)

כשלון הקונספציה – דניאל לנואה

נאמר שאתה בן חמישים ושלוש ובא לך להוציא דיסק, נאמר שאתה מתלהב מהאפשרויות החדשות של הטכנולוגיה, נאמר שלפני עשור הוצאת שני דיסקים נשכחים שהיו מופקים או מיינסטרימים מדי, נאמר שהשם שלך הוא שם נרדף להפקה אולפנית מדהימה אבל ככותב שירים אף אחד לא ידע… נאמר שהתקליטים שהפקת זכו לגראמי ולמכירה של מיליונים, נאמר שהשם שלך לא היה מופיע על גבי הדיסק ובפיטצ'פורק היו נגנבים מהשילוב המפעים בין אמריקנה לאלקטרוניקה אורגנית ומכריזים שהנה בא יוצר חדש שמביא סוף סוף את המוזיקה הזו למקומה הראוי, נאמר שקוראים לך דניאל לנואה והוצאת את הדיסק הכי טוב שלך בגיל 53 .

קונספציה- המילה הזאת שמכריחה אותי להתמודד עם כל מה שמקובל כנכון או לא, האם זה שייך למחנה שלי ? האם באמת אפשר להנות ממשהו שהשם שלו מרחיק אותי במקום לקרב ? למה אמריקה רחוקה כל כך ? האם באמת אני מוכן לקבל את הכנות בדיסק של סטינג ? האם לפיל קולינס באמת כואב משהו ?
אמון זה הרי כל מה שאנחנו מצפים מאומנים שאנחנו מעריכים, בטוב וברע אנחנו רוצים להאמין שמה שאתה עושה ואומר נעשה בכוונה מלאה ואם לנואה אף פעם לא היה בצד שנתתם בו אמון הרי שבגלל זה אתם תפספו אותו. אם הדיסק הזה היה יוצא תחת שם צעיר יותר או שייך יותר למחננו הנאור, היינו דנים בו לא מעט כחלק מגל האמריקנה השוטף את מחוזותינו בשנתיים האחרונות.
אבל לנואה הוא מהצד ההוא של המצעד איפה שמיליוני אנשים שאיכשהו אתה אף פעם לא מכיר ממש. קונים דיסקים לנזקקים של פיל קולינס וסטינג. כן לנואה נמצא בצד ההוא של המיינסטרים ולכן הוא נפסל אוטומטית. ואם תחפשו גם בלי נר אתם תוכלו בקלות למצוא את שאריות החמץ של U2 בכמה שירים מיותרים שעדיף אם היו נתרמים לפיטר גבריאל. אבל שאר הדיסק הוא אחד המענגים ביותר שיצא לי לשמוע לאחרונה ולו רק בגלל הקטעים האינסטורמנטלים שבו.

למרבה הפליאה למרות שלנואה ידוע כאחד המפיקים הכי מבוקשים ובעל סאונד עשיר (יו-2, פיטר גבריאל, דילן ) הרי שבתקליטו  זה נשמע כמעט לו-פיי ( אבל כזה לו-פיי מוקפד עוד לא שמעתם מימכם :). הקטעים של הסטיל- גיטר אולי הכלי הכי אמריקאי מכולם, יגרמו גם לחסרי  הלב שבכם ליבב נמרצות ולבקש מאמא שתעשה לכם עוד סנדביץ' של חמאת בוטנים ובננה מטוגנת בעודכם נועלים את הסניקרס לפני שאתם הולכים לשחק משחק בסקטבול קטן, עם הגאייז פרום דה נברהוד.  אם יש משהו שהשנים האחרונות לימדו אותי זה שאמריקה המיתולגית הולכת ומתקרבת אלינו בצלילים כשם שאמריקה המציאותית הולכת ומתרחקת מהדרכונים, ואם כחלק מהמסע הארוך בכיוון אמריקה תצטרכו אי פעם מפת דרך מוזיקלית לנסיעות הארוכות לאורך האגמים הגדולים שמפרידים בין צפון ארה"ב לקנדה הרי שלפניכם הדיסק הכי הולם למשטחים אפורים ולבנים כל הדרך מעינכם  הרואות ועד סף החלום האמריקאי .

היו זמנים במערב – פרידה מגיבור

אם יש משהו שאתה לעולם לא יכול להחליף זה את הגיבורים שהיו לך בתור ילד ולי היו כמה כאלה,איבל קניבל הפעלולן הבלתי נלאה שקפץ עם אופנוע מעל כל דבר שזז או עמד, ג'ין סימונס מקיס שהערצתי את היכולת המופלאה לגעת בגבות שלו עם לשון שותתת דם. קלינט איסטווד וצ'ארלס ברונסון.
עם צ'ארלס ברונסון ידעת שאתה נמצא במקום טוב, לא צריך להכביר במילים כשיש לך עיניים וגבות כאלו. "עיניו כמו שני חרכים שלא יבישו שום נחש, עם פנים שכל צייר יצייר בקו מטושטש" כתב פעם דילן ותרגם פאוסט, ולצ'ארלס ברונסון היה פורטרט שנצרב מאבק מערבונים תמיד מציץ בך בהחלטיות שלווה דרך עשן האקדח, בתור ילד חשבתי שKISS הם הלקה הכי גדולה בעולם, טעיתי. הפסקולים של אניו מוריקונה השפיעו הרבה יותר ממה שידעתי ודמותו של "הרמוניקה" ברונסון מהזמנים שהיו במערב זכורה לי בעיקר בגלל זמר מפוחית אמביינטית וחורקת שכול העולם רצו ממנה חלק. היתה שם סכנה אמיתית בבית הקולנוע ולמרות שזה היה על המסך בלבד ולמרות שידעת שבסוף אתה תצא החוצה אל הלילה הפנמני הלוהט והבטוח, יכולת לחוש שהמוזיקה והאיש מתכוונים לאותו דבר. יכולת לאיית את שם הסרט באותיות ובמילים אבל לעולם לא היית מסוגל להגדיר נקמה עצב וחופש כמו כמה תווים שהסתננו לך מבעד האוזניים צמודים לדמות הממגנטת של ברונסון.
צ'ארלס ברונסון מת, אניו מוריקונה עדיין חי, והרדיקליות של הפסקולים שלו עדיין מנצנת כאבן שואבת מעל כל העבודות של ממשיכי דרכו מקלקסיקו ועד פיוטשר סאונד אוף לונדון, מפסיכדליה פאזית ועד קאנטרי אלטרנטיבי לכולם יש את אותו חזון משותף של חופש וצלילי המערב ולהספיד גיבור ילדות זו סיבה טובה מכל כדי להוציא את הפסקול המדהים הזה מקופסא שחורה וקטנה של זכרונות ושוב לחוות את העולם הזה כפי שלעולם לא יהיה.

"צרצר מצרצר מן הרוח איוושה
יש שמלה מכותנה על החוט יבשה
חלון כמו פרצה ועץ מיפאן
כפוף לאחור מסופת הוריקן.
לא מילה או מכתב, לא מבט לאחור.
היא הלכה עם האיש במעיל השחור "

בוב דילן, תרגום, נעם פאוסט.

ספיריטואלייזד – חסד מופלא

הסיפור כולו טמון בעטיפת התקליט. יד חשופה המושטת מצד ימין של התמונה, ואצבע אחת מורמת כלפי מעלה. האם זו פרודיה על הושטת האצבע המפורסמת של אי.טי? אולי זו מחווה לציור בריאת האדם של מיכלאנג'לו. אבל איפה אלוהים בתמונה?  למה אין אף אחד בצד השני כדי להושיט אצבע בחזרה?

יש משהו מטריד בהצהרות של יוצרים שטוענים שהאלבום הבא יהיה שונה לחלוטין מכל הקודמי.  כשהצהרה כזו באה מג'ייסון "ספייסמן" פירס, שארבעת התקליטים הקודמים שלו היו מדרגות ספיראליות זוהרות לגן-עדן, נשאלת השאלה: מה בדיוק קרה? האם התייאש ג'ייסון מהחיפוש אחרי גיזת הזהב?

כבר בתקליט הראשון, Lazer Guided Melodies מ-94', המציא ג'ייסון פסיכדליה מתמטית. סם מוזיקלי חדש, צליל המורכב מהמון צלילים קטנים ורוטטים שמשתלבים אחד בשני כגלגלי שיניים שנועדו לספק למוח מהירות הינתקות מכוח הכבידה. בעיניי, זה פלא שעד היום התקליט הזה לא נכלל בפקודת הסמים כחומר אסור לשיימוש.  Pure Phase מ-95' מוכיח שגם ספייסבויז חוטפים את הבלוז ובעודו משוטט על מרחבי פאזות חשמליות טהורות, מתדיין ספייסמן עם עצמו על כל הטוב והרע שהסמים עושים לו.

"הנה זה מופיע והנה זה נעלם,

ואינני יודע לאן אני הולך

אבל הייתי עושה זאת שוב ושוב".

ב-97' יוצא Ladies and Gentlemen, We're Floating in Space שהוקלט בניו-אורלינס, ובו פירס עובר את כל שבעת מדורי הקריז כדי להתנקות מהסמים, מהאישה שעזבה ומהלהקה שנשברה. ביצירת המופת הזו פירס מכיר בחולשותיו הרועשות ומתוודה בגילוי-לב שבור על כל חטאיו. בעזרת מקהלת גוספל ושירים נוגים ואכזריים כאחד הוא מפלס את דרכו החוצה מהגיהינום, שאף פעם לא נשמע טוב יותר. ב-2001 מסתיימת האודיסאה בחלל, כאשר Let it Come Down יוצא. עם הפקה גרנדיוזית, תזמורת פילהרמונית, מקהלות ענק ולהקת רוק, האלבום הזה נשמע בדיוק כמו גן-עדן. מושלם, מלאכי, יפה ולפרקים גם מעט משעמם.

והנה אנו מגיעים ל-Amazing Grace, שהוא תקליט ההתמודדות עם הבוקר שאחרי. עם הידיעה  שהיד המושטת על עטיפת התקליט לא תזכה למענה, כי במציאות אין רגע אחד של מחילה וגמרנו. החזרה בתשובה אינה מהפך טלוויזיוני בארבעים וחמש דקות כי אם רצף ארוך של ימים, בהם יופיעו התאוות מפעם כמפלט הקל והידוע. "תחזיקו בדברים החשובים באמת, האנשים שאתם אוהבים", מתחנן פירס לאחרים ולעצמו לראשונה מרשה לעצמו להיות פגיע וארצי מול המראה ולא רק מול אלוהים.

"אני לעולם לא חוזר לשם יותר", מצהיר נה האיש שידוע כסיוט פרפקיוניסטי לכל  המוזיקאים שעובדים איתו, הפעם הוא משחרר את הרסן ונותן ללהקה לנגן בספונטניות, משאיר טעויות בתוך התקליט ומרשה למוזיקה להישמע כקרעי חלומות וסיוטים מהעבר. הוא משתמש בגאראג'-רוק ארצי כדי להמריץ את עצמו במקום המזרק, בחמלה של מוזיקת נשמה ישנה במקום האבקה, וברעש של ג'אז חופשי כדי למסך את הפלשבקים הרוחשים. לראשונה הוא מביט למציאות בלבן שבעיניים ובחורים השחורים שבתוכה. בלובן חיתוליו של בנו הקטן, ובשחור המצבה של חברו ריצ'י לי (סולן להקת Acetone המעולה, שהתאבד) ואפילו שולח מבט מבקר בלובן גלימתו של האפיפיור.

כאקס-נרקומן המגלה שאלוהים הוא שיא הרבה יותר גבוה מכל מחט, מתעסק כאן פירס באובססיות יתרה עם הדת ומוסדותיה. "התקליט הזה שואף להוציא את הדת מהכנסיה ולהחזירה לאנשים", מספר פירס בראיון. הוא מצטט את "ישו כוכב עליון" בשיר "Let it Rain on Me" ותוהה מה היה עושה ישו לו היה מגיע היום לכדור הארץ. אם הייתי צריך לנחש, ג'ייסון, הייתי אומר שהוא היה מקים להקה וקורא לה ספיריטואלייזד.

התקליט הזה, כמו המציאות, רחוק מלהיות מושלם ויש בו את הרגעים האלה בהם אתה יושב בלי סיבה ומחכה שמשהו יקרה, אבל שווה להחזיק אותו קרוב ללבכם, ולו בזכות אותם רגעים קטנים של חסד מופלא המצויים בו, וחסד, כידוע, הוא מצרך נדיר כל כך היום.

המאסטרו וכל השאר – בוני פרינס בילי

"אמריקה כולה משתרעת בקצה השממה, ועברנו אינו עבר מת, הוא עדיין חי בתוכנו. לאבות אבותינו היתה תרבות מבפנים ושממה בחוץ. אנחנו חיים בתרבות שהם יצרו, אבל בתוכנו השממה עדיין נמשכת. את מה שהם חלמו, אנחנו חיים ואת מה שהם חיו אנחנו חולמים."

ט.ק. ויפל –  למדו את האדמה

זה מתחיל מצילום העטיפה שבה מופיע בוני – הנסיך הקטן – בילי, בפורטרט מהצד בגוונים של חום ולבן כמו תמונת ספיה של לוחם ממלחמת האזרחים. האיש שנקרא בעבר וויל אולדהאם מתהדר כיום בסמל היכר בצורת זקן עבות ומסתורי הניפרש לאורך לחייו כממלכת עשב שבתוכה עדיין משוטטות רוחות הרפאים של ההיסטוריה האמריקאית. מבט חטוף לכיוון האוזן מגלה שלושה עגילים המבהירים לנו שאין מדובר במישהו מצבאו של גנרל קאסטר כי אם מוזיקאי עכשווי. אך העין מתמגנטת על המבט המתמשך אל העתיד בנחישות אטומה של מי שמאמין בצידקת דרכו ללא עוררין, וכל זה מתחת שמו של התקליט שניקרא בסוג של התכוונות ולעג עצמי בו זמנית – " MASTER AND EVERYONE "

"את יודעת שאינני יכול להתחתן איתך
קחי לעצמך שנה ותמצאי לך מישהו אחר
ותאהבי אותי בדרך שבה אני אוהב אותך "

בדרך הזאת

חמוש בגיטרה אקוסטית וקול רך יותר מלחם תירס, יוצא בוני לעבר המרחבים הגדולים שמהווים את ליבה של אמריקה כדי לפענח עוד חלק קטן מהמיתוס של המערב.  בניגוד מוחלט לאנשי הקאנטרי של נאשוויל הוא מודע היטב לעובדה שהקאובוי כיום רוכב על ג'יפ עירוני במקום על סוס והבקתה המיתולוגית מעץ היא  עוד גורד שחקים בלב העיר. השאלה נותרת האם העובדה שהרקע השתנה בצורה טוטאלית משנה גם את מכלול הרגשות הבסיסיים בין גבר לאישה ? בין אדם לחופש ? הין הפנטזיה למציאות ? כניראה שהתשובה היא לא.  זהו תקליט שכולו על אהבה או יותר נכון על חסרונה והמיתוסים האכזריים שקשורים בביחד ובלחוד שגורמים לתקשורת השבורה בין הנוודים הגדולים של העידן המודרני, אותם יצורים עגומים המשוטטים בדרכים שמועידה להם הקריירה, ללא בית גם אם יש להם את הדירה הכי גדול בעיר וללא יכולת להתחייב לאהבה פשוטה באותה מידת נאמנות שהם מחוייבים למים המינרלים שלהם.
לאחר שני תקליטים קודרים, שעוסקים בנושאים גדולים מהחיים כמו חיים ומוות . בוני מוציא את תקליט הפרידה שלו. זהו תקליט מציאותי במיוחד, שפוף ברוחו, וללא הרבה מיתולוגיה רומנטית. כל שיר מפרט את תהליך התפוררות האהבה שבינו לבינה מזוית אחרת של היאוש. כל שורה שבורה נשמעת כאילו מישהו הצמיד מכשיר האזנה לכרית ולכד את כל אותם רגעים לפני השינה שבהם הוא מספר לעצמו את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע על חוסר היכולת הזו לאהוב ולהיות נאהב .

"היא משתוקקת לבית שהיא אינה יכולה לגור בו
מערה מוגנת שכמותה לא ראיתי בחיי ולא בחלומותיי
למה אינני יכול להיות נאהב בזכות מה שאני ?
כזאב בין זאבים ואביר כאדם בין בני אדם"

כזאב בין זאבים

האמיתות שלו פשוטות עד כאב. ובכל זאת התקליט הזה מצליח להיות עמוק וחורץ ככל חבר במועדון תקליטי הלבבות השבורים של השנים האחרונות. יש כאן מיקוד עדשה על כל הרגעים הקטנים שבהם אנו מוצאים את עצמנו חסרי מילים שיתארו את התחושה העמומה הזאת שמורכבת מתמהיל בלתי אפשרי של כאב, עצבות, זעם ואהבה שאין לה הווה או עתיד רק עבר שעליו ניתן לתלות חלומות עייפים.

"ואפילו אם אהבה אינה מה שרציתי
אהבה תהפוך את האהבה לדבר הכי נחשק…"

אפילו אם אהבה

מבחינה מוזיקלית התקליט הזה מלא בעיקר בחלל שנותר בחדר אחרי ששני אנשים הלכו ממנו לבלי שוב. בדידותה של גיטרה אקוסטית אחת,  באס משוטט שמעמיק את חוסר התחושה, קול נשי שיזכיר את החולשה וצ'לו שעונה בדיוק רב לשאלה איך נישמעת הרוח העצובה שנושבת בין העצים בלילה ?
כל אלה יוצרים יחד את אחד התקליטים העגמומיים יותר שנישמעו פה מזה זמן רב.

אני מתעורר ומגלה שהחלומות עדיין בתוכי "
אבל לא לוקח הרבה זמן לפני שהשדים חוזרים לבקר אותי
ויש לי את הבעיות שלי והאהבה לא תמיד פותרת אותם
אבל אני מסיים כל יום בתוך שיר"

אכן אלו הם חיים קשים.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: