שישה עשר שירי תקווה, ושנה חדשה…

שישה עשר שירי תקווה…

רוב הזמן נדמה לי שאני כותב לעצמי, מאיר את החדר, מתבונן בעץ שמכסה את הקירות, מתחיל לקשור מילים בין המקלדת לבין הצלילים שאני שומע ורוצה שכולם ישמעו, חולם על היום שבו תהיה לי תוכנית רדיו יומית, שבועית, חודשית, הכל הולך. בסך הכל כדי להשמיע את כל מה שאני מוצא בו יופי, שיהיה יותר יופי בעולם המסובך הזה, שיהיה רק טוב וחסד וברכה, מכאן ועד חנוכה.

אני מעלה את הרשימה לבלוג, כמעט תמיד מופתע מהתגובות. ממש מופתע שאנשים שאתה לא מכיר, מתעניינים במה שיש לך לאמר . עובר שבוע, וכבר חלפו שבועיים, ודברים חדשים מתדפקים על תשומת ליבך, והנה שכחת מהמילים, בעוד הן עושות את דרכן שהמילים האלו היו פעם אור מנחה בחשיכה למישהו, או מנהרה אפלה באמצע היום למישהי אחרת.

המציאות מכה בך במקומות הכי רכים דווקא כשאתה לא מוכן. לפני כמה שנים כתבתי רשימה של שירים מלאה בהומור שחור משחור על שירי התאבדות, מוות והלויות. "והמוות ישן, אבל תמיד חדש" כתב לאונרד כהן ואני שחשתי שהמוות הזה כל כך עצוב שרציתי להאמין שלפחות ההומור יצחיק קצת.

השבוע, מתוך הרחש הכחול והגדול, נודע לי שמישהי שלא הכרתי ככל הנראה קראה את הרשימה. ולאחר מותה בקשה שינגנו את שירי הרשימה ההיא מעל קברה. למרות שלא הכרתי אותה, חשתי צער עמוק על האבדן. חשתי את משא המילים נופל עלי כגשם מסמרים צורב. עמוק בתוכי, אני יודע שההחלטה של אותה נפש לקחת את חייה בידיה ולצלול אל הלא נודע, אינה קשורה בי, או ברשימות המוזיקה שלי. עדיין, אין זה גורע מעצמת הכאב ומתחושת אוזלת היד אל מול פני האל חזור. חשבתי לעצמי שאם יש תיקון אחד שאני מסוגל לעשות, הרי זה לנסות את כוחי ולכתוב רשימה של שישה עשר שירי תקווה, עם תקוה שיעודדו את כל מי שחש כאילו רחוב העצב החד-סיטרי, סוגר עליו מכל עבריו.

הנה הם לפניכם לעשות בהם כטוב בעיניכם. ובהזדמנות זאת אני רוצה לאחל לכל מי שמגיע לכאן שנה טובה ומטיבה, מלאה בכל אשר יטיב עמכם ליבכם ולבבם של אחרים.  שמח להיות כאן לעוד שנה.

דויד

R.E.M – Everybody Hurts

"כשהיום ארוך והלילה הוא שלך לבד". לבד מול כל העולם, מייקל סטייפ כותב את האוטוביוגרפיה של כל כך הרבה אנשים. משונה לחשוב שאלכוהול נאסר וסיגריות נאסרו, אבל אף ממשלה על פני הפלנטה לא חוקקה חוק שאוסר על בדידות. כי כולם נפגעים, כי כולם כואבים, כי כולם, כולם, כולם, רוצים יותר מהכל לחוש שהכאב הזה הוא זמני. "אנשים אחרים הם גיהנום" קבע סארטר והתעלם במיזנטרופיות מהצד השני של המשוואה הזו. אנשים אחרים יכולים להיות גם גן עדן, אנשים אחרים יכולים להזכיר לך כמה הקיום שלך על הפלנטה הזו הוא חיוני, אנשים אחרים יכולים לשאת איתך בעול העולם.

גם אלמלא היו מקליטים סטייפ וחבריו עוד כמה אלבומים מוצלחים בחייהם, היה השיר הזה לבדו מצדיק את כל הקריירה של R.E.M. אין לי מושג כמה אנשים שמעו את השיר הזה ומצאו בו נחמה, אבל אני משוכנע שמדובר ברבבות. יש מעט שירים שמסוגלים לגרום לך לחוש שלא רק שהמוזיקה היא החברה הכי טובה שלך, אלא שהיא גם מחבקת אותך ממרחק אלפי צלילים, רק בזכות השיר הזה קנה לעצמו מייקל סטייפ מקום של כבוד בין ל"ו הצדיקים הגלויים של עולמנו.

Otis Redding – a Change Is Gonna Come

לימים שבהם יותר מדי קשה לחיות אבל פשוט אין לך ברירה, ברגעים המרושעים כשכל חלק בך זועק שחייב להיות מקום יותר טוב מזה שבו אתה נמצא, כשאתה על הברכיים ומרגיש שאין לך לאן ללכת פרט לנמוך יותר, רק שם אתה שומע את תרועות החצוצרות ואת את הצעקה הזו שנופלת בחופשיות מגבוה – "נולדתי ליד הנהר, באוהל הקטן, וכמו הנהר הזה אני זורם מאז…" רק אז אתה מבין מה פרוש המילה אמונה, מה זה לתת  אמון במה שלא יכול לקרות, אבל הוא מה שחייב להיות. השינוי יבוא, לא בקסם הוליוודי ברגע האחרון,  אלא מתוך האמונה שבך. אם היו י"ג עיקרי אמונה שעליהם מושתת הרוק'נ'רול זה חייב להיות אחד מהם. האמונה בשינוי והקבלה שלו, זהו השינוי המיוחל.

Bright Eyes – The First Day Of My Life

כי אחרי כל הימים היבשים שבעולם, אחרי שלא ישנת חיים שלמים, אחרי שגילית שהחשכה הזאת גדולה ולא נגמרת, באיזה מקום אתה יודע שהבוקר יגיע ויש לו סיכוי גדול להיות נקי ונדיר עם ההרגשה הקלושה שהיום הוא היום הראשון של חייך. השיר הזה הוא קרני השמש הנשברות מתריסי החלון, מעירות אותך ואומרות לך שגם אם אתה מרגיש כמו הדבר הכי ישן בסביבה, יש לך מזל כי היום הזה הוא הבטחה למשהו חדש, ושאתה מאוד שמח שלא מתת לפני שפגשת אותה, ואם את רוצה להיות איתי, אז בדברים האלה אין איך לדעת, אבל אני מעדיף לעבוד עבור משכורת קבועה מאשר לחכות ללוטו.  אני תמיד נשבר כשהוא שר עם כל האמונה שיכול לגייס מי שנשבר כל כך הרבה פעמים, ואחרי כל כך הרבה בקרים וימים ראשונים של שאר החיים, עדין מאמין שאולי הפעם זה שונה כי אולי את באמת, את באמת אוהבת אותי..

Crowded House – Distant Sun

מבחינה גנטית ניל פין הוא התוצר המוצלח ביותר מהניסוי הסודי להפריה מלכותית שנעשתה בין פול מקרטני לג'ון לנון אי שם בשנות השישים.לא ברור לי איך כשרון כזה גדול לא זכה עד היום להכרה כאחד מגדולי כותבי השירים אי פעם. אולי זה השם שנשמע כמו שם מומצא לשחקן פורנו, אולי זה בגלל שהוא מניו זילנד והם הרי עומדים על הראש שם, ואולי זה סתם בגלל שהוא נראה אדם מושלם מדי וללא צרות, כשהוא שר שאיננו מעמיד פנים שהוא יודע מה את רוצה, ושבע עולמות יתנגשו כשהוא יהיה לצידך, ואבק משמש רחוקה יפול על כולם אתה מאמין לו. ואתה רק מצפה לרגע שזה יקרה

Go-Betweens – Street Of Your Town

וכשאלוהים אמר בפעם הראשונה ויהי בוקר, הוא פיהק פיהוק קפה שכזה, ואמר לעצמו "הממממ מה בא לי לעשות היום", הוא פתח את הרדיו הסודי שלו והאזין למצעד כל הבקרים שבעולם, "מ-קום רא-שון – גן עדן…" זימרו הזמרירים הקטנים והתעופפו. אלוהים התבונן במכשיר מעל כף קורנפלקס העננים שלו,  בתחילה נשמעו הצלילים הרחוקים כאילו הגיעו כל הדרך מאוסטרליה, כל כך נימוחים בצלילות של הבוקר, "מסתובב מסתובב בין רחובות העיר שלך" ואז הגיע השורה הזו – "ואיך שהשמש נראית טוב" ואלוהים חייך בשביעות רצון, אולם מצחו התקמט כששמע את ההמשך – "אבל הגשם בדרכו לכאן…" אך לאחר רגע הוארו פניו, ושבע עולמות חדשים נוצרו מהחיוך שלו שקרן מקצה ועד קצה הקיום.  "נכון, נכון…" הוא הנהן. "איפה שיש שמש יש גשם, ואם הם הצליחו למצוא מישהי שיכולה לשיר אה הא הא הא, כזה יפה כנראה שהאנושות התפתחה לא רע בכלל, לא רע בכלל… נראה לי שאחזור לישון עוד כמה מיליוני שנים."

New Order – True Faith

"נהגתי לחשוב שהיום אף פעם לא יבוא שחיי יהיו תלויים באורה של שמש הבוקר. שמש הבוקר היא הסם שמחזיר  אותי לילדות שאבדתי והחלפתי בפחדים." ולחשוב מה אקסטה עושה לאנשים מסויימים. כי רק אפיקורסים גמורים מסוגלים להאמין כל כך באור הבוקר שיבוא כאור הגואל. אבל למרות שברני סאמר עושה כל שביכולתו להסתיר את העובדה שיש לו רגשות ולב אנושי (ההפקה הזו… אה אלוהים. הקליפ הזה… אין גבול… ) השיר הזה הוא שמש הבוקר להרבה בקרים בעולם. ואיכשהו הוא תמיד נשמע לי יותר טוב בראש שלי מאשר כשאני שומע אותו ממש. מה שאומר שדרוש קאבר שיעשה עם השיר, והקליפ הזה חסד של אמת.

Young Folks – Peter Bjorn & John

מוזר הוא הצורך לשרוק בפני יופי, מוזר מאוד. יש הרבה רגעי פופ גדולים בהיסטוריה והשריקה הזו מהדהדת בראש שלך כל פעם שאתה רואה משהו שאתה לא יכול לעמוד בו ואתה רוצה לקחת אותו הביתה איתך. שיהיה חלק מהחיים שלך שתרצה לשרוק כל פעם שאתה רואה אותו מחדש, כי הם רוצים לדבר עלי ועלייך. אבודים בבין לבין שבינו לבינה, ולא אכפת להם מכלום, ואיזו תועלת יש לעולם מאנשים שמאושרים באהבתם? ואם השיר הזה לא גורם לכם רצון עז לרקוד ולשמוח בכל מאודכם כדאי שתתחילו לקחת מגה לב-פלקס. כי ללב אין חלקי חילוף…

Cyndi Lauper – True Colors

כי רק בעידן כה פלורוסנטי כמו שנות המשונים , יכלה מישהי קטנה עם קול גדול, לשיר שהיא רואה את הצבעים האמיתיים שלך יפים כמו הקשת, אז אל תפחד להראות אותם. כי גם הלחישה שלה לא מסתירה את העובדה שהיא לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותך צוחק, ואם העולם הזה משגע אותך, עד שאתה נשבר, תרים טלפון והיא תהיה שם. סינדי לאופר היתה פיית פופ פלאית עם  שיער  אדום  בלונדיני וכחול, יפיפיה כמו הצבעים האמיתיים של הקשת.

Peter Gabriel & Kate Bush – Don't Give Up

זה החיבוק של האייטיז. הקליפ הבלתי אפשרי הזה שבו רק שמש מדומה מתחרה עם החום שקורן משניהם, יש משהו מוזר בחיבוק ההוא הן בוש והן גבריאל נראים כנמצאים ואבודים באותה מידה, אולי מתוך אותה תקוה מטופשת  ש-"יהיה בסדר…" יגיע יום אחד. אבל גם כשאין לך ברירה אלא לקום ולגרום ל"בסדר" הזה לקרות, כדאי להתחיל את המסע הזה מתוך חיבוק שמאמין בך. פעמים קשות מספור חשבתי על הסטיקר הזה – "אין ייאוש בעולם כלל", וחשבתי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואכן אין יאוש בעולם כלל, רק בבני אדם.

Velvet Underground  – I'll Be Your Mirorr

זה לא מקום מפואר במיוחד, מלא סמרטוטים וסחבות, רחוק מלהיות מסודר ונקי, דלת ארון שאף פעם לא נסגרת  כראוי ותמיד חג באויר ריח סדינים ממתינים לכביסה, אתה מתבונן בכיור ורואה את הלכולך שמעכיר את הלבן, את הביוב שאורב למים שבמעוף אחד קצר כל כך הופכים מצלולים למלוכלכלים, אתה מרים את עינייך למראה ורואה את עצמך מטושטש דרך האדים, קצת כמו שהיית ילד, קצת כמו כשתהיה זקן, ואתה יודע שאתה אולי לא במקום הכי טוב בעולם, ובטח שלא הכי יפה מכולם אבל זה, ממש כאן, הוא המקום שממנו מתחילים כל השירים כולם.

כמו הרבה דברים בחיים, לו ריד ידע את זה קודם, לכן הוא כתב את השיר המואר הזה מתוך החשכה הגדולה ביותר. כמו המים בכיור, המרחק בין טהור לטמא מעולם לא היה קצר יותר או מובן יותר.

Big Star – Ballad Of El Goodo

"לפני שנים רבות, הייתי כולי מוכן לחיות, ומאז אני מנסה קשה כנגד סיכויים שלא יאמנו, ונהיה כל כך קשה בזמנים כאלו להחזיק מעמד, האקדחים שמחכים להיתקע בצידי כבר טעונים, אבל אין אף אחד שיניא אותי מדרכי". הבלדה על הלבדה של הטוב, על הסיכוי האחד למיליארד שעליו אתה נלחם כל החיים למרות שאתה יודע כי העולם הזה בנוי כך שתמיד יהיה קשה להחזיק מעמד ותמיד יהיו אקדחים טעונים בצידך, אבל לפעמים כל שעליך לעשות הוא לפזם את "להחזיק מעמד" ואתה תתקדם עוד קצת.

Mazzy Star -Fade Into You

כשהרוך בקולה של הופ סנדובל נכרך סביב הגיטרות הרכות שמסתחררות סביבך נוגות ונגועות באותה חולשה, רק אז אתה מבין שהשיר הזה הוא התשובה לשאלה –  מה יש מעבר לחיבוק?

הנה רשימה חלקית: האור המוזר שמגיח מתוכך כמכת ברק, העייפות כשאתה עייף מלהיות, עייף מהידיעה, עייף מהזכרונות, כשאתה נאחז ברגע כמו בדרקון פראי, רושף ונושף כשאתה מעביר את מלוא הווייתך הגנטית, החיכוך הרטוב וריכוז משא הדורות, כשאתה נדחק לתוכה בתקוה לזיין לה את הנשמה, כשאתה מנסה שוב לנצח את הזמן דרכה, כשאתה נותן לה בלב הליבה, כשאתה רוצה לשגר את העתיד אל עתידו, כשאתה רוצה להעלם לתוכה ולא להיות…. הרבה מעבר לפסיונים של באך ולמיסות של מוצארט, יחסי מי ומה ומין,  מעולם לא נשמעו  קדושים יותר.

 Spiritualized – Ladies And Gentelmans, We Are Floating in Space

יש שירים טובים ויש שירים מדהימים ויש את השיר הזה. מוזר מואר וגדול מכולם וללא שם ממש.  אם הייתי צריך לתת לו שם הייתי קורא לו "שיר השירים" שכן הוא נשמע כמו כל השירים כולם מנוגנים יחדיו מכל הרמקולים שבעולם המצטרפים יחדיו לחויה פיזית עוטפת שמטבילה אותך פעם אחר פעם במי צליל צלולים.

אני יודע שמי שכתב את השיר הזה נחשב לבן אדם ממשי, קוראים לו ג'ייסון פירס. הערכה שלי היא שהוא מלאך לשעבר. רק מי שהיה שם יכול לתאר לך בדיוק כיצד זה מרגיש לצוף בחלל ולהיסחף בזמן.

כשהוא מעלה באוב את אלביס, רומאו ויוליה, ג'ון קולטריין ובעצם את רוחותיהם של כל מי שאי פעם אהבו עד שהמוות הפריד בינהם, אתה מבין שזה שאין לו כנפיים לבנות זה לא מפני שהוא לא מלאך אלא פני שהוא הוא מלאך המוות עצמו.

לקח לי הרבה שנים להבין שמלאך המוות, הוא זה היושב בין העולמות מעצב את יצירת המופת השמימית שאלוהים השאיר בידיו – את האנושות כולה. מחייך בעצבות ומסמן לבני האדם את קו המים שמפריד בין החיים ומעבר להם. תוהה על ההמצאה המוזרה של בני האדם, על הדבר היחיד שהוא לא מבין עד סופו, הדבר היחידי שחומק ממנו שוב ושוב, הדבר שהוא לא יכול לאחוז באצבעותיו הקרות – אהבה.

Daniel Johnston – True Love Will Find You in The End

הנה תובנה לאלו שסיימו 120 שנות לימוד ולא הבינו את האמת הבסיסית ביותר –

"אהבה אמיתית תגלה אותך בסוף,

אתה תגלה בדיוק מי היה לך חבר.

אל תעצב, אני יודע שכך יהיה 

אל תוותר עד שאהבה אמיתית תגלה אותך בסוף

זו הבטחה עם מלכודת

כי רק אם אתה תחפש, היא תוכל לגלות אותך

כי האהבה האמיתית מחפשת גם,

אבל איך היא תכיר אותך אם לא תצא אל האור, אל האור..

אל תעצב, אני יודע שכך יהיה

אל תוותר עד שאהבה אמיתית תגלה אותך בסוף"

Johnny Cash – Love's Been Good to Me

הנופים המתחלפים בדרך אל עיניה, קרני השמש האחרונות שמבליחות מבעד לעצים ומשחקות איתך במחבואים כל הדרך אל שיערה המסובך, הרוחות הכחולות שחולפות דרכך אל השקיעה העוממת, רק במרחק פעימת לב אחת, אתה מבין שמה שמציק לך בצד זו התחושה שהצורך להגיע הוא רק תרוץ…  האהבה שאתה מחפש היא החיפוש עצמו, והדרך הביתה, היא הבית האמיתי שלך.

Louis Armstrong – What a Wonderfull World

כי בסופו של דבר העולם לא מושלם בשלמותו. הבחירה היא איך להסתכל עליו. אם אתה מתבונן עליו דרך העיניים הטובות של לואיס ארמסטרונג שרואות ילדים גם כשהן רואות את המוות, ורואת את האהבה שבין אנשים גם כשהיא רק לחיצת ידיים. זאת הדרך היחידה להשלים עם חוסר המושלמות של העולם בו אנו חיים, שיר שהוא המנון פרטי, המנון פרטי שהוא שיר קוסמי, שיר קוסמי שצריך לפתוח כל בוקר חדש בכל מקום שבו זורחת השמש. כי העולם שהאנושות הרסה אף פעם לא היה, ולעולם לא יהיה יותר יפה מפה וכאן בשיר הזה.

 

 

ג'יימס בלאנט – אינני יכול לשמוע מוזיקה

.

מלכתחילה לא הייתה לי שום ציפיה מאלבומו החדש של ג'יימס בלאנט. למה כבר אפשר לצפות ממישהו שהלהיט הגדול ביותר שלו נפתח בשורה "החיים שלי מבריקים, החיים שלי טהורים…"?
אני ממש שמח בשבילך חשבתי לעצמי והעברתי תחנה בכל פעם ששמעתי את הקול הנכנוכי של בלאנט צועק עלי "את/ה יפה, זו האמת". אולם מיליוני אנשים לבד ביחד ובעיקר בתנועה מסביב לעולם שמעו את הזעקה הרכה, הביטו במראה, הנהנו בהסכמה והלכו לקנות את אלבומו של בלאנט.
כאחד שאוהב לשמוע אלבומים שאני כותב עליהם כמה וכמה פעמים, לא חיכיתי שחברות התקליטים ישלחו לי את האלבום לביקורת והורדתי את אלבומו החדש של בלאנט – "כל הנשמות האבודות" מרשתות השיתוף לפני כמה שבועות וכבר משמיעה ראשונה חשתי שמיהרתי לשפוט לחומרה את הבחור עם החיים המבריקים.
היה משהו שונה ומיוחד באלבום הזה שהפתיע אותי לחלוטין. שיר אחר שיר בקעו שורות קצרות מפיו של בלאנט כמאנטרות קסומות וחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב לאורך כמה דקות עד שחדרו אל מתחת לעור – "יום אחד הסיפור שלך יסופר, אחד מבני המזל שעשה שם לעצמו… "  חזר בלאנט בדיוק רב על אותה שורה מוזרה ומסתורית כסוג של תפילה אמיצה לעילוי נשמת כל האנשים המצליחים שבעולם. מגוון אינסופי של אפשרויות מרתקות נפרשו לפני משורות שיר כמו "אני והגיטרה שלי מנגנים את 'בדרכי שלי', זה גורם להם לתהות, חתיכות קטנות בצידי האוטסטרדות מדכדכות אותי", ושוב ושוב הפתיע  בלאנט בשורות קצרות ומרתקות שנדמו לי כשירי הייקו שריימונד קארבר כתב.
אך התמצות הטקסטואלי היה רק חלק מהעניין, מה שבאמת הפתיע היה התמצות המוזיקלי הגאוני שרקחו בלאנט ומפיקו טום רות'רוק לאלבום. בלי פזמונים ובלי סולו גיטרה, בלי עיבודים מורכבים או מקצבים הולמים, רק מספר מהלכי אקורדים שחזרו על עצמן בשלווה סטואית לאורך כמה דקות, צלילים פשוטים ויפים שחגו במעגלים מוזרים שוב ושוב עד שדעכו לשקט.  אם עד עתה חשבתי שבלאנט, הוא הוא גרסת הדיאט קולה המוצלחת ביותר לכל היוצרים האישיים והרגישים של השנים האחרונות מאליוט סמית' ועד דמייאן רייס ,הרי שכאן התגלה בלאנט כיוצר אמיץ ונועז במיוחד. להוציא אלבום פופ נסיוני ואמביינטי של לולאות שיר קצרות החוזרות על עצמן אחרי אלבום ראשון סופר מצליח… זה לא צעד של מה בכך.
מאוד הסתקרנתי לדעת כיצד משווקים תאגידי המוזיקה אלבום כל כך מיסתורי מורכב ונסיוני, והלכתי לראות את הקליפ לסינגל הראשון מתוך האלבום – 1973.
כאן הגיע הפתעה השניה והגדולה באמת. השיר היה רגיל לחלוטין.  שלוש דקות ומשהו של פופ-רוק מדולל להחריד וחסר כל מהות. תופים קצובים וגיטרות זרחניות לרגע שליוו שורות שיר סתמיות להפליא על פי הנוסחא. מיהרתי לבחון את האלבום ששכן במחשבי ואכן לא טעיתי. אותו השיר שאצלי היה קצר מיסתורי וקולע הפך בקליפ לצפוי ארוך ומייגע. הדבר היחידי שהיה משותף לשתי גרסאות השיר היו עשר השניות הראשונות שלו. רק לכשהגיע לידי האלבום המלא נפתרה התעלומה המוזרה ונחשפה הטרגדיה הקומית במלואה.
כנראה שלמישהו בתאגידי המוזיקה עלה רעיון מבריק כיצד להילחם בהורדות הפיראטיות של אווז הזהב החדש שלהם. סביר להניח שחברות התקליטים או בעל אינטרס אחר, הציפו את רשתות השיתוף באלבומו החדש של בלאנט בגרסא שכללה אך ורק את פתיחת השירים. אך בכדי להטעות לבלבל ולתסכל את המורידים נוצרה גרסא של האלבום בה החיתוכים של השירים נעשו ביד אמן ובדיוק קיצבי, כך שאין אף קפיצה בשירים או כל דבר אחר שיעיד שמדובר בפתיחי השירים בלבד. כל השורות המסתוריות של בלאנט נפתרו בבנאליות אדירה והמוזיקה המשיכה להתפתח ולתפוח כצפוי לשירי ציפית ללא שום נוצות שימלאו ויעיפו אותם. עצוב לגלות שדווקא גרסאת  "הוירוסים המוזיקלים" של האלבום, והשנמוך של השירים לשברי שירים, השביח את האלבום. את הגרסא הרשמית של האלבום ניתן לסכם כשם השיר החותם את האלבום החדש "אינני יכול לשמוע את המוזיקה" ובמקרה הזה כל המוסיף, אכן גורע.

לני קרביץ – עיצובים ומהפכת האהבה

אם חושבים על זה לרגע, לני קרביץ הוא תופעה די מוזרה בעולם  המוזיקה. מזה קרוב לעשרים שנה שהוא אחד ממוזיקאי הרוק הכי מפורסמים בעולם. יש לו ארסנל להיטים שהתמלוגים עליהם יכלו לפרנס כמה מדינות קטנות באפריקה, קירות ביתו צברו עשרות אלבומי זהב ופלטינה גלובלים ועדיין נשאלת השאלה מה אנחנו יודעים על לני קרביץ האדם שמאחרי הלהיטים?  שום דבר. מה זאת אומרת שום דבר?  שואלים אותי כאן. אנחנו יודעים שהוא יפיוף וסקסי, חצי יהודי חצי שחור, היה נשוי ל.., יש לו ילדה מ.., אימו היתה… ונפטרה מ…, אבל מאיפה אנחנו יודעים את כל זה? מדורי רכילות, קומוניקטים, ערוץ E, ושאר הטפילים התפלים של עולם היצירה. האם משהו מכל זה נמצא במוזיקה שלו? האם ניתן לדוג מתוך שיריו איזו אמירה שתבהיר לנו מה האיש מרגיש כלפי דברים?  מה מעצבן אותו? מה משמח אותו? מה מכאיב לו? ומה לעזאזל הוא רוצה ממני? גם חפירות עומק בטקסטים של אלבומו החדש והשמיני במספר – "הזמן למהפיכת האהבה"  לא תגלה לכם הרבה על האיש.

"זהו הזמן למהפיכת אהבה, זה הזמן לחוקה חדשה" צועק שיר הנושא של האלבום ואתה מגרד בראשך ותוהה – תגיד לני, על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? איזו חוקה חדשה בראש שלך? "חברים, אנחנו שוב בויאטנם" הוא צועק בשיר אחר ואני הולך לבדוק שלא נקלעתי לאיזה חור תולעת שהחזיר אותי אחורה בזמן ל1968. בנקודה הזו מעניין להשוות את קרביץ לג'ון פוגרטי שכתב שיר מאותה זוית גיאוגרפית אמריקאית המבלבלת בין ויאטנם לעיראק. פוגרטי שהגשים את החלום הכי גדול של קרביץ והיה בסיקסטיז בעצמו, כתב לפני שלוש שנים שהמלחמה בעירק היא "דז'ה וו מחדש" לסיקסטיז. כך יצר פוגרטי את הקישור בין שתי המלחמות. קרביץ אפילו לא מוכן להכיר שיש מציאות אחרת מעבר לסקסטיז. מבחינתו אנחנו עדיין בוייאטנם והצליל של הנדריקס הוא הצליל העתידני של התקופה. הייתי מכתיר את קרביץ בתור ההיפי האחרון על הפלנטה מחוץ לכינוסים של ריינבו, וזה דבר אחד להיות היפי מזדקן מהסיקסטיז אבל להיות היפי-חדש בשנות האלפיים? נו באמת. מבחינה מוזיקלית קרביץ כותב שירים כמו שמכורים לתשבצים פותרים אותם אחרי שנים של נסיון. זה שהם לא יודעים מהי משמעות המילה לא מפריע להם לשבץ אותה במקום הנכון. להגיד שהשירים של לני קרביץ הם אוסף קלישאות זה כבר קלישאה בעצמו. קרביץ הוא אמן המיחזור הטוטאלי. אין אף ריף של זפלין או איזו הרמוניה של הביטלס שהוא יזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה. חלילה, שכן קרביץ יוצר את שיריו כמי שמשבץ מחדש את כל אבני הבניין ורגעי השיא של שירי הרוק הגדולים מהעבר שוב ושוב ושוב כמשתנים בנוסחא אינסופית שלא מפסיקה להיכתב ולעולם לא מעוניינת להיפתר והתוצאה מייגעת להפליא.

הנה כמה עובדות שלא ידעתם על האמן האלמוני המפורסם ביותר בעולם. קרביץ הוא האספן הגדול ביותר בעולם לציוד ההקלטה של הביטלס. הוא השקיע הון תועפות בכדי ליצור בביתו  בפלורידה  שיחזור מדוקדק לאולפן שבו הקליטו הביטלס את יצירות המופת שלהם בסיקסטיז. עד כמה שזה מרשים מבחינה טכנית וניכר בצליל המשובח של אלבומו החדש, האובססיה הזו מבהירה את הלך המחשבה של האיש. כיוצרים רבים מדי בזמננו, גם קרביץ מנסה לשחזר את הקסם הראשוני של מוזיקת הרוק'נ'קול דרך ההשתקפות שלה במראה. לא משנה כמה תהפכו את זה, הקסם של הביטלס והנדריקס אף פעם לא שכן בציוד שלהם אלא במה שהיה להם להגיד ובאיך שהם אמרו את זה באמצעות הציוד. את זה קרביץ לא מעוניין או פשוט לא יכול להבין. האמת שזו טרגדיה שכן אין ספק שיש לקרביץ כשרון בכמויות מסחריות (סליחה על משחק המילים, לא יכולתי להתאפק 🙂 אבל העובדה היא שהוא משקיע את כל הכשרון שלו במחזור ושחזור וזה עצוב להפליא לפני שנה הקים קרביץ  חברה לעיצוב פנים ורהיטים כתחביב חדש – " אם לא הייתי מוזיקאי הייתי מעצב" התוודה קרביץ כשנפתחה החברה, ואני אומר, עזוב אותך לני, אל תאמין לעיתונים, תמיד היית מעצב.

ניל דיאמונד – הביתה לפני החשיכה

אמן פופ מזדקן, מה יש לו בחייו? כל שיאיו מאחוריו והימים עוד רבים מדי לפניו. הוא קם בבוקר וכבר השמש שוקעת,  מביט החוצה מהחלון ורואה את הילדות שפעם צרחו מולו הופכות לאמהות ומדשדשות כסבתות. רואה איך דור דור בדורשיו דורש שירים אחרים משל הוריו. חושב להזדקן בכבוד אבל מצלמות הטלויזיה מזמינות אותו להתייצב בפנים קמלות מול עברו הלא משתנה. אומרים לו שהוא "עוד נראה טוב לגילו" אך הוא יודע שגילו אינו טוב לו. אלבום יוצא ועוד אלבום נכנס למחלקת האלבומים המוזלים ואין מי שיקשיב. הזמנים משונים והכיוונים משתנים, המקצבים הישנים משתנים לקצב ההורדות החדש ובבית אבות לאמני פופ מזדקנים האינטרנט הוא עדיין מותרות
אולם מבעד למכשירי השמיעה שלאוזניו מתגנבת השמועה שאי שם בקליפורניה, חי לו היפי אחד מוזר. בודהיסט צמחוני חובב להקות מטאל שטניות והיפ-הופ אכזרי המפיק אלבומים שמהם צעירים כמבוגרים כולם מתמוגגים. אומרים שאותו מפיק גילה את מעיין הנעורים של היצירה אך כדי לשתות ממימיו המוזהבים יש לעבור מסלול מכשולים משונה. אומרים שהוא מנתק את הגיטרות מהחשמל ומכריח את האמנים הזקנים לעבור טיפול שורשים אינטנסיבי. אומרים שהוא מגלה אותם אל המוזיקה שעליה הם גדלו ומשדך אותם אל המוזיקאים הקיצוניים ביותר של זמננו. אומרים שהוא מכריח את האמנים העובדים איתו להפרד מעברם וללמוד לקבל את  סופם המתקרב במהירות.
למפיק המזוקן קוראים ריק רובין, לאמן המזדקן קוראים כרגע ניל דיאמונד
בגיל 67, שלושים ומשהו אלבומים לתוך הקרירה שלו – "הביתה לפני החשיכה" אלבומו החדש של ניל דיאמונד בהפקתו של ריק רובין כבר קבע שיא משונה במיוחד כשהפך את ניל דיאמונד לאמן הזקן ביותר שאלבומו הגיע לראש מצעד המכירות האמריקאי.
מאחר ולפרוייקט הגריאטרי הקודם של רובין קראו ג'וני קש. נוצרה השוואה בלתי אפשרית בין השניים. מבקרים רבים מדי מהרו לשפוט את האלבום הזה לחומרה וראו בו מסחור נוסחאתי של מגע הקסם הרוביני.
למרבה השמחה זה לא מדוייק לחלוטין. דיאמונד תמיד היה כותב שירים והרבה אחרי זה אמן הביצוע. ככזה, ההשוואה לקש עושה עימו עוול גדול. לאלבום הזה כדאי להקשיב בסדר הפוך – קודם לקרוא את המילים שלו ואחר כך לשמוע את השירים. שני השירים הממסגרים אותו – "אם פעם נפגש שוב" הפותח  ושיר הנושא המסיים – "הביתה לפני החשיכה" הם השלב שבו דיימונד מפנים את גורלו – לא עוד זמר פופ, לא עוד זמר הג'אז, לא עוד רוקיסט מנומנם ממוצא יהודי אלא זמר שירי עם לעם של אינדיבדואלים. מספר סיפורים רקומים לצלילים.
הן בשירי האלבום החדש והן במיני ספרון שמצורף לדיסק, מספר דיאמונד את סיפור חייו ואת פיתולי דרכו בין אור לחושך ובין אז לעכשיו ומתאר אותם כפרידה והשלמה. זה טוב מאוד אם כי גם ברגעי השיא התחושה היא שזה כמעט שם ועדיין לא נוגע בקצה. רובין עושה עבודה מדהימה כשהוא נותן לכל השירים את הטיפול האקוסטי והכנה שהוא מתמחה בו ולדיאמונד זה עושה לו טוב מאוד, אבל בסופו של דבר לפעמים כל המכובדות הזו היא כמו הלוויה לאנשים שמתו בגיל 120 שבעי שנים עושר ואושר – נוגה עצוב ונוגע, אבל לא באמת.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: