הספדים מוזיקלים

"האמיני יום יבוא" לזכרה של יפה ירקוני.

לפני כעשור הוזמנתי לנגן ביחד עם להקת לנסס בערב שהוגדר כ;"דיאלוג פלסטיני ישראלי בנושא הפרת זכויות האדם בשטחים". באותו שבוע כתבתי את חוויותי מהארוע ופרסמתי באחד מהפורומים ברשת.
בהמשך יובאו הדברים כפי שנכתבו אז. אולם לפני כן, אני רוצה להוסיף דבר קטן לזכרה של יפה ירקוני שנפטרה היום. לאחר ההופעה שלנו התישבנו בחדר האמנים, מרגישים ומעשנים כמו גדולים (אני כרגיל לא לקחתי לריאות). היינו חבורה של מוזיקאים כמעט אלמוניים, בהופעה הראשונה שלהם בצוותא שהוזמנו אל הערב בגלל הרצון לקצת "דוקי-חיבוקי" של מארגני האירוע.
בעקבות הראיון שהתפרסם בגל"ץ שבועיים לפני הארוע, הפכה יפה ירקוני באותו זמן לאוייב הרשמי של מדינת ישראל וכתוצאה מכך ליקירת השמאל הקיצוני. תוך שבוע היא הפכה מ'זמרת המלחמות' אל המלכה על הגרדום, אחרי שהודחה מכתרה. סביר להניח שאלפי דברים הטרידו אותה באותו יום אולם לכשעברה ירקוני במסדרון, עצרה ליד החדר בו ישבנו ונשענה על משקוף הדלת באלגנטיות של פילם נואר. מה שלומכם? התעניינה בטון אמהי, בסדר – משכנו בכתפינו תמהים על השיח שנוצר בין קצוות כל כך רחוקים של עולם המוזיקה הישראלי, בעוד חלק מאיתנו מחביאים את הג'וינט, המשיכה ירקוני "היה לכם טוב?", דאגה, "כן נחמד מאוד" השבנו, "יופי יופי", הנהנה אלינו, מאיפה אתם? באר שבע? הו יפה, אמרה. לא ידענו מה לומר, והיא לא מצאה איך להמשיך את השיחה. אחרי שתיקה קצרה, משכה את עצמה מהמשקוף, חייכה חיוך קטן אך אמיתי ואחלה לנו – "יופי, חבר'ה, שתצליחו". אחלה לנו והמשיכה אל חייה. היה משהו שובה ושובר לב כאחד במחזה הזה, מלכה בלי כתר, הזמרת הלאומית לשעבר, עומדת מטופחת ומוקפדת בצללי המסדרון בדרך לבמה של צוותא, מנותקת לחלוטין מסביבתה הטבעית, ועדיין מוצאת בליבה מקום לעצור ולהתעניין בחבורת מוזיקאים לא מוכרים. כבר בזמן אמת הערכתי את הצעד הנדיב שלה. כיום עשר שנים אחרי, עם רקורד של עשרות שיחות מאחרי הקלעים שכאלו, אני מעריך את המחווה שלה אף יותר. אלוהים עדי שנכחתי ביותר מדי מקרים הפוכים בהם אמנים התנהגו כמו אוטיסטים נבזיים רגע לפני שעלו לבמה והפכו לאנשים הכי מקסימים בסביבה, לכאורה.
אם לא ברור ממה שנכתב כאן, ירקוני התחבבה עלי בהתנהלותה. יתרה מזו הערכתי אותה על היכולת שלה לגרום לכל אחד בקהל להרגיש שהיא שרה רק אליו ורק בשבילו, גם אם הוא פלסטינאי לוחם זכויות אדם מהשטחים.
יהי זכרה ברוך.

דויד

ג'ורנל – ערב של דיאלוג ישראלי פלסטיני בנושא הפרת זכויות האדם בשטחים, המאורגן עם שלושים דוברים הנואמים בקצרה ומספרים איש איש בתורו על הארגון אותו הם מייצגים ומה הם עושים כדי למנוע את הפרת זכויות האדם בשטחים. הגענו לפני הארוע כדי לעשות סאונד והיינו די בשמיים מהעסק כולו. בכל זאת להקה שמחציתה יהודים ומחציתה ערבים שביחד עושים משהו אלטרנטיבי לחלוטין, מופיעים בצוותא מעוז הזמר הישראלי, היכל האליטות הישנות שבו הוגדר האם לנו אתה או לצרנו, האם אתה שייך לצוותא או שאתה בלבד-ה שלך?
לרגעים אני תוהה האם זה אומר שעכשיו אני יכול לקרוא לעצמי מוזיקאי בלי להרגיש צורך עז להתנצל יכול להיות. אבל נדמה לי שאני עדיין מרגיש כמו טרמפיסט הזוי על הרכבת הזו. הסיבה היחידה שאני נמצא פה היא איזו תקינות פוליטית בבחינת; "הבה נביא את הזמר הערבי + היהודים לשיר, ונצא נאורים בעיני עצמנו". בסופו של דבר אולי החשדנות שלי אינה במקומה שכן היחס שאנו מקבלים ממארגני האירוע הוא לבבי וחם ואני בהחלט מאמין בכנות כוונותיהם.
מה שהיה די קשה לפלסטינאים שהגיעו הנה כדי להיות הצד השני של הדיון. למעשה מדובר בחצי פלסטינאים. כאלו המחזיקים דרכון זר המאפשר להם תנועה בתוך ישראל השלמה. שכן דוברים ופעילים פלסטינאים אחרים שרצו לבוא, לא יכלו לצאת מהשטחים בגלל סגר. אבל אנחנו מוזיקאים קודם לכל ואחרי זה פוליטיקה. ובכל הבלאגן שרוחש באולם סביב הפלסטינאים החסרים, אותי דווקא מטריד אם אזכור את התפקידים שאני אמור לנגן. כאן הזמן לגלות שאני לא מנגן בהרכב זה (לנסס- ג'ואן ספאדי) בצורה קבועה, אלא מחלתו של הבסיסט באותו ערב, הזניקה אותי תוך שעה מתפקיד המפיק לנגן באס, ללא חזרות ועם מושג מעורפל מה אני אמור לעשות, אנחנו עולים לבמה כשבתוכי המנטרה המנצחת, באת להנות ושום רע לא יאונה לך.
לאחר משהו כמו מאה נואמים שאמרו בערך את אותו דבר, אנחנו עולים לבמה. ההופעה עוברת בהצלחה גדולה אני מתבלבל רק פעם אחת אבל ממילא אף אחד לא שם לב. מי באמת יודע מה בסיסטים עושים?
לעומת זאת הקהל שכנראה מורגל באווירת נכאים באירועים כאלו, מגלה שזכויות אדם יכולות להיות גם כיף מדי פעם. הם מוחאים כפיים בקטעי החפלות שלנו, ובתמורה לא מנידים עפעף על כל הכיסוחים שאנחנו דוחפים בין החפלות. ההפתעה וההנאה של האנשים מהמופע היא אמיתית לחלוטין. מסוג הדברים שאתה מרגיש רק מהבמה, ועושים לך את היום. זה ולהופיע אחרי שולמית אלוני, והטייס הסרבן.
ההופעה מסתיימת מהר מדי. לא הספקנו להרגיש את הכלים וכבר צריך לתת לנואמים אחרים להמשיך במסעם אל תוך הלילה. בניגוד לרוב הדוברים שבאו אמרו את שלהם והלכו, נתקענו באולם עקב החלטה שגויה להשאיר את הכלים על הבמה, וכך נותרנו מרותקים לארוע עד סופו. אולם בזכות הכלים שנשארו אני עד לאחד המחזות הביזארים ביותר בחיי. כמה דוברים אחרינו מוזמנת יפה ירקוני להופיע. על פניו הצירוף מאוד מוזר, שכן מה לזמרת המלחמות ודו שיח בין פלסטינאים לישראלים ?
אך בעקבות פליטת הפה שלה מלפני כמה שבועות, הפך לעג הגורל את יפה ירקוני מזמרת לא מזיקה (ברובה), לאייקון שמאלני שמתקבל בברכה בשוליים הקיצוניים של השמאל.

העניין הוא לא מה שהיא אמרה לפני כמה שבועות, אלא הרפרטואר רב השנים.
ירקוני עולה לבמה כאילו נולדה עליה. למרות גילה המתקדמת היא מאוד מרשימה. מאופרת בכבדות, קוים שחורים מסביב לעיניים, ליפסטיק בוהק, לבושה בבגד מהודר ושחור עם שרוולי פיראטים ומכנסי שרוולים של חייל תורכי. מעל כל זה מתנוססת שרשרת זהב וכסף המשתלשלת מאזור בטנה ותלויה כקשת הפוכה מעל חלציה. לרגע היא נראית כמו הסבתא שמעולם לא היתה למשפחת אדמס.
הנוכחות הבימתית שלה מדהימה אותי, רואים שהיא בדרנית גדולה מהחיים כזו שלא תתן לקהל שום צ'אנס להסיט אותה ממטרתה, גבירותי ורבותיי ישראלים ופלסטינאים, אנא קבלו בברכה את יפה ירקוני שבאה לשיר רק בשבילכם. וחי אלוהים היא שרה, בליוי פסנתרנית עכברונית ששקועה לגמרי בתוים לפניה, ירקוני מצליחה להראות יותר משכנעת מגלוריה סוונסון בסאנסט בוליוורד, כל תנופה יד שלה באויר היא כזו שרגילה להזניק אלפי טנקים, כל רקיעת מגף על במת העץ השחורה היא כזו שתעורר את הגנרלים מרבצם ומקברם, שכן כפי שנגלה תיכף, עוד לא נולד הכוח שיוכל לעמוד בפני הוריקן יפה . זמרת המילחמות קראו לה פעם ? ובכן היא מצדיקה את כל זה כשהיא עולה לבמה ומתחילה לשיר לעיניהם הפעורות של המארגנים את "רבותי ההיסטוריה חוזרת". להזכירכם, מדובר בערב פלסטינאי ישראלי , ואיזו בשורה יש לירקוני להציע לפלסטינאים?
"עוד נזכור תחת גשם עופרת, איך בסוריה צעד הפלמ"ח "
בשלב הזה אני מתפתל מצחוק כבוש על המושב שלי. מה שמגביר את הביזאריות של הארוע הוא אוסף המבטים התמוהים שחולפים בין הנוכחים באולם. חלק מהאנשים מוחא כפיים בקצב, חלק מקמטים את מצחם בתמיהה, ורק הפלסטינאים המסכנים שיושבים בשורה הראשונה מביטים אחד בשני ולא מבינים מה נחת עליהם. ירקוני רק מתחממת, והיא מתחילה לתפעל את הקהל, נו מה איתכם שירו איתי! איפה אתם ? לא שומעים אתכם! היא פונה אל הפלסטינאים בשורות הראשונות, ואני מביט בדוברי עדאאלה ובצלם, שנראים כאילו חטפו פלשבק רציני לימי העינויים שלהם במרתפי השב"כ ולא יודעים איפה לקבור את עצמם. ומתמוגג מצחוק שלא יכול להכיל את עצמו.
זוג הדנים שישב לידי, מבקש הסבר דחוף למה אנחנו נשפכים על הרצפה, מול הבמה שבה  יפה ירקוני מעבירה ערב הווי פלמחניק"י למיטב לוחמי זכויות האדם הישראלים והפלסטינאים. אחרי השיר היא מתחילה לדבר באנגלית ובעברית ולספר כיצד שותים קפה ישראלי טוב, כזה שמה שחשוב בו זה לא להכין אותו סתם ככה "כמו הערבים" (?!) אלא על ההמצאה הישראלית – הפינג'אן שלנו וכיצד לשתות את הקפה. הסוד? לאט לאט כדי ללוות את הצ'יזבט הארוך ביותר. בסופו של דבר היא שרה את "האמיני יום יבוא" ואני די משוכנע שאין צורך להאמין אני ראיתי את היום הזה מגיע, אם חבורה כה בכירה של פלסינאים עברו ערב הוייה פלמ"חניקי כזה, אכן אנחנו באמת בנויים לשלום בין העמים.

האמת אני מאוד מעריך את מה שירקוני עשתה האומץ שלה לבוא ולהופיע באירוע שרוב האמנים מתייחסים אליו כמוקצה מחמת מיאוס, היא אמיצה ביותר. חבל שהיא לא בחרה רפרטואר אחר ויותר מתאים לארוע, ומצד שני, היא זמרת המלחמות, אלו הם שיריה ואלו הם חייה. אז מה היא תעשה איתם ? תשכתב אותם מחדש לתקינות פוליטית?

מאוחר יותר יעלה אחד ממארגני הארוע ויתנצל בשם המארגנים על התוכן "הלא הולם של שיריה ".
כל הדרך הביתה אני מנקר במכונית, לא מזיזות שתי כוסות הקפה ששתיתי לפני, אני עייף ושפוך לגמרי. מבין קרעי המחשבה שלי אני רואה בהזיה את יפה ירקוני עם שמלה שחורה ורטיה על העין, שרה בין הריסות חצר המוקטעה ליאסר עראפת והאיש עם השפם שתמיד נמצא מאחוריו, היא מניפה את ידה ומתחילה עם "באב אל וואד". עראפת רוטט, כשהיא שרה את "אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות" עראפת בוכה, וכשהיא מקדישה לו את "המתבודד העליז" ומקנחת ב"עגלה עם סוהא" יאסר מיבב, נעמד על רגליו בעזרתם של עוזריו וממלמל;"עוד, עוד", הוא מוחא לה כפיים חלושות ומצטרף בשפתיים רועדות ל"בערבות הנגב".

1 comment on “"האמיני יום יבוא" לזכרה של יפה ירקוני.

  1. תודה על הסיפור, הוא מרכך את מידת הציניות המתעוררת עקב ההשמעה המרובה של יפה ירקוני ב-24 השעות האחרונות. הרי כבר כילדה חובבת הזמר העברי באמצע שנות ה-70 לא כל כך סבלתי את השירה שלה. הסיפור שלך מזכיר שאין הפאתוס כדבר עצמו, אם כי זיקה, כנראה יש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: