אלו לא היו הזמנים הטובים. דירה חדשה ריקה מריהוט, קירות ערומים, נורה חשופה. הרבה דיסקים וספרים, כמה גיטרות, ציוד הקלטה וזהו. לא ספה לאורחים שלא באו, לא סלון לחברים שהתרחקו, לא כלי מטבח לבשל לנשים או רוחות רפאים, אז לא ידעתי להבחין בינהן, דיסק שהתרסק ולהקה שהתפרקה לי בין המיתרים. אחרי כל התוכניות הגדולות שלא התיישמו, מצאתי את עצמי בוהה במרצפות חדשות, מנסה לקרוא בהן משהו מעבר לשורות ארוכות של כתבי האשמה ופסיקות כנגדי, עד שנשברתי והתפרקתי. במבט לאחור אני יכול לראות את הסיבות, לגיטימיות יותר או פחות, התוצאה היתה זהה, התעופה הפכה לצניחה חופשית.

אבל אז לא ידעתי את כל זה, אותו חורף אפור, קר ומייאש, ריסק אותי לשבבי קרח. תפקדתי חלקית בעולם, אבל רוב הזמן הייתי מצונף בתוך עצמי עם התקפי חרדה באמצע הלילה כשהתעוררתי ולרגע אחד הבנתי שזו אכן המציאות. אמרו על המוזיקה של בלובנד שהיא "דכאונית", אבל כשעשיתי אותה הייתי מלא אמונה ותקווה בכוחה של המוזיקה להוציא אותי מהמקום הכחול בו הייתי, היתה שם תקווה. שלוש שנים אחרי יציאת האלבום של "בלובנד", שנה אחרי שהבנתי שהאלבום השני של בלובנד התרסק כליל ולא ייצא לאור, איבדתי את האמון במוזיקה ובעצמי כליל.

חבר אחד שם לב וניסה לעשות משהו כדי לעזור. עשה את כל הדרך מירושלים כדי להוציא אותי מעצמי.

-אני בא אליך ליום אחד ונעשה אי.פי.

אבל אין לי שירים לשיר,  אמרתי בייאוש,

-אל תדאג, אני אביא איתי את השירים..

לא הבנתי מה הוא רוצה, שמחתי שמישהו בא לבקר. באותו הבוקר הגיע נושא שקית של דיסקים עם כל מיני צלילים מוזרים. ציטוטים מסרטים ישנים, הקלטות שטח של יוצרים יפנים נידחים, ועוד שלל של רחשים ורעשים בלתי מזוהים לאוזן אנושית. זה יהיה המצע של המוזיקה שלך, אמר.

-המצע בסדר, אבל אין לי שירים בכלל….

אז הוא שלף מהשקית דיסק עם שלושה שירים שלא הכרתי. היה לו רעיון פשוט וגאוני, השמיע לי את השיר פעם אחת ומייד שלח אותי להקליט גרסא משלי לשירי. אל תתרכז באיך השיר הולך, תתרכז במה שאתה זוכר ממנו. בסופם של יומיים כאלו יצאנו עם התוצאה – "העברה אופקים – קשת עגומה"

"מטוסים כסופים" נעשה כקולאז'. קודם הרכבנו המון שכבות של רעשים צלילים ורחשים שעד היום אין לי מושג מה זה מה, על כל השכבות האלו ובין כל הרחשים הייתי צריך למצוא מקום לגיטרה אחת שמנגנת שלושה אקורדים איטיים וקול כה חסר תקווה, שאפילו לא יודע מה המנגינה. לא בטוח שהבנתי על מה אני שר, אבל התכוונתי לכל מילה.

"קשת עגומה", היה השיר הכי יפה שהוא הביא עימו. הכרתי את היוצר המקורי של השיר, דיויד פאג'ו,  אבל את השיר הזה לא הכרתי. התאהבתי בשיר ובתרגום מיידית. כששרתי  "סופר את הפסים בקשת עגומה", לא יכולתי לנסח את זה יותר מדוייק, מתהפך בלילות, מקשיב לצליל הברז המטפטף בדירה הריקה, מפחד שאגמור כמו אותם תמהונים בודדים שאחרי כמה ימים השכנים מריחים את הגופה ומזעיקים את המשטרה המילים תארו את מצבי הרעוע הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לכתוב בעצמי.  כמו "בערים וזכרון", הסוף של קשת עגומה היה מקרה ממוזל. לופ התופים המשיך לנגן הרבה אחרי שבתי  השיר נגמרו. ואני שלא ידעתי איך לגמור את השיר, המשכתי לנגן ולנגן ולנגן עד שהכל הפך לרעש לבן של גיטרות חרוכות ומגברים רוטטים. עד היום, אם יש דבר שאני שואף אליו, זה להדיע לאותה נקודת היעלמות קסומה שבה אני הולך לאיבוד כליל בתוך המוזיקה. הנקודה הזו שכבר לא ברור לך מה היה כאן קודם ולאן, אם בכלל, זה מתפתח, אבל טוב לך להיות בתוכה ללא גבול .

"עצוב", הוא עד היום אחד השירים המוזרים ביותר שהיה לי חלק ביצירתם. השיר המקורי כל כך ג'אזי ומסובך הרמונית שהיה לי ברור שאין שום דרך שאצליח לייצר איזה קשר הרמוני או מלודי לשיר המקורי. כך המצאתי לו מנגינה ואקורדים אחרים לחלוטין ומה שנשאר זו רק תחושת ההרמוניה הג'אזית המוזרה של המקור, שנים של נגינת ג'אז בתיכון מצאו לפתע יישום והאצבעות שלי מצאו את עצמן יוצרות הרמוניות כאלו ללא בעיה מיוחדת. כמה שנים לאחר מכן, שוב נזקקתי לזכרונותי מעידן הג'אז כשחבר אחר ואני עשינו אלבום פארודיה לפורים על להקת ג'אז פיקטיבית שישאר עלום לעת עתה. בצורה משונה כשאני מקשיב לשיר הזה היום, אני שומע בדיוק את כל מה שלא ידעתי אז להגדיר על עצמי, אבל גם תקווה קטנה שהמצב הזה יגמר.

החבר הגה את הרעיון של שם הפרוייקט – נקרא לזה FWD:HORIZONS הציע. מאחר ואני שר בעברית חשבתי שצריך שם עברי והתוצאה היתה "העברה:אופקים". העברה של שירים מאופק אחד לאופק אחר. מה שלא ידענו אז, כמה הזיהוי שלי עם הנגב יהפוך את השם הזה לכמעט הערה פוליטית על העיר אופקים. שנים לאחר מכן נשאלתי שוב ושוב האם אני במקור מאופקים ומה אני רוצה להעביר משם.

בדיעבד, "קשת עגומה", היתה נקודת השפל הגדולה ביחסיי עם עצמי והעולם. נראה לי שלכולם יש רגעי ייאוש ושפל שכאלו, שלי פשוט הוקלטו. זה היה הדבר האחרון שעשיתי לפני שהתחלתי לגשש אל הכיוון החדש והאקוסטי שיפציע לראשונה ב"העברה:אופקים 2- מוות", ויתפתח משם ל"הייקו בלוז". אבל בשביל להגיע לאותם נקודות מוארות, הייתי צריך ללכת לאיבוד ולגלות לבד כמה חשוך יכול להיות חור שחור. האיפי הזה מתעד בדיוק מייאש את הנקודה ההיא.

תהנו, תסבלו, עד היום אין לי מושג מה הוא מה באי.פי הזה.

יום טוב