טאונס ואן זנט – האיש שבחר להיות לוזר

"לפעמים אני לא יודע לאן
הדרך המלוכלכת לוקחת אותי
לפעמים אני פשוט לא יודע למה,
אבל אני ממשיך להמר, לשתות, לנדוד,
כי זה יותר טוב מאשר לשבת סתם ולחכות שאמות."

טאונס ואן זנט היה יכול להיות מישהו בעולם הזה. הוא יכל לגמור את הפנימיה הצבאית, להתגייס לצי להיות טייס כמה שנים, להשתחרר להיות איש עסקים, להתחתן בשנית להוליד שלושה ילדים, להיבחר למושל מדינה, אחר כך לסנאט ולהגיע לקצה הפירמידה של החלום האמריקאי, לשבת ברווחה על כס הנשיאות מתחת לעינו הצופה של הדולר.
הוא יכל לקום בבוקר ולהכריז מלחמה על עיראק, לשעבד אלפי ילדים סינים כדי לספק את כל הנחוץ למאוייו של החזיר האמריקאי, הוא יכל למכור את כדור הארץ לקונצרנים ואמפירים שישאבו ממנו כל טיפת חיות , יכל לזיין מהצד לזרוק זין מלפנים, לקבוע גורלות של מיליונים במחי יד.
אבל הוא, אידיוט שכמותו העדיף להעביר את כל חייו בין בארים עלובים לשתות לקרוא, להמר, לכתוב, ובעיקר לשיר.
לשיר כדי לשכוח את מוצאו מהמשפחה המיוחסת בטקסס לשיר בכדי לשכוח את העובדה שהוא סומן כבר בנעוריו להיות נשיא ארה"ב ולשיר בכדי לשכוח את עצמו.
כן, טאונס ואן זנט יכל להיות מישהו בעולם הזה אבל הוא בחר להיות לוזר.

"נוק נוק
מי זה ?
It's Townes One Cent "
(מתוך זכרונותיה של המאהבת )

איך מודדים חיים מאושרים ? איך ניתן להחליט מי הצליח בחשבון הסופי של החיים ? זה שצבר הכי הרבה ? זה שעשה הכי הרבה רוח, או זה שהשאיר הכי הרבה אחריו? וכמה אנשים אתם מכירים שהשתחררו מאמירתה השחוקה והמשתקת של המורה עליזה מכיתה ו' "הוא מוכשר כל כך, רק חבל שהוא לא מממש את הפוטנציאל שלו" ?
טאונס ואן זנט מימש את הפוטנציאל שלו במלואו, השירים שהוא כתב נוצצים עד היום הזה כאינסוף זכוכיות שבורות בלב המדבר הטקסני. כבר בתקליטו הראשון הוא הגדיר היטב את מטרתו בחיים For The Sake Of The Song" ". ואכן במשך כל חייו המשיך טאונס לנדוד כאדם אחוז דיבוק שיעשה הכל למען שיר טוב. נדמה לי שבצורה לא מודעת הוא הבין שלוזרים הם כותבי השירים הגדולים ביותר שיש בסביבה. ובניגוד מוחלט לרוב הסינגר סונגרייטרס שצצו בסיקסטיז והפכו מהר מדי ממהפכנים למתאוננים אבודים באיזה גן עדן הוליוודי. הוא עשה את כל שביכולתו כדי לא להצליח. הוא דבק ביצר ההרס העצמי שלו ונעלם דרך החלון בכל פעם שההצלחה דפקה בדלת . הוא התחמק מחברות התקליטים הגדולות, ודבק בלייבלים קטנים ותמוהים. בצורה כמעט בלתי מובנת הפכו שיריו ללהיטים רק כאשר אחרים ביצעו אותם, ובעיוות אירוני של הגורל השיר שפרסם אותו, היה דוקא קאבר לסטונס, שנעשה כלאחר יד בסוף לילה שתוי במיוחד, ושובץ בפסקול הסרט "ביג לובובסקי".

לחיים של טאונס ואן זנט אין הפי אנד. האיש שזמר הקאנטרי סטיב ארל הכריז עליו " ככותב השירים הכי פאקינג טוב שאמריקה הוציאה מתוכה אי פעם, ואני מוכן לעמוד על השולחן של פאקינג דילן, ולהגיד לו את זה בפניו ", חי רוב חייו בעוני מתמשך שנבע מהיכולת הכמעט אגדית שלו לשתות ולהמר כל דולר שהוא הרוויח. בהאזנה לתקליטיו אני תמיד מתלבט אם הוא בחר לחיות את שיריו או שמא שיריו בחרו אותו להיות נציגם על פני האדמה.
בכל מקרה אין זה משנה את העובדה שמדובר ביוצר נדיר, שכדאי מאוד להכיר, ולרגל צאת הקופסא שלו המתעדת את כל האלבומים הראשונים והחשובים שלו מתחילת הדרך הנה לפניכם סקירה של תקליטיו הכלולים בקופסא – TEXAS TROUBADOR.

התקליט הראשון וFOR THE SAKE OF THE SONG יצא ב 1968 ועד היום קשה לשמוע את משא השנים על השירים תחת הפקתו של "קאובוי" ג'ק קלמנס, יצר טאונס את מוזיקת הגבולות שבין מקסיקו וטקסס. הקאנטרי שלו אינו מתעד מרחבים גדולים ושופעים, אלא את הקוים הסדוקים של המדבריות והכבישים הרוטטים בחום של צהרי היום, מפתיע שדווקא חברותו עם רוקי אריקסון מנהיגה הפסיכדלי של 13 FLOOR ELEVETORS, איתו הוא חלק דירה ונערה כמה פעמים, לא באה לידי ביטוי במוזיקה.
נדמה שטאונס העדיף להתבונן למציאות בגובה הרחוב ולא להביט בה מלמעלה דרך הזיות שבורות. כשהוא בחר לספר סיפורים הזויים הוא תמיד עיגן אותם במציאות הקרובה אליו. מעין פנטזיה ריאליסטית על הגבול בין מיתוסים למציאות. בהאזנה ראשונה אתם עלולים לפטור אותו כתקליט פולקי-קאנטרי שדילן אולי היה עושה אחרי "בלונד און בלונד" אלמלא אותה תאונת אופנוע מפורסמת, אבל השירים בתקליט זה ובאלו שבאו אחריו מכילים אלמנט שדילן מיעט להשתמש בו- חמלה, וטאונס ידע לספק אותה בשפע לגיבורים העלובים של שיריו.
כאשר הוא שר על הנערה שלא מבינה שמטרת המשחק היא להפסיד ולא לנצח, אתה חש את ההזדהות שלו איתה, חש את הרצון להעניק כתף לסינדרלה העצובה שזכרונות המגאזינים שלה משאירים אותה ללא מאהביה, אותם ליצנים צבועים. ואתה חש את היכולת הנדירה שלו לחבק חיבוק איתן מהרמקולים את כל העליבות הזו וכמו פיה להקנות לאבק בהמסתחרר בשמש בזמן ניקוי החדר, מגע קסם של אלפי סיפורים ואגדות.

OUR MOTHER THE MOUNTAIN שיצא ב 1969 המשיך מאותה הנקודה שבה הקודם נגמר אבל מכאן הדרך רק מתדרדרת כלפי מטה, ותקליטיו יצבעו אט אט בגוונים המלנכולים שמסגרו את חייו וקיבעו את גורלו בסופו של דבר.
ב KATHLEEN , שיר שהוא סרט שלם בשלוש דקות, על רקע תזמורת מיתרים טאונס נשמע שבור ואבוד כצמחוני במסעדה ארגנטינאית. קת\'לין יודעת משהו שהוא לא מבין והוא חש שהוא יכול למות רק מלראות אותה מרחפת ממולו, מי היא אותה קת\'לין שבשבילה הוא מוכן להיפרד מהשמש ומהכוכבים רק כדי לחזות בה? מיהי אותה אישה בלתי מושגת שלא משנה לו אם השמש לא תזרח היום, ממילא אין לו חשק יותר לזריחות.
הצמרמורת קשורה פה כחבל תליה לכל הבלחת מיתרים ברקע. אם מישהו זקוק למדד העצב בשירים הוא מוזמן להתחיל מכאן, נמוך מזה יש רק חידלון.
טאונס מקדים פה בשנות עשור את כל העיסוק באקלוגיה ובהשחתת הארץ. בדרכו הרומנטית הוא מנהל כאן דיאלוג עם האדמה כאם ומאהבת וזה מקסים. כשהוא אומר:
"אני מביט בה, אני אוהב אותה ואני מת לגעת בה, אימא אדמה," וממשיך :
"רואה איך עורה הופך לנחושת ושיערה לשחור כזפת". אין דרך לדעת אם מדובר באישה אמיתית או דימוי לפלנטה. דווקא האמביולנטיות הזו שמשאירה לך כל כך הרבה מקום לתהיות ומחשבות היא מה שהופך את שיריו לספר שאתה רוצה לקרוא שוב ושוב.

 

בשני תקליטיו הבאים TOWNES VAN ZANDT ו DELTA MOMMA BLUES מ 70–71 טאונס מקליט מחדש שירים רבים מתקליטיו הראשונים, ומצרף שירים חדשים. האוירה הכללית שפופה לחלוטין, המופרת מדי פעם בהבלחה של שיר שכנוע עצמי בגרוש :
"אל תיקח את זה כל כך גרוע,
אם אתה מרגיש ללא אהבה,
אם אתה חש ללא תחושה,
אם אתה חש בודד,
כן אל תיקח את זה כל כך רע,
כי זו לא אשמתך,
זהו רק מישחק החיים
שאנחנו צריכים לשחק"

וזה אפקטיבי בדיוק כמו בן אדם המתכנן באמצע הנפילה מגורד שחקים איך לנחות בצורה הכי פחות פוגעת לסביבה. טאונס שהפיק את התקליטים האלו בעצמו מתכנס פנימה והופך להיות יותר ויותר מינמלי מבחינה מוזיקלית. הוא מצמצם את השירים לגיטרה אקוסטית, באס, חליליות, קול שבור, ואויר הרים עכור כוויסקי זול.

" היי אישה אם את עוזבת
אל תשאיר כלום מאחור
אני לא רוצה כלום
אני לא יכול להשתמש בכלום
כלום "

ובכלום גדול הוא חותם את התקופה השפלה הזו.

ב 1972 יוצא HIGH LOW AND INBEETWEEN שבדיוק כמו שם הדיסק מתנייד בין שימחה לעצב וכל מה שבאמצע.
"לחיות זה לעוף" מנסח טאונס את התובנה שלו לגבי הדרך בה אנו חיים, לא בנסיעה על מישור, כי אם בתעופה באויר, בתנועה מתמדת בין מעלה ומטה רק כדי ללכוד את הזרם הכי טוב לדאיה :
"לכולנו יש חורים למלא,
וכל החורים אמיתיים באותה מידה,
חלק נופלים עלייך כמו סערה
וחלק אתה כורה בעצמך .."
הוא מאבחן בחדות וממשיך עם התובנות המדויקות:
"מה אתה יכול להשאיר מאחוריך
כשאתה עף במהירות הברק ואתה לבד?
רק שובל, רוח של תנועה נולדת,
וכיוון שגודל "

וזו כל התורה כולה על רגל אחת.

ב-1973 יוצא THE GREAT LATE TOWNES VAN ZANDT. שם התקליט הוא מישחק מילים מקאברי על העובדה שבשלב זה בחייו ראה עצמו טאונס כאיש ללא עתיד, מת מהלך, שמאחר לכל מקום.
זרם הסינגר-סונגרייטרס ששטף את ארה"ב באותה תקופה דילג עליו לחלוטין. הוא נותר באלמוניותו המשוועת, למרות שכל מי שהיטה אוזן ושמע את השירים יכל להבחין שמדובר בדבר האמיתי פשוט שירים גאוניים.

בתקליט זה ראה אור "פאנצ'ו ולפטי" השיר שהפך ללהיט הגדול ביותר שלו. אבל רק בביצועם של אחרים (דילן, ווילי נלסון ) בשיר מובא תאורם הנוגע של שני עברייני צעצוע, החיים בדרכים, יוצמחים הנמלטים מהחוק, שאפילו הסוכנים הפדראלים נותנים להם לחמוק מתוך רחמים.
מה שמעניין בשיר הזה הוא בעיקר מה שלא מסופר בו, טאונס בהברקה שירית לא מסביר פה על איזה פשעים נמלטים פאנצ'ו ולפטי מהחוק ? מדוע פאנצ'ו מת באמצע המדבר? ומדוע זה חשוב כל כך שאף אחד לא שמע את מילותיו האחרונות?
גיבורי השיר כמו ב"רוזנקרץ וגלידרשטיין מתים" של טום סטופארד, נידונו לחיים ללא הגיון, שני פיונים במשחק שהם לא מבינים את גבולותיו, ולתוכו הם הושלכו בעל כורחם.
ואן זנדט יוצר בך אמפתיה רגשית גבוהה כל כך שבסוף השיר אתה לא יכול שלא להרגיש הזדהות עמוקה עם שני הליצנים המגוחכים שאפילו אנשי החוק מרחמים עליהם.
ובמובן מסויים האם לא כולנו כאלו נוודים חסרי סיבה במורדות החיים ?

6 שנים אחר כך ב1978 יוצא תקליטו הבא FLYIN' SHOES, "הייתי צריך לחיות קצת כדי שיהיה לי על מה לכתוב" הסביר טאונס את הפער הארוך בין התקליטים. העובדה שהוא חזר לעולם שהשתנה כליל, אחרי הפרוג רוק אחרי הפאנק ואחרי הדיסקו לא ממש מזיזה לו.
טאונס עדיין משוטט בפינת האלוהים שלו, עם אותה גיטרה אקוסטית ישנה ואותן צרות פנימיות שנותרות גם אחרי שרקדת כל הלילה. לא משנה שמדובר פה בעידן חדש, נשים עדיין נותרות אניגמה. ועדיין הוא צריך לדעת אם מישהי:
"תהיה שם כשלא יהיה לי מקום ליפול עליו ?"
המוזיקה נשמעת לראשונה כמו תקליט קאנטרי יותר נורמטיבי, יותר מלוטשת בקצוות, כאילו זה התקליט שגראם פארסון היה מקליט אלמלא מותו המוקדם.
מתחת להפקה המלוטשת טאונס נשמע פה לראשונה לאה ועייף מהכל.
"אם היה לי שטר של דולר
האם הייתי עושה איתו משהו אחר
פרט ללכת ולהמר ?"
הוא שר ונשמע כמו חיקוי של עצמו.
השנים לא הטיבו עימו וקפצו עליו בבת אחת ולמרות שחלף רק עשור מתחילת הקריירה, הוא נשמע כאיש עייף שחווה הכל, ומאס בו.
הפנינה של הקופסא מופיעה בסופה, תיעוד של הופעה חיה מ1973 בה טאונס שר לבדו עם גיטרה אקוסטית, מתבדח עם הקהל על חשבונו ובכלל מתגלה בדיוק כמו שהוא,זמר רגיש ויוצר שירי פולק-קאנטרי-בלוז ענק.
הצל הכבד שמותירים השירים על אוזני המאזין, רק מגבירות את תחושת האובדן מהידיעה שכשרון נדיר כזה לא הוקלט יותר.

בשנות השמונים מיעט טאונס להוציא תקליטים ורק לקראת סופם החלו לצאת כל מיני אלבומי הופעה.
תקופה זו ראויה לסקירה רחבה אחרת, שכן בשנים אלו לא עמד לו כוחו להיכנס לאולפן ולכן הוא פשוט הקליט את שיריו בהופעות, לעיתם כמה פעמים בגרסאות שונות.
טאונס המשיך להופיע בכל מקום שמישהו נתן לו וויסקי ומיקרופון, ותקליטיו יצאו בכל בכל מיני לייבלים קיקיונים שקפצו על המציאה ורכשו ממנו שירים תמורת פרוטות . מאמצע שנות השמונים ועד מותו בגיל 52 לא זכה טאונס ליציבות כלכלית, אולם בסתר ליבו הוא ידע מה הוא שווה, ואכן כנבואה המגשימה את עצמה, הוא הבטיח לאישתו השלישית שאחרי מותו הוא כבר ידאג לה מהצד השני.
מאז מותו החלה להיוצר התעניינות הולכת וגדלה בשיריו. בארץ הוא עדיין שם לא מוכר, אבל אין שום סיבה ששיריו המאוד נגישים לא ישודרו ב88 (וזה רמז, בועז 🙂 ושהמוזיקה הנינוחה שלו שלו תנוגן במסעדות בראש פינה.
בנתיים אתם יכולים למצוא את הקופסא שלו ב "קצת אחרת" (אם יש מקומות אחרים שאתם יודעים עליהם אני אשמח לדעת ) ואם במקרה אין להם אז תנגז\'ו לאבנר שיביא כבר עוד כמה קופסאות לארץ. זה בהחלט שווה את המאמץ שלו ושלכם.
ותגידו שדויד שלח אתכם, ישר הוא יעלה לכם את המחיר.

8 תגובות בנושא “טאונס ואן זנט – האיש שבחר להיות לוזר

הוסיפו את שלכם

  1. של עריכה ותוכן. איש מעניין היה טאונס בעל עקורנות ודרך חיים אחרת.
    מזכיר לי כמה בדיחות נושנות שמצאתי אצל פרויד בספרו על הבדיחה והקשר שלה לתת מודע. מקבץ הנדבות ביקש מידידו לשעבר שילווה לו כמה שקלים כדי לקנות אוכל. הוא קיבל את הכסף. בערב פוגש אותו העשיר היכן? במסעדה. על הצלחת שלו מונח דג סלמון והוא אוכל להנאתו. שואל העשיר, בשביל זה ביקשת ממני כסף? עונה הקבצן, כשאין לי כסף אינני יכול לאכול דג סלמון. וכשיש לי כסף אסור לי לאכול דג סלמון .אז מתי מותר לי?
    למרות שהבדיחה ישנה, יש מסר, מי קובע מה צודק ומה לא בחיים? מה נכון לעשות ומה לא?

  2. ל"איש בשחורים" למרות שהכתבה היא לא לזכרו. אהבתי את מה שכתבת על הניסיון לערוך השוואה ביניהם. לגבי ואן זנט יצא לי לשמוע כמה דיסקים שלו, אני לא מצאתי אותו דומה לדילן ואני לא יודע למה אבל גם לא הצלחתי להתחבר למוסיקה שלו במיוחד. סיפור חייו מעולם לא עניין אותי, אבל מאחר וכתבת עניין אותי לקרוא. משום מה זה הזכיר לי את הסיפור של ג'קסון סי פראנק. אז תרשה לי לשאול אותך בלי לפגוע בך אם יש לך עניין בלוזרים. או שסתם נדמה לי שאתה אוהב לספר עליהם.

  3. לפני חודשיים הגעתי לחנות תקליטים , למוכר היה ניצוץ בעיניים וכוס תה קר בשבילי , הוא עוד לא ידע אז,שכך או כך ,אני אשאר בחנות לפחות עוד חמש שעות. לקראת הערב מבלי לדבר הוא החליש אורות והפך את העולם לטוב יותר לעוד ערב אחד.אך למרות מאמציו הכנים, אף שיר מאלו שהציפו את החנות מרגע לרגע ,לא שיחררו בועת אויר מיוחלת ,לא שיחרר אנחת יאוש וסבל בדבש כל כך מתוק.

    ואז לעת ביקור לילה שני באותה החנות , כמו על תקליט מושלם ושרוט,שירים ממכרים מנווד שלא הכרתי, נשמע כה אבוד והגיטרה חמה במעודון נידח אליו היה בורח ,שלבטח גם ביום שם, ישנו רק ירח… ,מהר גלגלתי את השם; טאונס ןאו זנט,רק לא לשכוח…טאונס ואן זנט…רק לא לשכוח…החומר נתפר לעורי כבגדיי נוודות חדשים ואומללות ואושר מעולם לא נראו כה קרובים.

    ונכון , מכל הקופסא , הכי זוהר הוא דיסק ההופעה המאובק, במעודון רחוק , רחוק מכאן.

    תודה על הסקירה.

  4. תודה על הסקירה המצויינת (וגם על CAN). תמיד טוב להעלות שדים מן העבר. עד עתה לא נתתי לטאונס האזנה ראויה.

    לתשומת ליבך: הקטע המצוין על השמש והירח קצת שמאלה מידי ולכן קצת חתוך.

  5. לא לשכוח את תקליט ההופעה הנפלא
    LIVE AT THE OLD QUARTER
    שהוקלט בהופעה בטקסס בשנת 1973 ומכיל ביצועים
    נפלאים לשיריו הטובים ביותר

  6. כמו שציינת בכתבה , גם אני הכרתי אותו מאותו ביצוע שלו לדד פלאוורס בביג לבובסקי.
    לא אהבתי קאנטרי עד אותו רגע , אבל מאז ומתמיד משהו עניין אותי במוזיקה הזו , רק לא ידעתי מאיפה להתחיל … מהרגע ששמעתי את טאונס בביצוע הזה הרגשתי שהנה נקודת ההתחלה והדלת לעולם הקאנטרי , רק לא חשבתי שנקודת ההתחלה שלי היא למעשה נקודת השיא במוזיקה , לא תיארתי לעצמי שאני נוחת על משורר כל כך עילאי.
    זה התחיל בדד פלאוורס , הגיע לפליינג שוז ,המשיך לפאנצ'ו ולפטי ומשם , בשקט בשקט ובהדרגה , הגעתי לשירי הקאנטרי היותר עמוקים ונוגעים שלו .
    למקרה שתהיתם , אני ילד בן 17 , ואני מרגיש כאילו כבר טעמתי את כל הצוף שהחביא ממני עולם המוזיקה. אני שמח שיצא לי לשמוע על טאונס, כי הוא באמת באמת באמת לא מוכר ובטח שלא בארץ , שלפי דעתי אולי רק כמה עשרות כאן יודעים עליו.

    בקיצור , השירים שלו הם כל כך עמוקים ונוגעים , וכמו שסטיב ארל אמר – הוא יותר טוב , והוא הכי טוב.
    אני ממשיך לשמוע את כל אלבומיו ואסיר תודה על כך שיצא לי להכיר אותו ושהייתה לי הסבלנות להתאהב במוזיקה שלו .

    "So shake the dust off of your wings … and the tear out of your eye … "

  7. אתה מרשה לי להעלות את זה לניוזלטר בלוז של החודש הבא? 🙂

    Yamit Hagar, Producer
    +972-54-2195133

    *https://www.facebook.com/TLVbluesfest/
    *

    http://www.nobodysfaultproductions.com/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: