המסע הארוך – הוצאה מחודשת לפסקול, חלק ג'.

"כשהלילה יורד",  הוא ללא ספק הדבר שבלט בפסקול הזה יותר מכל. למרות שהשיר עצמו כלל לא מופיע בסרט. השיר עצמו נכתב כמעט במקרה, כבר בשלב מוקדם של העבודה על הפסקול שאל אותי ערן אם אוכל לייצר קאבר משכנע ל"Sway with Me"  בביצוע פרז פארדו ורוזמרי קלוני. השיר מלווה את אחת הסצנות המוצלחות בסרט והיה די יקר להשתמש במקור וליצור קאבר הרבה יותר זול. מייד אמרתי כן. יש לי בדיוק את הזמרת בשביל זה, חשבתי על רות דולורס וייס, שבאותה העת היתה תלמידה שלי בקורס לסאונד במכללת ספיר ולא מוכרת עדיין כזמרת.

רות ניחנה בקול שנשמע לי כמו משהו שהגיח היישר משנות הארבעים והחמישים, היה בו משהו חי ונוגה כאחד. חשבתי שזה יהיה מעניין לקחת את העצבות הטמונה בקולה, ולתת לה לשיר טקסט כה חצוף וסקסי על מקצב הממבו.  בסופו של דבר המפיקים מצאו את התקציב לשלם בכדי להשתמש בביצוע המקורי, והרעיון בוטל, אישית חשבתי שזה ממש הפסד שכן אני בטוח שהיה יכול להיות קאבר נפלא.

ממש כמה רגעים לפני סוף העבודה על הפסקול, כשהדדליין כבר נראה באופק, נקראנו לישיבת הפקה. אחרי כל הדיבורים וכוסות הקפה, ממש לפני שהישיבה הסתיימה,  אחד המפיקים הבכירים שאל אם יש "שיר נושא" לסרט, ענינו שלא בקשו מאתנו אז אין. אז כדאי שיהיה, הוסיף המפיק כלאחר יד, והישיבה נחתמה.

היום אני יודע שזה מסוג הרעיונות שעולים לאויר בישיבות כאלו כשכל תכליתם זה לעלות לאויר. להגיד משהו, בשביל להראות מעורבות בפרוטוקול. לא היה מקום לשיר נושא, לא עלה צורך בשיר נושא, וערן (הבמאי) לא ביקש שיר נושא. אבל הבכיר (שאחר כך לא התעניין כהוא זה בנושא)  רצה שיר נושא. ולכן במקום להגיד שננסה משהו, ולשכוח מהכל חזרנו הביתה ועם נאיביות של מתחילים שברנו  את הראש במשך כמה ימים. איך כותבים שיר נושא לסרט?
זה היה קשה. ראשית כי עשינו כבר כמות מופרזת של מוזיקה לסרט, הסרט היה בן שעה ורבע והיתה לנו כבר כמעט שעה של מוזיקה, ועוד כמה קטעים לכתוב, המהמורה הגדולה של הסרט, המוזיקה לקטע הנהיגה של סאשה והרונדלים שלו, עדיין עמדה לפנינו שוב ושוב יצרנו עבורו מוזיקה רק בשביל לגלות שזה לא מספיק טוב וצריך ליצור משהו חדש, והנה מבקשים שיר נושא איך עושים דבר כזה?

לילות שלמים ניסינו להבין איך לכתוב שיר נושא לסרט. האם השיר וא מתאר את מה שקורה בו? מתייחס לסיטואציה מסויימת שבו? מספר סיפור של אחת הדמויות? או שאולי אין קשר בין הסרט לשיר וכל מה שהשיר אמור לעשות זה רק ליצור אוירה? בגלל הייאוש והלילות הארוכים, הארועים עצמם התערפלו באדי הזמן. נדמה לי שאלעד הוא זה שהציע לחפש שורות מהתסריט ולהתחיל מהן. עברנו על הסרט שוב ושוב, סימנו משפטים מרכזיים, עד שלפתע קלטנו שדווקא בסצינה מינורית יחסית, הבליינד דייט של בטי, מגלה בטי שגם הדייט שלה מכיר היטב את התנהלות הדייטים הכוזבים, וברגע של פכחון היא מנסה לשבור את מעגל השקרים והמחבואים ואומרת משפט פואטי גם אם לא לגמרי מובן כיצד המשפט בכלל קשור לעניין – "שיטבעו האוניות, שישרף הפחד, אולי ניפול אחורה לעולם, בלי לפחד בלי כאב לב". הייתי בכמה וכמה דייטים בחיי, אף בחורה לא אמרה לי משפט שמתקרב לזה. אבל מהרגע ששמנו לב לשורות הללו, לא יכולנו להפסיק להרהר בהן. הדימוי הזה האוניות הטובעות הפחד שנשרף, הנפילה אחורה, הם היו התמונה הפואטית וכל מה שנזקקנו לו בכדי לבנות את השיר. כך הפך ערן, שותף לתמליל השיר בלי ידיעתו.

גם בגלל לחץ הזמנים וגם בכדי ליצור אחידות נושאית, החלטנו להשתמש בכל האלמנטים המוזיקלים שכבר היו קיימים ולא לנסות ליצור אלמנט מוזיקלי חדש, שחששתי שיעמיס עוד מידע על הסרט. וכך נכתב השיר בתהליך הפוך לחלוטין מאיך שנהוג לכתוב שירים, כלומר קודם כל מילים ולחן, ואז עיבוד וליווי.  כאן היה לנו עיבוד וליווי, אבל לא היתה מנגינה מילים או שיר. חפשנו מה אפשר לעשות עם מה שיש וניסינו רבות עד שהגענו לגבול הייאוש הטוטאלי אך לילה אחד כשהלכתי להשתין, שמעתי מרחוק את אלעד שר באולפן, את השורות של הדייט "ש-י-ט-ב-עו- ה-או-ני-יותתתתתתתתת ש-י-ש-ר-ף הההה-פ-חחח-ד". על רקע האלמנטים המוזיקלים של הפסקול, באותה מנגינה שבסופו של דבר הגיעה לשיר, אבל באיטיות מדהימה, למעשה חצי מהמהירות של השיר הנוכחי. זה היה כל כך מוזר ויפה.

מייד לכשסיימתי את ענייני, אצתי רצתי להקליט את אלעד שלא יברח הרעיון, ואחרי יום או יומיים בהם שייפנו ופיתחנו את הבית של השיר, נסעתי לערן להשמיע לו את השיר. לא היה לשיר פזמון, כי לא חשבנו שנחוץ להכניס פזמון, רצינו שאחרי השורות הפותחות של הדייט, ושורות ה-"בלי לפחד ובלי חרטה…", נוסיף עוד ועוד שורות של "בלי XXX ובלי YYY". כשהשמענו לערן הוא התלהב להפליא ומייד החל להוסיף שורות שמפרטות את כל הדברים הגרועים בעולם הזה, אגב אני לא יודע אם זו היתה בדיחה אבל כשערן הציג לי את הסרט שמו המלא היה – "המסע הארוך לשורשי האומללות הפולנית" או המשפחתית? כבר לא זוכר, אבל אני זוכר אותו שר ומתלהב עד לצעקות ומוסיף עוד ועוד שורות לשיר משהו בסגנון של – "בלי כאב לב בלי אשמה, בלי שניים עשר שנים של לימודים, בלי מתכונים, בלי שכנים, בלי משטרה, בלי כללי שולחן, בלי נימוסים, בלי צבא, וכו וכו". אם תשאלו אותי, אני חושב שכמה מהסצינות בסרטו , "ההתחלפות", נולדו שם באותו הרגע.

לרגע היה נדמה שהגענו אל הנחלה והמנוחה. אבל לא הייתי שלם עם השיר, היה חסר לי פזמון. הדבר הזכיר לי את השכן המוזר של אחד מחברי הילדות שלי. לאותו שכן היה מנהג משונה ומגונה להפליא, מדי יום שישי בצהריים, היה השכן מנגן את שירו של רוד סטיוארט "את בליבי את בנשמתי". השיר היה מתנגן מתחילתו דרך כל ההקדמה המוזיקלית, אבל אחרי דקה וחצי בערך, רגע לפני שסטיוארט נכנס לפזמון הסוחף, האיש היה מרים את המחט ומחזיר להתחלה, וחוזר חלילה עשרות פעמים. זה הרגיש כמו עינוי סיני.

כך הרגיש "הלילה יורד" עבורי, היה חסר לי חלק. כמו מישהו שרוצה לאמר משהו אבל לא מצליח למצוא את המילים בפיו. והחסר הזה ניקר במוחי שוב ושוב ושוב, הייתי צריך עוד משהו בכדי לשחרר את השיר. לאחר כמה ימים הלכתי בליל שישי חורפי וקר במעלה דרך מצדה בדרכי אל בית הוריי, וברגע אחד הבטתי על עצי המכנף הנאה והפזמוןצנח מאחד מהם והכה בראשי

"ולמה זה מרגיש כל כך לבד???" זעקתי חרישית אל השדרה השקטה של דרך מצדה, "איך זה בוער כשהלילה יורד", זו ממש לא היתה יצירה, יותר סרט דוקומנטרי על מצבי באותה תקופה. עד שהגעתי לבית הוריי השיר כבר היה כמעט גמור אצלי בראש.

אגב, כמה חודשים לאחר מכן חברי עמרי לוי, שמע את השיר וטען בתוקף שהמנגינה לקוחה מאחד מתפקידי הכינורות בשירים שלו אותם מיקססתי קצת לפני הפסקול. אחרי שהאזנתי לשיר המדובר גיליתי שהוא מדבר שטויות, אבל לעולם לא אגלה לכם באיזה שיר מדובר.

מהרגע שדמיינתי בעיני רוחי את השיר, היה לי ברור שהקול של רות הוא הדבר הכי נכון בעולם לשיר הזה. הן בשבל המנעד והן בשל העצב המובנה. רות הגיעה לאולפן, ניגנתי לה את השיר פעם אחת, שינינו לסולם אחר שיותר התאים לה, ומיד היא הקליטה סקיצה כדי לבדוק אם זה עובד. היא עשתה שני טייקים, והשתמשתי בכל הטייק הראשון, חוץ מהמשפט בסוף השיר כשהיא שרה כ"שהלילה יורד" חרישית שלקחתי מהטייק השני. הביצוע המופלא שלה מול המיקרופון, הצליח להפוך את השיר לתלת מימדי.  רות כווננה את עצמה בצורה מושלמת אל רוח השיר, והגישה אותו בצורה נדירה, כל מילה וכל ניואנס מושלמים. מרוב התרגשות לא יכולתי להרדם כל אותו לילה. ויעידו חברי בסולסיק שנאלצו לשמוע אותי מתלהב כמו ילד מהשיר הזה, אבל לא יכול להשמיע להם אותו.

למרבה הצער, השיר לא נכנס לסרט בעריכה הסופית. יאמר לזכותו של ערן שהוא רצה וניסה להכניס את השיר אל תוך הסרט, אבל בסופו של דבר לא נמצא המקום בתוך הסרט. ולגבי סקוונס הסיום על הכותרות, הוא הרגיש שהשיר עשוי לתת לסרט תחושה אחרת ממה שהוא קיווה להשיג. כך מצא את עצמו "כשהלילה יורד", מחוץ לסרט גם אם בצורה מוזרה כשרואים את הסרט היום, כל המוזיקה בסרט נשמעת כמו המסע הארוך ליצירת השיר כשהלילה יורד מפסקול הסרט.

למרבה הצער גם חברת ההפקה של הסרט, לא מצאה לנכון לתמוך בשיר ולהוציא אותו כסינגל, בסוף עשינו הוצאה כמעט פירטית של השיר לכמה שדרנים. הייתי משוכנע שהרדיו יכנע מיידית ליופי הזה, אך פרט לבועז כהן הצדיק שהשמיע את השיר הוא נעלם כמעט כליל.

ערן ורועי זילבר שערך את הפרומואים לסרט, ביימו לו את הקליפ המצורף, אבל גם זה לא שינה או הקל על תחושת ה"ואן גוך בלוז" הזו, הידיעה שאני מחזיק ביד שיר גדול באמת והעולם פשוט מתעלם.

יוצרים נוטים להגיד שהם אוהבים את כל השירים שלהם באותה מידה, אבל לקהל יש העדפות משלו. מהר מאוד גיליתי "שהלילה יורד" הפך להיות אחד השירים הכי מיוחדים ונוגעים שהייתי קשור אליהם. חודשיים אחרי שהוא התחיל לשוטט ברשת, מישהו כבר עשה לו קאבר, שזה בדרך כלל הסימן הבטוח לזה שהשיר מדבר אל אנשים בצורה מיוחדת. ולאט לאט אבל בבטחה התחילו להגיע תגובות מגולשים ברשת שנחשפו לשיר. העניין בשיר הלך והתגבר באינטרנט ובפורומים עד שהגיע לשיא כשבסוף השנה כמה וכמה וכמה אנשים, לא מכרים, לא חברים, סתם אוהבי מוזיקה מפורומי המוזיקה בחרו בשיר כ"שיר השנה" שלהם. להזכירכם שיר שהושמע בערך פעמיים ברדיו.

אגב לשיר היה תפקיד מכריע ביציאת אלבומה הראשון של רות, מישהו מחברת התקליטים שמע את השיר אצל בועז כהן, התלהב ומיד יצר קשר עם בועז ודרכו אל רות, בכדי להוציא את אלבום הבכורה של רות. המוזר הוא שרק כשהאלבום חזר מהדפוס האיש מחברת התקליטים גילה שה"לילה יורד" בכלל לא נמצא בתוך הדיסק של רות  ומשום מה הובן כאילו שלא הסכמתי שהשיר יופיע שם.  הגיע הזמן לתקן את העוול ההיסטורי לי לא היתה בעיה שהשיר יופיע בכל אלבום שהוא, בכל מקום שירצו בו הייתי בעד שהשיר יראה אור, ולא משנה באיזה אלבום.

בדיעבד אני מבין לחלוטין את השיקולים של רות למה לא להכניס את השיר לתוך האלבום, הוא בהחלט שונה משאר החומרים שמושרים באנגלית ומוגשים ברובם עם פסנתר. בכל מקרה, שמתי את השיר בפורומי המוזיקה השונים, להורדה מהאתר שלי בבמה העצמאית, וגם באתר השרת העיוור.

למרות שעד היום השיר הזה לא יצא בשום דיסק רשמי, הוא הולך וצובר מאזינים משנה לשנה שמגלים אותו ונפעמים.  היה לי ברור כבר אז, כפי שברור לי כיום שיש שירים שהם סרט שלם. בכל פעם שנפש חדשה מגלה את השיר הזה ושולחת לי מייל או הודעה בפייסבוק כמה שהשיר הזה הוא משהו שקשה להסביר במילים, אני מחייך חיוך קטן של נצחון וצער, שמח בצדקת דרכי ומצר על אובדן הדרך של שומרי החומות במדינת ישראל שהעדיפו להשאיר את השיר הזה לנבול מחוץ לחומות. גם כאן בגבול השממה, השיר הזה ימשיך לגדול ולפרוח עד שגם אחרוני המתבצרים בעיר יראו את צמרתו מתנוססת אל על.

מקווה שנהנתם מהמסע הארוך ליצירת פסקול הסרט הזה כפי שנהנתי לעשותו. חבל לי שמאז לא הוזמנתי לעשות עוד פסקול, אבל אני מקווה שיום יבוא וזה עוד יקרה.

יום טוב

דויד

לקריאת החלקים הקודמים

המסע הארוך חלק א – http://bit.ly/1rL2ORg

המסע הארוך חלק ב – http://bit.ly/1timiNH

המסע הארוך חלק ג – http://bit.ly/1pwyGD2

המסע הארוך – הוצאה מחודשת לפסקול, חלק ב'

הפיצוח הבא היה הקטע שפותח את הסרט, הילד בני, הולך ברחובות עם כדורסל, ורואה את כל המבוגרים המשמעותיים בחייו בסיטואציות לא ברורות. לקחנו את המקצב ההולם של "צעד אחד לפני" האצנו אותו קצת כדי שיתאים לקטע, אבל מנגינה של רבעים כלומר תו על כל פעימה בקצב (משהו כמו בום, בום, בום, בום), הפכנו אותו לקצב לב הולם (בום בום, בום בום, בום בום). אני לא יודע מדוע גם כאן התעקשתי שהקצב יסתנכרן עם הכדורסל כאלמנט קצבי. בזבזנו על זה הרבה זמן, ושוב סיימנו את הקטע עם תזמון מושלם, רק בכדי לגלות שערן הזיז את השוט הזה קצת קדימה או קיצר את השוט ההוא, אחרי זה כבר למדתי לקח. אם אתה רוצה לעשות סרט שבו כל תנועה מתוזמנת עם המוזיקה, כדאי שתעשה את המוזיקה לפני שמצלמים או שתלך לעשות קליפים, שמה עורכים את התמונות לפי המוזיקה ולא להפך.

אחרי ששלחנו לערן את הקטע שפותח את הסרט, הוא חזר אלנו ואמר שזה קטע אוירה טוב, אבל הוא חולם על מנגינה שתכנס ותחבר את כל הקטע הזה ביחד, גם היום כמעט שמונה שנים לאחר מכן, אני זוכר איך ביקש – "מנגינה שהצופים יוכלו לשרוק אחרי שהם יוצאים מהקולנוע" כהגדרתו, ואם אפשר, אז גם שתוסיף תמימות.

זה היה חתיכת אתגר קשה ומעצבן, הנה בנינו קטע מוזיקלי יפיפה מלא מתח ואוירה, ועכשיו הבמאי הזה עם הדרישות הארטיסטיות רוצה שנמציא מנגינה שאפשר לשרוק על גבי הקטע שעשינו? ושעוד יזכרו אותם כשהם יוצאים מהקולנוע????
אבל בכל זאת הוא הבמאי, וגם אם זה בהתחלה נראה בלתי אפשרי לחלוטין, לאחר כמה נסיונות שחררתי את אלעד אל אשתו וביתו, וחזרתי לדרך שבה הקלטתי גיטרות לאלבום של בלובנד. שמתי את הקטע ברמקולים של חדר האולפן, והלכתי לשכב במיטתי בחדר שליד. כך הקשבתי לקטע עשרות אלפי פעמים בלופ כשאני שוכב מביט בתקרה וכמעט נרדם משעמום. בגלל המרחק מהרמקולים ובגלל הפרעת הקשב הנוראית שלי, זו שלא מסוגלת להתרכז בקיים יותר ממיקרו שניה, היו עולות ובאות כל מיני מנגינות ערטילאיות שמוחי הקודח המציא רק כדי לא להשתעמם, זו לא פרקטיקה חדשה ככה העברתי את כל לימודיי בבית הספר, באוניברסיטה ובכל הרצאה שבה נכחתי בחיי. כשהמנגינות האמורפיות האלו הופיעו, יותר רמזים מתוים, נאחזתי בהן לעוד כמה האזנות וכשהן התנחלו דרך קבע בתוך המוזיקה, הייתתי קם ומקליט אותן, פעמים רבות, תו אחד או שניים בכל פעם עד שאחרי עוד כמה אלפי האזנות, נוצרה לה מנגינה. כך גם נוצרה המנגינה של בני. זאת שמנוגנת בחלילית (משהו תמים שאפשר לשרוק, זוכרים?)  ומתחילה לאחר שתי דקות מתחילת הקטע. המוזר הוא שהמנגינה הזו שוב היתה מורכבת מאותם ארבע תוים, רק בסדר קצת שונה.

האתגר הגדול ביותר בסרט היה אלכס, האבא של בני וגרושה של בטי. מהמר כפייתי שקוע בחובות, מנסה להביא את המכה עם כל מיני עסקים דה לה שמטע שנכשלים, מפר הבטחות לילד שלו, ומנסה להתשתמש בבני כדי לסחוט ממכרים שלו כספים. זו היתה דמות שלא הצלחתי לחבב או להתחבר אליה, בשום צורה, המזל היה שאלעד האיר את עיניי לעובדה שאלכס מתנהג על פני השטח כאילו עסקים כרגיל מפני שבפנים הכל מסובך ולא פתור,  והדרך שלו להתמודד עם כל התסביכים האלו, היא ליצור סיפור מקביל למציאות, שבו הכל מסתדר איכשהו. המנגינה של אלכס (קטע – 5 ו-18. ) לא נוצרה מארבעת התוים, ולא בגלל שלא ניסיתי.
בכדי שירגישו את התלישות והסיבוכיות נבנתה מנגינה ללא אקורדים שתבלבל את המאזין שלא יודע אף פעם באיזה סולם אנחנו נמצאים (אין אקורדים שיסגירו) בכל פעם שנדמה כי המנגינה חוזרת אל בטחון המקום שבו היא התחילה  נשלף הטריק האירויזיוני  והמנגינה עושה מודולציה עולה (כמו ב"הללויה") כאשר זה נעשה ברצף של אקורדים מאז'ורים זה מוסיף המון כוח והדר לשינוי הזה, כשזה נעשה באקורדים מינורים כמו כאן, זה פשוט נשמע מוזר ועקום ומלא באי נוחות. האוזן של המאזין נעה עם המנגינה בין הסולמות ולא מצליחה למצוא לה שלווה בשום סולם. בכל פעם שנדמה כי הפתרון מגיע, עוברים לסולם אחר להתחיל את כל הסיפור מהתחלה.  דמיינתי את זה כמדרגות של הצייר אשר, עולות ועולות וככל שהעין עוקבת אחריהן היא מגלה שהגיעה שוב לנקודת ההתחלה. הרבה תנועה שלא מייצרת כלום, כמה שנים לאחר מכן גיליתי את תופעת ה"שפרד טון",  צליל שתמיד עולה ולא מפסיק לעלות למרות שהוא מנגן רק אוקטבה אחת (תקשיבו לוידאו כאן למטה) ומייד חשבתי שהוא היה יכול להתאים מאוד לדמותו של אלכס אבל בדיעבד אני שמח שהמנגינה של אלכס  יצאה כפי שהיא, עד היום אני מאוד נהנה לנגן אותה ולהמשיך ולהתפתל איתה עם המודולציה האירויזיונית העקומה לסולמות אחרים..

האתגר הבא היה דמותה של בטי. אמו של בני הילד, ביתו של סאשה הממורמר, גרושתו של אלכס המהמר המתדרדר, המחפשת בן זוג חדש באתרי הכרויות. מכל הדמויות בסרט היה בה משהו מכמיר, עצוב וכמעט מעורר אמפתיה. מכל הדמויות בסרט חשתי שהיא הקורבן הגדול ביותר של הנסיבות. ניסיתי למצוא דרך לתאר את דמותה בתוים, ולא מצאתי כלום במשך כמה ימים עד שבאמצע המקלחת עלה במוחי הרעיון שאפשר להרמן את ארבעת התוים בדרך קצת אחרת, נגשתי לפסנתר החשמלי, הכלי עם הצליל הכי עמום רך וחנוק שאני מכיר, הוספתי רטט רועד על הצליל (טרמולו) ונגנתי את שלושת האקורדים שמרכיבים את המנגינה של בטי (קטעים מספר 2, ו-7) היה באקורדים האלו משהו שהתחיל בבטחון גדול עם אקורד מז'ורי מרווח (Bb), שמהר מאוד הפך להבטחה מהוססת של קוורטה לא בטוחה, התדלדל אל ההיפוך המינורי של האקורד (Gm)  הפך למהוסס עם הוספת הסקסטה (Gm6, שכן סקס(טה) הוא המרווח שמסבך את הכל…) ובסוף התדרדר מטה מטה אל תהומות מה שהתגלה כטון המרכזי של הקטע,  Dm מדוכדך. אחרי שני האקורדים המבטיחים, נפלנו אל השגרה העצובה הזו.  והדבר הכי משונה, ארבעת התוים שוב הסתדרו בתוך האקורדים האלו היטב אבל הקונטקסט המוזיקלי שבו הם הופיעו היה חדש. בדיעבד אלו יהיו הבסיס לשיר "כשהלילה יורד". על כך בהרחבה בחלק הבא.

לחלק הבא – http://bit.ly/1pwyGD2

לחלק הקודם – http://bit.ly/1rL2ORg

המסע הארוך – הוצאה מחודשת לפסקול, חלק א'

לאחרונה עשיתי סדר בדיסקים שהיו בתיקיית הגיבוי ומצאתי את הפסקול המלא לסרטו של ערן קולירין -"המסע הארוך".  את הפסקול יצרתי ביחד עם אלעד שופן חברי היקר ושותפי לדרך המוזיקלית במשך הרבה מאוד שנים, וזו היתה אחת העבודות הקשות המאתגרות ובדיעבד גם המתגמלות ביותר שעשיתי בחיי. בפוסט הזה ובבאים אספר על תהליך העבודה ההתלבטויות הקשיים שעמדו בפנינו והפתרונות שהגענו אליהם. אך קודם כל הנה ההוצאה המחודשת, וכדרכן של הוצאות מחודשות, יש כאן את שני האלמנטים החשובים מכל – קטעים שנשארו על רצפת מחשב חדר העריכה ולא נכנסו לסרט, וסאונד משופר.

תהנו.

כמוזיקאי אתה מנסה ליצור מוזיקה שתפתה ותשאב את תשומת הלב של המאזין אליך. עשיית פסקול דורשת לשנות את הגישה ולעבור לחשיבה שונה ביחס למוזיקה.. מצד אחד הקהל שבוי שלך, הוא קנה כרטיסים, התיישב בכסאות, או השתרע בספה מול הטלויזיה. התמונות רצות, אנשים מדברים, הסיפור מסופר, והמוזיקה היא רק חלק בסיפור. אבל איזה חלק משמעותי. עבורי המוזיקה בסרט היא הכלי האפקטיבי ביותר לייצר את הרובד הרגשי של הסרט. ואת זה קיויתי שיצרנו בפסקול הזה. בשורות הבאות אשתף בכמה חויות ותובנות מתהליך העבודה על פסקול. יכול להיות שחלק מהדברים יהיו מובנים רק למוזיקאים אבל אני מקווה שיש פה מספיק תובנות שיספקו  את כל אלו שנפעמים וסקרנים על הקשר המרתק שבין תמונה וצליל בקולנוע.

העבודה על "המסע הארוך" היתה מאוד מורכבת עבורי, זה היה הפסקול הראשון שלי לסרט באורך מלא (עשיתי  רק כמה סרטי סטודנטים קצרים עד אז). הייתי כל כך נלהב/חרד מהרעיון לעשות את פסקול, שעוד לפני שראיתי את הסרט או קראתי את התסריט, כבר כתבתי כמה קטעים וכשהשמעתי אותם לערן בהתלהבות, שמצידו  שטף אותי במי קרח מוצדקים כשאמר לי "אני חושב שמגיע לסרט שלי משהו מקורי באמת!" מן הסתם הדבר לא ממש תרם לתחושת הבטחון שלי. אך כל זה החויר לעומת הבעיה הגדולה ביותר שעמה התמודדתי. נקראתי לכתוב את המוזיקה רק לאחר שהסרט צולם ונערך ברובו. ובזמן העריכה הראשונית של הסרט, ערן הוסיף קטעים מוזיקלים מהתקליטיה שלו כ"פסקול זמני", וכשראיתי את הסרט לראשונה, לא יכולתי שלא לחוש חשש מסויים, איך אני אמור להתמודד מול מיטב המוזיקה העולמית שהתנגנה ברקע? מגוואי, פורטיסהד, גודספיד, ועוד מוזיקה מעולה שכבר יצרה רובד רגשי עמוק ומובהק לסרט עכשיו לך תביא את אותה מנגינה, ואת אותה תחושה מבלי להשתמש בשום דבר שדומה או קרוב למנגינה שמונחות בשלמות מתסכלת על הפסקול.

אחרי שערן הגיע לעריכה הראשונית של כל הסרט, הוא העביר לי את הוידאו, ונסע לחו"ל לשבוע לנוח מהצילומים והעריכה. בשבוע הזה ישבתי ובהיתי בסרט במשך שעות רבות ולא הצלחתי ליצור שום דבר. היה לי קשה עם האוירה החנוקה והדמויות המסובכות שהסרט הציג כל כך טוב. מה עוד שאם הייתם שואלים אותי לאיזה סרטים הייתי רוצה לעשות פסקול הרי שהייתי בוחר בסרטים עם מדבריות ענק, הרים ומפלים, וכאן כל הסרט התנהל בתוך חדרים חנוקים, דיאלוגים שאומרים יותר בשתיקות, וכל כולו התדרדרות אחת ארוכה של כל הדמויות. יומיים לפני שערן חזר לארץ, הייתי בטוח שברגע שישוב אני אומר לו תודה על האמון, אבל אני מוותר על העניין כליל. אך בגלל שידעתי שהמפיקים וכל מיני "חורשי טובות" בסביבתו הציעו לו לעבוד עם מלחינים יותר מוכרים ו"בטוחים" בעולם הסרטים הישראלי (יש בערך חמישה שמות שעושים 90 אחוז מההפקות בארץ) ערן התעקש ונלחם עלי, לא רציתי לאכזב אותו.

יום לפני שערן חזר והייתי צריך להשמיע לו מוזיקה כלשהי. מצאתי את עצמי צופה בסרט בייאוש ומנגן ארבע תוים שוב ושוב ושוב. היה בהם משהו דואלי ומסתורי. אהבתי את העובדה שהם גם עלו וגם ירדו, גם הסתבכו וגם נפתרו. אהבתי את המרווח הלא הרמוני הרגשתי שיש בהם משהו מעניין, אבל המחשבה שאחרי עבודה של שבוע, כל מה שאני יכול להשמיע זה כולה מנגינה של ארבע תוים, ומה כבר אפשר לעשות עם ארבע תוים? (אגב, אם אתם רוצים לשמוע את אותם התוים, הם למעשה קטע מספר 21 בדיסק – "מסדרונות".) נזכרתי במשהו שאמר לי יאיר שליידר, הקלידן של בלובנד, לפני שנים רבות, כשדברנו על המנגינה שפותחת את השיר "מריונטות". ההבדל ביננו,  אמר יאיר, שאם המנגינה הזו היתה באה אלי, הייתי מנגן אותה פעם, חושב שהיא פשוטה או לא מספיק מעניינת, ושוכח אותה מייד. לעומת זאת אתה, לוקח את התוים הכי פשוטים נלחם עליהם, ובונה מסביבם דבר מעניין, אמר וכדרכו הותיר אותי תוהה אם זאת ירידה או מחמאה.

thelongjourney

מונע מאמונה ומחשש, החלטתי לקחת את ארבעת התוים האלו, להלחם עליהם ולנסות לבנות מסביבם את אותו "דבר מעניין" ששליידר דיבר עליו. התקשרתי לאלעד שופן שותפי המוזיקלי מימי בלובנד ובקשתי ממנו שיצטרף למסע הארוך. לשמחתי הרבה הוא הסכים. אלעד תמיד ידע איך לדרבן ולאתגר אותי בדרכו העדינה, ומעבר לרעיונות המוזיקלים המשובחים שלו הוא ניחן בחוש חד לאיזון הדרך ולהודיע לי שהגענו אל קו הסיום, כלומר, להגיד לי – די, תעזוב את זה, תשחרר, זה הושלם.

בזמן שאלעד עשה את דרכו לאולפן  ניסיתי ליצור הרמוניה לארבעת התוים כדי ללהתאים אותם לסצינה עם הכי הרבה "אקשן" בסרט, סצינה שבה הגיבור – סאשה, הולך לשבור תמרור "חניה לנכה" של שכנו ממול. ערן תאר את הקטע הזה כרגע ההתנפצות בחייו של אדם שנשבר לו מהכל. ואם תקשיבו ל-"צעד אחד לפני" קטע מספר 19 בדיסק, תשמעו איך המנגינה של ארבע התוים התחילה להתפתח ובדיעבד להפתר (מתחילה ב1:23 ) למעשה ברגע שהוספתי לארבעת התוים האלו הרמוניה, נוצר הפתח שהוביל ליצירת כמעט כל הפסקול. והיא מהווה בסיס או מופיעה בצורה כזו או אחרת כמעט בכל הקטעים שבפסקול.

לאחר מכן התחלנו אלעד ואני, לשחק עם מבנים ומקצבים סביב המנגינה הבסיסית והאקורדים. עשיתי טעות מפגרת של פסקולנים מתחילים, ניסיתי ליצור קטע שכל שבריר תנועה או מבט בתמונה על המסך, מלווה באלמנט מוזיקלי. דוגמא – בטי, ביתו של סאשה הולכת לבליינד דייט, בנתיים הכל נראה מבטיח, היא הולכת לשרותים להתרענן, מביטה במראה, מיואשת ואז מחייכת חיוך קטן של שבריר שניה, לחיוך הזה, הוספתי "מיקרו מנגינה"  עם קצת תקווה.

אחרי שעשינו רבעים ושמיניות באויר בכדי למצוא קצב שעליו יהיה ניתן להלביש את כל האלמנטים המוזיקלים כדי שיתאימו לתמונה, בנינו פאזל מנגינות מורכב להפליא שלקח את התמונה בסרט והפך אותה לכמעט קליפ מתוזמן של מחול מדכדך,  כלומר כל אקורד ותו היה פרשנות למשהו שמתרחש בתמונה אותו רגע.  השמענו את הקטע לערן לכשחזר ארצה, רק בכדי לגלות שלמרות שהוא חיבב את המוזיקה, רוב עמלנו היה לשווא. בחופשה עלו לו כמה רעיונות וכל עריכת התמונות בקטע עמדה להשתנות לחלוטין. . הדבר הטוב שיצא מהסיפור הזה היה, שפתאום היו לנו שפע של  "מיקרו מנגינות" שנוצרו בשביל הקטע ההוא, ומאחר והן נוצרו לקטע שבו כל הדמויות בסרט מופיעות, חשבתי שיהיה מעניין לקחת את המנגינה של כל אחד ולהצמיד לו אותה בכל פעם שהוא מופיע סרט. בזזזזזז, עוד טעות של מתחילים זו לא אופרה של ואגנר שבה כל דמות מופיעה עם ה"לייטמוטיף" שלה, זה סרט.

להמשך הקריאה חלק ב' –  bit.ly/1timiNH

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: