תבונת הביקורת הטהורה

לני קרביץ – עיצובים ומהפכת האהבה

אם חושבים על זה לרגע, לני קרביץ הוא תופעה די מוזרה בעולם  המוזיקה. מזה קרוב לעשרים שנה שהוא אחד ממוזיקאי הרוק הכי מפורסמים בעולם. יש לו ארסנל להיטים שהתמלוגים עליהם יכלו לפרנס כמה מדינות קטנות באפריקה, קירות ביתו צברו עשרות אלבומי זהב ופלטינה גלובלים ועדיין נשאלת השאלה מה אנחנו יודעים על לני קרביץ האדם שמאחרי הלהיטים?  שום דבר. מה זאת אומרת שום דבר?  שואלים אותי כאן. אנחנו יודעים שהוא יפיוף וסקסי, חצי יהודי חצי שחור, היה נשוי ל.., יש לו ילדה מ.., אימו היתה… ונפטרה מ…, אבל מאיפה אנחנו יודעים את כל זה? מדורי רכילות, קומוניקטים, ערוץ E, ושאר הטפילים התפלים של עולם היצירה. האם משהו מכל זה נמצא במוזיקה שלו? האם ניתן לדוג מתוך שיריו איזו אמירה שתבהיר לנו מה האיש מרגיש כלפי דברים?  מה מעצבן אותו? מה משמח אותו? מה מכאיב לו? ומה לעזאזל הוא רוצה ממני? גם חפירות עומק בטקסטים של אלבומו החדש והשמיני במספר – "הזמן למהפיכת האהבה"  לא תגלה לכם הרבה על האיש.

"זהו הזמן למהפיכת אהבה, זה הזמן לחוקה חדשה" צועק שיר הנושא של האלבום ואתה מגרד בראשך ותוהה – תגיד לני, על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? איזו חוקה חדשה בראש שלך? "חברים, אנחנו שוב בויאטנם" הוא צועק בשיר אחר ואני הולך לבדוק שלא נקלעתי לאיזה חור תולעת שהחזיר אותי אחורה בזמן ל1968. בנקודה הזו מעניין להשוות את קרביץ לג'ון פוגרטי שכתב שיר מאותה זוית גיאוגרפית אמריקאית המבלבלת בין ויאטנם לעיראק. פוגרטי שהגשים את החלום הכי גדול של קרביץ והיה בסיקסטיז בעצמו, כתב לפני שלוש שנים שהמלחמה בעירק היא "דז'ה וו מחדש" לסיקסטיז. כך יצר פוגרטי את הקישור בין שתי המלחמות. קרביץ אפילו לא מוכן להכיר שיש מציאות אחרת מעבר לסקסטיז. מבחינתו אנחנו עדיין בוייאטנם והצליל של הנדריקס הוא הצליל העתידני של התקופה. הייתי מכתיר את קרביץ בתור ההיפי האחרון על הפלנטה מחוץ לכינוסים של ריינבו, וזה דבר אחד להיות היפי מזדקן מהסיקסטיז אבל להיות היפי-חדש בשנות האלפיים? נו באמת. מבחינה מוזיקלית קרביץ כותב שירים כמו שמכורים לתשבצים פותרים אותם אחרי שנים של נסיון. זה שהם לא יודעים מהי משמעות המילה לא מפריע להם לשבץ אותה במקום הנכון. להגיד שהשירים של לני קרביץ הם אוסף קלישאות זה כבר קלישאה בעצמו. קרביץ הוא אמן המיחזור הטוטאלי. אין אף ריף של זפלין או איזו הרמוניה של הביטלס שהוא יזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה. חלילה, שכן קרביץ יוצר את שיריו כמי שמשבץ מחדש את כל אבני הבניין ורגעי השיא של שירי הרוק הגדולים מהעבר שוב ושוב ושוב כמשתנים בנוסחא אינסופית שלא מפסיקה להיכתב ולעולם לא מעוניינת להיפתר והתוצאה מייגעת להפליא.

הנה כמה עובדות שלא ידעתם על האמן האלמוני המפורסם ביותר בעולם. קרביץ הוא האספן הגדול ביותר בעולם לציוד ההקלטה של הביטלס. הוא השקיע הון תועפות בכדי ליצור בביתו  בפלורידה  שיחזור מדוקדק לאולפן שבו הקליטו הביטלס את יצירות המופת שלהם בסיקסטיז. עד כמה שזה מרשים מבחינה טכנית וניכר בצליל המשובח של אלבומו החדש, האובססיה הזו מבהירה את הלך המחשבה של האיש. כיוצרים רבים מדי בזמננו, גם קרביץ מנסה לשחזר את הקסם הראשוני של מוזיקת הרוק'נ'קול דרך ההשתקפות שלה במראה. לא משנה כמה תהפכו את זה, הקסם של הביטלס והנדריקס אף פעם לא שכן בציוד שלהם אלא במה שהיה להם להגיד ובאיך שהם אמרו את זה באמצעות הציוד. את זה קרביץ לא מעוניין או פשוט לא יכול להבין. האמת שזו טרגדיה שכן אין ספק שיש לקרביץ כשרון בכמויות מסחריות (סליחה על משחק המילים, לא יכולתי להתאפק 🙂 אבל העובדה היא שהוא משקיע את כל הכשרון שלו במחזור ושחזור וזה עצוב להפליא לפני שנה הקים קרביץ  חברה לעיצוב פנים ורהיטים כתחביב חדש – " אם לא הייתי מוזיקאי הייתי מעצב" התוודה קרביץ כשנפתחה החברה, ואני אומר, עזוב אותך לני, אל תאמין לעיתונים, תמיד היית מעצב.

7 comments on “לני קרביץ – עיצובים ומהפכת האהבה

  1. נופלת מגרייס

    מצחיק

    אף אחד לא כותב על מוזיקה כמוך

  2. אני לא מישהו שיפסול מישהו בגלל ש"אין לו אמת פנימית" ואו "אם זה אמיתי אני שם", אבל אני מישהו שיכול לברוח אם אני לא אאמין למישהו כשזה מוקצן
    זה למשל

    כל פעם שאני שומע את השיר הזה, בא לי להגיד לו, מה אתה משחק, אותה, בחחיאת , לני

    דברים אחרים שלו, אגב, אני אוהב

    אני חושב שדייב נבארו, מעין הקבלה שלו, רק ללא מילים, אלא עם מרצ'נדייז של המסביב לנגינה

  3. הרבה אני שומע תלונות של אנשים על כך שהם נולדו בשנתון הלא נכון והיו רוצים להיוולד כך ששנות העשרים שלהם היו בסיקסטיז והם אפילו מנסים לעשות את זה. אבל הסיקטיז אחרי שנת אלפיים הם קלישאה, נאיביות וכישלון, בערך כמו הקומוניזם אחרי נפילת בריה"מ.

    במילים אחרות, מעטים האמנים שיודעים לחדש בכל פעם מחדש, אבל לא רבים יודעים לעשות היטב את מה שעשו בעבר (ולראיה אמנים שרק הולכים ונהיים גרועים יותר).

    אבל האמת היא, שלא שמעתי את שני האלבומים האחרונים של קרביץ, למרות שאני מחבב אותו מאוד, אז אולי הוא גם מהמתדרדרים…

  4. דודי

    השם הוא לניק, לניק רביץ, ולא רבים יודעים שהוא קרוב רחוק של יודית רביץ.

    (סתם, כן?).

  5. ושורת סיום משובחת.

  6. Jack-In-Box

    קרביץ תמיד נשמע לי כמו הדוגמא הראשונה להגדרה "וואנאבי". הוא נשמע כמו מעריץ בן 17 שזה אתה גילה את הנדריקס ולנון, ומנסה את כוחו בלעשות חיקויים. ובתור חקיין, יש לו את זה, אבל זהו זה.

  7. אפשר לכתוב כל זה על רוקפור.
    אותו רעיון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: