Uncategorized

המסע הארוך – הוצאה מחודשת לפסקול, חלק ג'.

"כשהלילה יורד",  הוא ללא ספק הדבר שבלט בפסקול הזה יותר מכל. למרות שהשיר עצמו כלל לא מופיע בסרט. השיר עצמו נכתב כמעט במקרה, כבר בשלב מוקדם של העבודה על הפסקול שאל אותי ערן אם אוכל לייצר קאבר משכנע ל"Sway with Me"  בביצוע פרז פארדו ורוזמרי קלוני. השיר מלווה את אחת הסצנות המוצלחות בסרט והיה די יקר להשתמש במקור וליצור קאבר הרבה יותר זול. מייד אמרתי כן. יש לי בדיוק את הזמרת בשביל זה, חשבתי על רות דולורס וייס, שבאותה העת היתה תלמידה שלי בקורס לסאונד במכללת ספיר ולא מוכרת עדיין כזמרת.

רות ניחנה בקול שנשמע לי כמו משהו שהגיח היישר משנות הארבעים והחמישים, היה בו משהו חי ונוגה כאחד. חשבתי שזה יהיה מעניין לקחת את העצבות הטמונה בקולה, ולתת לה לשיר טקסט כה חצוף וסקסי על מקצב הממבו.  בסופו של דבר המפיקים מצאו את התקציב לשלם בכדי להשתמש בביצוע המקורי, והרעיון בוטל, אישית חשבתי שזה ממש הפסד שכן אני בטוח שהיה יכול להיות קאבר נפלא.

ממש כמה רגעים לפני סוף העבודה על הפסקול, כשהדדליין כבר נראה באופק, נקראנו לישיבת הפקה. אחרי כל הדיבורים וכוסות הקפה, ממש לפני שהישיבה הסתיימה,  אחד המפיקים הבכירים שאל אם יש "שיר נושא" לסרט, ענינו שלא בקשו מאתנו אז אין. אז כדאי שיהיה, הוסיף המפיק כלאחר יד, והישיבה נחתמה.

היום אני יודע שזה מסוג הרעיונות שעולים לאויר בישיבות כאלו כשכל תכליתם זה לעלות לאויר. להגיד משהו, בשביל להראות מעורבות בפרוטוקול. לא היה מקום לשיר נושא, לא עלה צורך בשיר נושא, וערן (הבמאי) לא ביקש שיר נושא. אבל הבכיר (שאחר כך לא התעניין כהוא זה בנושא)  רצה שיר נושא. ולכן במקום להגיד שננסה משהו, ולשכוח מהכל חזרנו הביתה ועם נאיביות של מתחילים שברנו  את הראש במשך כמה ימים. איך כותבים שיר נושא לסרט?
זה היה קשה. ראשית כי עשינו כבר כמות מופרזת של מוזיקה לסרט, הסרט היה בן שעה ורבע והיתה לנו כבר כמעט שעה של מוזיקה, ועוד כמה קטעים לכתוב, המהמורה הגדולה של הסרט, המוזיקה לקטע הנהיגה של סאשה והרונדלים שלו, עדיין עמדה לפנינו שוב ושוב יצרנו עבורו מוזיקה רק בשביל לגלות שזה לא מספיק טוב וצריך ליצור משהו חדש, והנה מבקשים שיר נושא איך עושים דבר כזה?

לילות שלמים ניסינו להבין איך לכתוב שיר נושא לסרט. האם השיר וא מתאר את מה שקורה בו? מתייחס לסיטואציה מסויימת שבו? מספר סיפור של אחת הדמויות? או שאולי אין קשר בין הסרט לשיר וכל מה שהשיר אמור לעשות זה רק ליצור אוירה? בגלל הייאוש והלילות הארוכים, הארועים עצמם התערפלו באדי הזמן. נדמה לי שאלעד הוא זה שהציע לחפש שורות מהתסריט ולהתחיל מהן. עברנו על הסרט שוב ושוב, סימנו משפטים מרכזיים, עד שלפתע קלטנו שדווקא בסצינה מינורית יחסית, הבליינד דייט של בטי, מגלה בטי שגם הדייט שלה מכיר היטב את התנהלות הדייטים הכוזבים, וברגע של פכחון היא מנסה לשבור את מעגל השקרים והמחבואים ואומרת משפט פואטי גם אם לא לגמרי מובן כיצד המשפט בכלל קשור לעניין – "שיטבעו האוניות, שישרף הפחד, אולי ניפול אחורה לעולם, בלי לפחד בלי כאב לב". הייתי בכמה וכמה דייטים בחיי, אף בחורה לא אמרה לי משפט שמתקרב לזה. אבל מהרגע ששמנו לב לשורות הללו, לא יכולנו להפסיק להרהר בהן. הדימוי הזה האוניות הטובעות הפחד שנשרף, הנפילה אחורה, הם היו התמונה הפואטית וכל מה שנזקקנו לו בכדי לבנות את השיר. כך הפך ערן, שותף לתמליל השיר בלי ידיעתו.

גם בגלל לחץ הזמנים וגם בכדי ליצור אחידות נושאית, החלטנו להשתמש בכל האלמנטים המוזיקלים שכבר היו קיימים ולא לנסות ליצור אלמנט מוזיקלי חדש, שחששתי שיעמיס עוד מידע על הסרט. וכך נכתב השיר בתהליך הפוך לחלוטין מאיך שנהוג לכתוב שירים, כלומר קודם כל מילים ולחן, ואז עיבוד וליווי.  כאן היה לנו עיבוד וליווי, אבל לא היתה מנגינה מילים או שיר. חפשנו מה אפשר לעשות עם מה שיש וניסינו רבות עד שהגענו לגבול הייאוש הטוטאלי אך לילה אחד כשהלכתי להשתין, שמעתי מרחוק את אלעד שר באולפן, את השורות של הדייט "ש-י-ט-ב-עו- ה-או-ני-יותתתתתתתתת ש-י-ש-ר-ף הההה-פ-חחח-ד". על רקע האלמנטים המוזיקלים של הפסקול, באותה מנגינה שבסופו של דבר הגיעה לשיר, אבל באיטיות מדהימה, למעשה חצי מהמהירות של השיר הנוכחי. זה היה כל כך מוזר ויפה.

מייד לכשסיימתי את ענייני, אצתי רצתי להקליט את אלעד שלא יברח הרעיון, ואחרי יום או יומיים בהם שייפנו ופיתחנו את הבית של השיר, נסעתי לערן להשמיע לו את השיר. לא היה לשיר פזמון, כי לא חשבנו שנחוץ להכניס פזמון, רצינו שאחרי השורות הפותחות של הדייט, ושורות ה-"בלי לפחד ובלי חרטה…", נוסיף עוד ועוד שורות של "בלי XXX ובלי YYY". כשהשמענו לערן הוא התלהב להפליא ומייד החל להוסיף שורות שמפרטות את כל הדברים הגרועים בעולם הזה, אגב אני לא יודע אם זו היתה בדיחה אבל כשערן הציג לי את הסרט שמו המלא היה – "המסע הארוך לשורשי האומללות הפולנית" או המשפחתית? כבר לא זוכר, אבל אני זוכר אותו שר ומתלהב עד לצעקות ומוסיף עוד ועוד שורות לשיר משהו בסגנון של – "בלי כאב לב בלי אשמה, בלי שניים עשר שנים של לימודים, בלי מתכונים, בלי שכנים, בלי משטרה, בלי כללי שולחן, בלי נימוסים, בלי צבא, וכו וכו". אם תשאלו אותי, אני חושב שכמה מהסצינות בסרטו , "ההתחלפות", נולדו שם באותו הרגע.

לרגע היה נדמה שהגענו אל הנחלה והמנוחה. אבל לא הייתי שלם עם השיר, היה חסר לי פזמון. הדבר הזכיר לי את השכן המוזר של אחד מחברי הילדות שלי. לאותו שכן היה מנהג משונה ומגונה להפליא, מדי יום שישי בצהריים, היה השכן מנגן את שירו של רוד סטיוארט "את בליבי את בנשמתי". השיר היה מתנגן מתחילתו דרך כל ההקדמה המוזיקלית, אבל אחרי דקה וחצי בערך, רגע לפני שסטיוארט נכנס לפזמון הסוחף, האיש היה מרים את המחט ומחזיר להתחלה, וחוזר חלילה עשרות פעמים. זה הרגיש כמו עינוי סיני.

כך הרגיש "הלילה יורד" עבורי, היה חסר לי חלק. כמו מישהו שרוצה לאמר משהו אבל לא מצליח למצוא את המילים בפיו. והחסר הזה ניקר במוחי שוב ושוב ושוב, הייתי צריך עוד משהו בכדי לשחרר את השיר. לאחר כמה ימים הלכתי בליל שישי חורפי וקר במעלה דרך מצדה בדרכי אל בית הוריי, וברגע אחד הבטתי על עצי המכנף הנאה והפזמוןצנח מאחד מהם והכה בראשי

"ולמה זה מרגיש כל כך לבד???" זעקתי חרישית אל השדרה השקטה של דרך מצדה, "איך זה בוער כשהלילה יורד", זו ממש לא היתה יצירה, יותר סרט דוקומנטרי על מצבי באותה תקופה. עד שהגעתי לבית הוריי השיר כבר היה כמעט גמור אצלי בראש.

אגב, כמה חודשים לאחר מכן חברי עמרי לוי, שמע את השיר וטען בתוקף שהמנגינה לקוחה מאחד מתפקידי הכינורות בשירים שלו אותם מיקססתי קצת לפני הפסקול. אחרי שהאזנתי לשיר המדובר גיליתי שהוא מדבר שטויות, אבל לעולם לא אגלה לכם באיזה שיר מדובר.

מהרגע שדמיינתי בעיני רוחי את השיר, היה לי ברור שהקול של רות הוא הדבר הכי נכון בעולם לשיר הזה. הן בשבל המנעד והן בשל העצב המובנה. רות הגיעה לאולפן, ניגנתי לה את השיר פעם אחת, שינינו לסולם אחר שיותר התאים לה, ומיד היא הקליטה סקיצה כדי לבדוק אם זה עובד. היא עשתה שני טייקים, והשתמשתי בכל הטייק הראשון, חוץ מהמשפט בסוף השיר כשהיא שרה כ"שהלילה יורד" חרישית שלקחתי מהטייק השני. הביצוע המופלא שלה מול המיקרופון, הצליח להפוך את השיר לתלת מימדי.  רות כווננה את עצמה בצורה מושלמת אל רוח השיר, והגישה אותו בצורה נדירה, כל מילה וכל ניואנס מושלמים. מרוב התרגשות לא יכולתי להרדם כל אותו לילה. ויעידו חברי בסולסיק שנאלצו לשמוע אותי מתלהב כמו ילד מהשיר הזה, אבל לא יכול להשמיע להם אותו.

למרבה הצער, השיר לא נכנס לסרט בעריכה הסופית. יאמר לזכותו של ערן שהוא רצה וניסה להכניס את השיר אל תוך הסרט, אבל בסופו של דבר לא נמצא המקום בתוך הסרט. ולגבי סקוונס הסיום על הכותרות, הוא הרגיש שהשיר עשוי לתת לסרט תחושה אחרת ממה שהוא קיווה להשיג. כך מצא את עצמו "כשהלילה יורד", מחוץ לסרט גם אם בצורה מוזרה כשרואים את הסרט היום, כל המוזיקה בסרט נשמעת כמו המסע הארוך ליצירת השיר כשהלילה יורד מפסקול הסרט.

למרבה הצער גם חברת ההפקה של הסרט, לא מצאה לנכון לתמוך בשיר ולהוציא אותו כסינגל, בסוף עשינו הוצאה כמעט פירטית של השיר לכמה שדרנים. הייתי משוכנע שהרדיו יכנע מיידית ליופי הזה, אך פרט לבועז כהן הצדיק שהשמיע את השיר הוא נעלם כמעט כליל.

ערן ורועי זילבר שערך את הפרומואים לסרט, ביימו לו את הקליפ המצורף, אבל גם זה לא שינה או הקל על תחושת ה"ואן גוך בלוז" הזו, הידיעה שאני מחזיק ביד שיר גדול באמת והעולם פשוט מתעלם.

יוצרים נוטים להגיד שהם אוהבים את כל השירים שלהם באותה מידה, אבל לקהל יש העדפות משלו. מהר מאוד גיליתי "שהלילה יורד" הפך להיות אחד השירים הכי מיוחדים ונוגעים שהייתי קשור אליהם. חודשיים אחרי שהוא התחיל לשוטט ברשת, מישהו כבר עשה לו קאבר, שזה בדרך כלל הסימן הבטוח לזה שהשיר מדבר אל אנשים בצורה מיוחדת. ולאט לאט אבל בבטחה התחילו להגיע תגובות מגולשים ברשת שנחשפו לשיר. העניין בשיר הלך והתגבר באינטרנט ובפורומים עד שהגיע לשיא כשבסוף השנה כמה וכמה וכמה אנשים, לא מכרים, לא חברים, סתם אוהבי מוזיקה מפורומי המוזיקה בחרו בשיר כ"שיר השנה" שלהם. להזכירכם שיר שהושמע בערך פעמיים ברדיו.

אגב לשיר היה תפקיד מכריע ביציאת אלבומה הראשון של רות, מישהו מחברת התקליטים שמע את השיר אצל בועז כהן, התלהב ומיד יצר קשר עם בועז ודרכו אל רות, בכדי להוציא את אלבום הבכורה של רות. המוזר הוא שרק כשהאלבום חזר מהדפוס האיש מחברת התקליטים גילה שה"לילה יורד" בכלל לא נמצא בתוך הדיסק של רות  ומשום מה הובן כאילו שלא הסכמתי שהשיר יופיע שם.  הגיע הזמן לתקן את העוול ההיסטורי לי לא היתה בעיה שהשיר יופיע בכל אלבום שהוא, בכל מקום שירצו בו הייתי בעד שהשיר יראה אור, ולא משנה באיזה אלבום.

בדיעבד אני מבין לחלוטין את השיקולים של רות למה לא להכניס את השיר לתוך האלבום, הוא בהחלט שונה משאר החומרים שמושרים באנגלית ומוגשים ברובם עם פסנתר. בכל מקרה, שמתי את השיר בפורומי המוזיקה השונים, להורדה מהאתר שלי בבמה העצמאית, וגם באתר השרת העיוור.

למרות שעד היום השיר הזה לא יצא בשום דיסק רשמי, הוא הולך וצובר מאזינים משנה לשנה שמגלים אותו ונפעמים.  היה לי ברור כבר אז, כפי שברור לי כיום שיש שירים שהם סרט שלם. בכל פעם שנפש חדשה מגלה את השיר הזה ושולחת לי מייל או הודעה בפייסבוק כמה שהשיר הזה הוא משהו שקשה להסביר במילים, אני מחייך חיוך קטן של נצחון וצער, שמח בצדקת דרכי ומצר על אובדן הדרך של שומרי החומות במדינת ישראל שהעדיפו להשאיר את השיר הזה לנבול מחוץ לחומות. גם כאן בגבול השממה, השיר הזה ימשיך לגדול ולפרוח עד שגם אחרוני המתבצרים בעיר יראו את צמרתו מתנוססת אל על.

מקווה שנהנתם מהמסע הארוך ליצירת פסקול הסרט הזה כפי שנהנתי לעשותו. חבל לי שמאז לא הוזמנתי לעשות עוד פסקול, אבל אני מקווה שיום יבוא וזה עוד יקרה.

יום טוב

דויד

לקריאת החלקים הקודמים

המסע הארוך חלק א – http://bit.ly/1rL2ORg

המסע הארוך חלק ב – http://bit.ly/1timiNH

המסע הארוך חלק ג – http://bit.ly/1pwyGD2

4 comments on “המסע הארוך – הוצאה מחודשת לפסקול, חלק ג'.

  1. אחרי כל ההסברים היפים שלך אני מצטט מתוך השרת העיוור את דבריו של במאי הסרט:

    "כאשר אתה מביים סרט וכל גחמה יצירתית שלך מלווה בארבעים אנשי צוות, שתי משאיות ציוד, משמרת און-ליין אוף-ליין והשד יודע מה עוד, אתה לומד להיות מנומק. לאו דווקא מפני שאתה מאמין בנימוקים שלך, אלא פשוט מפני שאתה צריך להסביר להרבה מאד אנשים למה אתה חייב לצלם איזה עץ עלום, באמצע הלילה, ברחוב הכי חשוך בתל אביב, למרות שאתה מבין טוב מאד שזה מצריך שמונה משאיות תאורה ולמרות שאתה מבין שזה גוזל שנות חיים שלמות מהמפיקה שלך. "בגלל שאני אוהב את העץ הזה", הוא לא הסבר מספיק במקרים האלה, אתה חייב להמציא משהו הרבה יותר מורכב.

    מוסיקאים, לעומת זאת, הם עם לא מנומק. זו תכונה נשגבת להיות לא מנומק, כשהנדריקס חובט את הגיטרה שלו לתוך סט התופים, הוא לא מנומק, הוא כועס. מוסיקה, מכל האמניות, היא זו שקרובה במידה הרבה ביותר לרגש טהור. קולנוע פעמים רבות הוא האמנות הרחוקה ביותר מרגש טהור.
    זה לא שקולנוע לא מצליח לייצר רגש טהור, אלא שהוא נזקק לשם כך לכבלים הארציים יותר של המלה והסיפור. וסיפור הוא עניין שכלתני, אנחנו חושבים על סיפורים, אנחנו מבינים סיפורים, אנחנו מבינים דמויות ומבינים מילים. אנחנו לא מבינים מוסיקה – אנחנו מרגישים מוסיקה.

    למוסיקאים, מצד שני אין מושג קלוש בסיפורים. הם לא מודים בזה, כמובן, אבל אין להם. הם מבלים את רוב
    חייהם במחוזות הרגש הטהור, ברביצה על ספה בירכתי חדר מיקסים אפוף סיגריות ומחזור אקראי של אחד משלושה משפטים: "תעלה קצת את השירה", "תשמיע את זה עוד פעם" ו"מה עם הפיצה, מתי הזמנו?".
    לא שמדובר בעם של אהבלים, חלילה, שהרי שבמקרה של שני המוסיקאים כאן מדובר על אחד שהוא דוקטור לפיזיקה קוואנטית ושני שהוא פרח טיפוחיה של אריקה לנדאו, עם איי-קיו מוכח של מאתיים שמונים, שאפילו סטודנטיות לרפואה מנסות לגנוב ממנו זרע, אלא שכאשר הם עושים מוסיקה, הם עושים זאת בשפה אחרת לגמרי.

    יצירה משותפת כמו קולנוע מבוססת על שפה משותפת. תשכחו מה שאי פעם ספרו לכם, אין דבר כזה צלם מחונן, עורך גאון, או במאי גאון. הטכניקה הייתה ותמיד תהיה עניין שולי, ישנה רק הרמוניה שבין אנשים, כשהיא קיימת הרכיבים הטכניים מגיעים למיצוי.
    יצירת פס הקול, בסופו של עניין, היא המסע הזה למציאת השפה הזו. כאן הבעיה וכאן גם הקסם. המוסיקה היא חופן של רוח שאתה זורה על מבנה. אתה מנסה להסביר איך הוא נראה, חופן הרוח הזה, אתה מסמן אותו, אתה מצייר לו דמות, אתה מנסה להדוף אותו באוויר, לאבחן, לסמן, אבל בסופו של דבר אתה פשוט עומד ומנופף בידיים בחדר ההקלטה. הם – מצד שני – פשוט מנגנים אותה.

    לא יכולתי לבקש פסקול טוב יותר לסרט הזה. לא יכולתי לבקש לעבוד עם מוסיקאים נהדרים יותר. התבקשתי לכתוב כמה מילים ולהסביר. אני אנסה, אבל זה חלקי, מפני שבסופו של דבר זה נפלא ממילים, זה מאבק וזעם ושוך הזעם ו"שום דבר לא ייצא מהסרט הזה אף פעם" ופתאום מתוך הכול, ברגע אתה רואה משהו מבליח והוא צלול ואמת ושלם, לא יודע, ממרחק הזמן – כבר כמעט שנה לאחר סיום הצילומים – לא מתחשק לי לנמק. הדבר נח לו שם והוא מרגש אותי כשאני מקשיב."

  2. פתאום אני קולט שהשיר בכלל לא מופיע בסרט. זה די מפתיע אותי כי ראיתי את הסרט אינספור פעמים. עכשיו אני לא מבין איך בכלל אני מכיר את השיר הזה כל כך טוב.
    בכל מקרה זה שיר מופלא ושובר לב ממש כמו הסרט.
    אלון פדות ( אלכס)

    • שלום אלון! נחמד לראותך כאן, האיש שלימד אותי איך להחזיר מנה במסעדה 🙂 תהיתי מה קורה איתך ואני וראיתי אצל יאיר רווה שאתה כבר לא חי בארץ. מקווה שטוב לך איפה שאתה נמצא ושאתה עדיין מתעסק בדברים שאתה אוהב, ונקווה לראותך בעוד סרטים, שם או כאן.

  3. שיר מדהים
    לדעתי אם כבר לוקחים מוסיקה .. ומנגנים אותם בפטרנים חוזרים.. זה עובד מתי שמצליחים לבטא את השירה כל כך טוב.. אני שומע מוסיקה לא מעט שאני לומד
    אבל אם השיר הזה מושמע אני לא יכול שלא להתחיל לדמיין המון דברים.. כל מה שקורה שם לדעתי פשוט מזיז אצלינו דברים עמוקים מאוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: