סיפורי באר שבע

טריפטיך באר שבעי

תמונה ראשונה

אני עומד מול מדף הרטבים מהמזרח בסופר, מתלבט מה נבשל היום. אשה מתחת כובע רחב תיתורה מזדקפת לצידי ושואלת – זה קוצקוץ עם ירקות – קולה מתנגן, היא מצביעה על תמונה של קוסקוס עם ירקות מוטבעת על השקית אני מביט בשקית ועונה – לא אלו רק גרגירים. עיניה המלוכסנות נופלות ושמלתה השחורה נוזלת עד רצפת הסופר – "אוו חכבל רציתי קוצקוץ אם ירקות", מבטי נודד בין רוטב הבזילקום החריף לסויה למדף התבשילים המוכנים, אני שולף בקבוק סויה שחורה מהמדף ומוצא לה קוסקוס מוכן, היא אוחזת בידי, מאושרת – "תודה תודה דבה", רק כשהיא הולכת אני מבחין בזקנה הכסופה שיושבת בכסא הגלגלים ליד הבשר הקפוא עם מבט אפור וחודר. בידה היא מחזיקה כוסמת.

תמונה שניה

השלט קובע בברור המרפאה שמאלה. אני פותח את השער העתיק ומוצא את עצמי בלובי של מלון. זה נראה כאילו הרגע יצא מכאן החייל האחרון של הלגיון הבריטי והשנה היא אלף תשע מאות חמישים ואחת. הלובי ריק, אין טלויזיה רק דקל מפלסטיק עומד שקט בפינה. אני נגש לעמדת הקבלה, מולי המון מפתחות חלודים כלואים בשידת עץ כהה קוראים לי בקול מתכתי ודק שאשחרר אותם. סליחה, אני מבקש מהשקט בקול רם, סליחה, אני מבקש שנית. אך פרט למאוורר התקרה שמסתובב סביב עצמו, אין תשובה. איזה מין מקום זה, אני תוהה לעצמי, הספות המעושנות של הלובי עושות לי חשק להספן בהם, למתוח עליהן מפרשים ולהפליג איתן אל קולוניות חדשות. מבטי מסתחרר סביב החדר ורק בקצהו אני רואה עוד שלט עם חץ – למרפאה – אני עוקב אחריו במדרגות עד הקומה השניה של המלון. השלט מצביע על שער מתכת וזכוכית מאחוריו שוכנת המרפאה. אני נכנס, השנה היא אלף תשע מאות שבעים וחמש ואני ואמא הולכים לקנות סריגים באתא, יש לי כובע עם פון פון עליו והאור ניאוני לבן ורך, אך כל השלטים כאן ברוסית. עמדת הקבלה ריקה. לידה עומדים שורה של כסאות עטויי פורמייקה מנומרת, כנים ורעבים. סליחה, אני מבקש שוב, קול בוקע מתוך החדר האחורי מורה לי ללכת לחדר הסמוך, אבל אני פה בשביל… לחדר הסמוך, קובע הקול נחרצות. אני משרך את דרכי לחדר הסמוך יושב בכסא וחושב על הפער שבין הקומות. ואז נכנס נער בדואי.

תמונה שלישית

היא מביאה את הבגטים ואנחנו מתחילים לאכול בשקט

את יודעת שכאן אכלתי פעם שווארמה עם גנדי

מה, איזה גנדי?

איזה נראה לך ?

ההודי?

מה יש לגנדי ההודי לעשות במדרחוב של באר שבע?

לא יודעת תגיד אתה.

כשזה קרה גנדי ההוא היה כבר מת, והגנדי הזה היה עדיין חי

ועכשיו הוא מת?

עכשיו שניהם מתים

אז מי?

גנדי, נו כמה גנדי את מכירה?

רחבעם זאבי ?

כן

מה הוא עשה כאן?

אכל שווארמה

אבל למה כאן ולמה אתה אכלת איתו

הייתי בנוער התחיה, אמרו לנו שהוא בא ושאלו מי רוצה להפגש איתו

רצית להפגש איתו?

לא, רציתי להפגש עם כרמית, הרכזת של הסניף. בגללה בכלל הצטרפתי לתחיה. באתי לסניף ואף אחד לא הגיע, היינו רק כרמית ואני. חיכינו וכשגנדי היה רעב, לקחנו אותו לאכול שווארמה

ומה הוא אמר לכם ?

לא זוכר כלום ממה שהוא אמר. אבל אני זוכר שהיתה לו שרשרת על הצוואר עם דיסקיות של החיילים הנעדרים ממלחמת לבנון, וכשהטחינה נזלה לו היא נפלה על השרשרת וכסתה את השם שלהם ולא ידעתי איך להגיד לו את זה

אז מה עשית?

כלום, כרמית חזרה איתו לסניף. אני הלכתי הביתה. ואחרי זה כבר לא באתי יותר לפגישות של נוער התחיה

למה?

כרמית עזבה.

0 comments on “טריפטיך באר שבעי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: