על מותו הפיוט

הרבה זמן לא כתבתי. לא בא לי להסביר למה הפסקתי ולא בא לי להגיד שחזרתי.  רק היו לי כמה דברים להגיד אז אני כותב. ממילא כל ששת הקוראים הישנים שלי, ישנים בפייסבוק, פרשו לגמלאות או התחתנו, מה שבא קודם.

לפני כמה שבועות דברתי עם אמן יקר וחבר נהדר, בערב הופעות שבו נכחנו שנינו. השיחה הגיע לזניט אי שם בחלק המוזר של הלילה כשעיני הגיעו לשלב המחוק של התודעה ועיניו נצצו מאלכוהול וזיקוקים. תראה איזה יופי כל הקהל הזה, הצביע על עשרות הצוהלים שחגו מסביב, זה המקום הכי נכון להיות בו במדינת ישראל הלילה.

יפה מאוד אמרתי, אבל מחר בבוקר כלום לא ישאר מזה ורק אני ואתה נדע שכך היה, פה ברחוב, מעשה שהיה. פעם היו פורומים למוזיקה, אנשים כתבו מאות מילים על כל הופעה, ידעת שמשהו קורה לפני שקרה ובעיקר אחרי שקרה, היום זה פייסבוק הכל קורה רק בזמן שזה קורה. וכל מה שקורה מתמצה בתמונה מהירה, לא בהירה, משפט אחד או שניים עם סמיילי סימלי הכרחי. מעלים לפייס, מוחקים מהתודעה ונותנים לטיימליין לזכור עבורנו שכל זה בכלל קרה.

אבל מה השתנה הקשיתי, למה פעם היו כותבים כל כך הרבה, מפרטים וטורחים לספר ולבאר ולהבהיר ולהגיב ולהתנצח על כל תג, תוגה, ותגא, והיום תמונה אחת שווה מיליון מילים…

הפיוט מת. ענה, הפיוט מת.

שקענו בשתיקת מצביאים בפנסיה. נתנו לאנרגיה המרושלת של להקות צעירות להלום בנו כפודל קטן וחרמן, לגמנו מהשתיה שלנו וקיוינו שמה שהבנו, לא הבנו.

אתה מתכוון ש…

בדיוק, כך

אי אפשר לקיים יחסי "מין לא נים" שכאלו עם אמן כשאתה יודע שהוא נמצא בפיד שלך. הפיוט, כמו גראס הידרוגני זקוק לארון סגור ולמנורת בדידות לצמוח מתחתיו. חשפת אותו לשמש הרגת אותו מיד. שלא לדבר על השוטרים, באו לקחו אותך לבית האסורים, ככה זה, חשפת תאווה ותשוקה בציבור, תענש. לא שמת לב שאף אחד לא כותב דברים עצובים על עצמו בפייסבוק? זו תרבות שמקדשת את הלא ברור והלא מורכב. את הכאן והעכשיו עם איזה פוסטר מצחיק.

אז אם ככה מה אפשר כבר לכתוב ולומר?  כל האמנים הלא ידועים נודעו בציבור,  האמן הנדיר הפך לנדיר, וזה הכל עוד שם וקליפ עם שבע לייקים בפיד האינסופי של הפייסבוק, עבד כל החיים על יצירת חייו, והחתול שעליו, מנגן על הפסנתר או סתם מחפש בית חם שיאמץ, הבלוגים דועכים, אפילו הפייסבוק נראה ארוך ביחס לטוויטר, שיראה אינסופי ביחס למיזם ההייקו הוירטואלי שאני הולך להקים, סכם את חייך בשבע עשרה הברות. זה אפשרי, אבל זה דורש מחשבה.

אני שהגעתי

עכשיו הוא כבר לא

אני שאלך.

 

ביי בנתיים.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: