1995 – יכולתי לחיות בתקווה
"שלושה אינצ'ים מעל הרצפה. האיש בקופסא רוצה את נשמתי שרופה. ואני עייף. האם זו האמת? הוא אמר, או שהכאב קל מדי ? יותר מדי מילים, יותר מדי מילים "
WORDS
הנה האמת על דיסק אחד שהציל את חיי ביום שישי צהוב במיוחד בשנת 95. הנה האמת על השטף שזרם והתגבר לאורך כל ההכנות לעוד סוף שבוע אבוד במדבר העכור של עצמך. הייתי חייב לראות אותו מתגנב לחנות שבע דקות לפני הסגירה, "יכולתי לחיות בתקוה" היה חייב להגיע באותו היום. ההוא שבגללו היא הלכה. לקחתי אותו בגלל העטיפה הצנועה עם הילד הקטן שדוהה לו בפינה, בתוכו היה מוצפן כל מה שנותר לי לומר לה…
"אם את שומעת את הצרחות האלה
תחזרי אלי ילדה
תחזרי, ידיי יבשות
אבל אני יודע שהם
יספיקו לעוד לילה אחד
יותר מדי מילים, יותר מדי מילים"WORDS
שנים אחר כך פגשתי אותו בנסיבות משתנות.אמר שזיהה את המבט הצורב בעין שלי; "לא כל כך אהבתי אותה, כמו שהיה לי חבל על מערכת היחסים האומללה שלכם,במובן מסוים עשיתי לך חסד…"
"LOW כל כך שקטים שאתה יכול לשמוע את הנשימות של עצמך
באמצע ההופעה, הבעיה היא שהם משאירים אותך חסר נשימה"אוורט טרו, כותב במלודי מייקר, את האמת לאמיתה.
מילה אחת לכל שיר
מילים,
פחד,
חתך,
גלישה,
עצלות,
שיר-ערש,
ים,
מטה,
נגרר,
חבל,
קרן-שמש .
יש קוד שבור בשפה המינמליסטית של השקט. תחושה של וילון קרוע מתנפנף ברוח האיטית בצד החלון, בחדר לבן וריק לחלוטין פרט לרצון לשלוט בכאב שנותר, כשהמוזיקה היא מעבר למילים, המילים מעבר למוזיקה, ואתה נותר תלוי בקצה המיטה שלך, תוהה איך הגעת למצב שבו מצילה אחת חרישית נוגעת בך יותר מאלף ידיים רועדות.
"אומרים לך: תבוא מחר
אין כלום בשבילך עכשיו
אתה מקשיב בכוונה רבה
וגולש "
SLIDE
המוזיקה הזו היא קינה לחברה שגוועת בשקט. לדור של ילדים אבודים שגדלו עם הידיעה שאי אפשר לחזור הביתה יותר, לנעורים שהתעצלו מלהכנס לתלם שנהרס עוד לפני שנחרש. אז מה עוד נותר שלא נאמר כבר אינסוף פעמים ? לאן אפשר ללכת כשכל הדרכים ידועות מתחילתן ועד סופן ?
אבל יש ילד דוהה על העטיפה של הדיסק הזה,
ילד שרושם לעצמו על שולחן הכתיבה שלו, ילד שרושם את הקוד השבור של השקט, את התקוה בשורה שעוד לא נכתבה, על קרן שמש אחת.
1996 ~ שארית ארוכה ~
"השאלתי לה את המילון האהוב עליי
חזר ממנה עם דפים תלושים " VIOLENCE
מתמטיקה תמיד הכשילה אותי. אולי היו אלה השברים ששברו אותי, או חוסר היכולת שלי להבין למה צריך לשבור את השלם לחלקים. תרגילי החלוקה והמבוכה שחשתי ליד הלוח, השארית הארוכה והמספר הלא הגיוני שנותר לך. גם אז הידיים שלי רעדו כשראיתי את הדיסק באוזן. LOW חדש עם מנורה בודדת על רקע אפור מעורפל המוכר אמר שהוא פחות טוב מהקודם ויש המון דיסקים חדשים יותר, ועצובים יותר. שכדאי לך לשמוע, התנצלתי שאני ממהר לאוטובוס ואין לי זמן לשום דבר אחר. למה נותרתי נבוך כל כך ?
" כל כך הרבה זמן חיכית
וחשבת שזה שכך
מבויש מהכל
הנזק שנגרם
נופל כמו טיפטוף מלמעלה
מבויש מהכל " SHAME
השיר הכי יפה אי פעם נפרש לו מבויש מהכל כמו אדוה איטית במים עם הרמוניות קוליות שבריאן ווילסון שומע בחלומות מהאוזן החרשת שלו, מתעורר ולא מצליח לשחזר. הקוורטות הזכות, כמו יחסים לא פתורים בינך לבין עצמך במינימליות מבוישת שגורמת לכל דבר להשמע עצום ובעל יופי אינסופי .
"פעם הרגשת בחיים
נוכח לזמן מה
אלו מתחתיך מכרו את עצמם
אלו מעליך יודעים " BELOW & ABOVE
והנה שוב הימים ללא סוף וכל הסופים מלאי הים שאתה מתכנן לעצמך נשמעים כמו צליל השרשראות החלודות של נדנדות ילדים ברוח. אתה עומד בתור, תוהה לאן אותה תחושה נעלמה האם היא אי פעם היתה איתך או שהכל הזיה ?
"ואתה יכול לראות אותה
לפני שהכל נסדק ונשבר
היא זורקת אבנים על פנסי רחוב
משאירה את מחליף המנורות עסוק"
STREETLIGHT
האם יש מישהו שיזרוק לי חבל? האם נותרה עוד מישהי שאפשר דרכה לראות?
האם נותר מה לקחת הלאה אל מעבר לשורות?
"הם לקחו הכל
כמה שנים לא הייתי כאן ?"
TAKE
אז בחדר ההמתנה לעצמך אתה יושב ומקשיב לכל שאלה חרישית שהדיסק הזה מכיל
ותוהה האם אני חייב להישאר?
1997 ~ הוילון מכה בצוות השחקנים ~
"על המדרגות נתת לי חלקים מהתוכנית
בשער מסרת לידיי חלקים מהתוכנית
האם אני יכולה להחזיק בזה לשבוע ? "
THE PLAN
יש שקיעות שנמשכות שנים ואתה לא שם לב. ויש בשיר הזה עשר שניות שבתוכן טמונים חיים שלמים. הוילון החונק שעל העטיפה והתוף הבודד סימנו היטב את צליל העומק המוכר אבל משהו היה שונה.
"אמא אומרת שהאסטרונאוטים יביאו אותו הביתה
אמא אומרת שהמכונית לא תצליח להגיע עד האגם
אבל אני לא יודע אמא אומרת שחווה היא
המקום הטוב היותר לקרוא לו בית
אבל אני לא יודע
אמא אומרת שהרסנו את גופה "MOM SAYS
התקופה הכחולה אני וכל צוות השחקנים הפגועים משאריות נשים מפוברקות אמיתיות וכל מה שבינהן, נוקמים בגוף שהורס ונהרס, מחייבים את האסטרונאוטים לרדת לכדור הארץ, בכל טריפ סהרורי שלוקח אותך למעלה אבאמא מתרחקים לצידו השני של העולם, אני נותרתי גבוה מעל האוקינוס, משוטט באיזורים האפורים של החיים פעם פוקח עין פעם חולם שאני נרדם ולראשונה מבין שהחשיכה יכולה להיות האור עם הכי הרבה שתיקה.
"אתה תיקח את זה בחזרה
תהילה או כישלון
אתה תיקח את זה בחזרה
טהור או נקוב
אתה בהמתנה "
STANDBY
אין דרך לברוח מעצמך. אתה חייב ללמוד לחיות עם עצמך מתישהו, בגללה או בזכותה זה ממש לא משנה לכל המילים האלה שאבדו בתוכך. היית שם, נגעת בזה ועכשיו כל הכוכבים כבים. תצחק מדי פעם, תתמלא תשוקה ואל תפחד מהצד שבך, גם רשע הוא אנרגיה שמזיזה.
"האם אתה מוצא תשובות ?
האם אתה מדבר בשפות זרות ?
האם אתה מלא בכעס ?
האם יש בך עוד תשוקה ?
האם זה קל להתמקח ?
האם יש דרכים לשרוד ?
האם זה יהרוג אותך
אם תתן את אמונך ? "LUST
אז ניסיתי ונכשלתי והגיע הזמן להודות, שיש דברים שלמרות הכל לא נועדו להיות, ניסיתי ונכשלתי וכנראה שכבר אין עוד למה לקוות, אני חוזר הביתה לחיים ללא חלומות.
"יש הרבה דברים שאפשר לפחד מהם
כמו רוחות רפאים, מוות,
ולטפס גבוה מדי
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לפחד מהם
אבל אל תפחד מהחשיכה "
DARK
1998 ~עוד סיבה אחת לשכוח ~
הגיע מרחוק כל כך עם מדבקה אדומה. 98 08 06, הופעה חיה בלונדון ביום הולדתי. מתנת יום ההולדת הכי מרגשת שקבלתי אי פעם. על העטיפה תאור מדויק של כל מסיבות יום ההולדת שלי . כנסיה פנימית, פרפרי כלונסאות שחורים, קירות כתומים, שמשות צהובות וספסל חום ריק שממתין למשהו שלא מגיע אף פעם.
מאחור מצולמת גלויה משומשת של נהר רחוק
ועוד סיבה אחת לשכוח.
1999 ~שם סודי ~
"אני זוכר כל מספר
אני זוכר טקס סיום
אני זוכר פנים צבועים
הם לא האמינו שזה היית אתה
אני ידעתי "I REMEMBER
הוא הגיע מהרשת ביום שישי סיום מבטיח לתקופה אחרת רקע אפור קודר ופרחים סגולים חיים האם יש תקוה שהזמנים אכן משתנים ?
"והאור שורף את עורך
בשפה שאתה לא מבין
זה לא כל כך קשה
אבל זה לא הכל
קולות קטנים מאוד
שומע אותם מכל כיוון שהם קוראים
שני צעדים מסביב לחדר
אתה יכול לכרוע ברך על לבן "
TWO STEP
הפואטיקה הביתית כשהיא ואני משחקים על השטיח הכתום בסלון הבית הכי חם שהיה לי אי פעם
דווקא בחורף הכי יבש, יש דמעות שמחכות שנים כדי להפוך לחיוך.
"בקרוב זה יגמר
אני צחקתי מעבר לכתפך
יש מסר שיוצא הלילה
אבל אף אחד לא מסתכל על השמיים
ואת חושבת שאיני יודע את שמך
והפנים שלך עכשיו בלהבות
ואת חושבת שאיני יודע את שמך
ואני עומד שם נדהם מהכל "SOON
המוזיקה הופכת למשהו שיש בו יותר חום לשניים. פשוט יותר ויותר פשוט האם אני עדיין מחוסן אהבה ?
"האם הלילה ימשך לנצח ?
השארי לצידי כי הלילה ביחד
יהיה אלוהי
אבל ברגע שזה נגמר
פניך נעלמות
נגד השמש
הירח
האם אני בצד האחר
כל כך עיוור
כל כך ארוך
להתראות
לילה טוב "
WILL THE NIGHT
כולם רוצים ללכת הביתה. רק עכשיו הבנתי למה.
2001 – דברים שאבדנו באש ~
"את תקבלי את תגמולך
את תקבלי את תגמולך
מהי הזונה שאתה חי בשבילה ?
האם זה כה מוטעה לחשוב שתהיה עוד אחת ?
תמיד יש אחת ששוה לחכות עבורה
מהי הזונה שאתה חי בשבילה ?
את ממלאת את הבית עם פעמונים
אבל מי יכול לחיות ככה ?
את רוצה לדבר כמו מלאכים
אבל את לא יכולה "WHORE
הרבה דברים אבדנו באש לתמיד. עוד אהבה סדוקה נשברת ושוב לבד במעגל. הכל נגמר ולא נותר דבר פרט לכעס לא ממומש על חוסר היכולת שלי לכעוס על האחת שאתה שונאוהב כל כך ( אני רק רוצה מתרחקת ) כל הדברים שהיו ואינם ( נשארנו ידידים ? ) הכל אבד בלהבות המייגעות של המציאות.
" חכי — זה מאוחר מדי
פספסנו את התאריך הלך , אני מניח
עם כל השאר, כל השאר
הם לעולם לא יעירו אותנו בזמן "JULY
אבל המפגשים החטופים ברחוב, אבל העצב כחול כשאת לא רואה אני נעלם ומתרחק במהירות השקט
"אני לא זקוק לקרן לייזר
אני לא זקוק לזמן
תשאירי אותי במכונית
תרגיעי את מוחך השתוי
אני זקוק לחסדך לבד "LASER BEAM
זה לא יקרה כבר. תמיד הראש יודע והלב מסרב
"כשהם מצאו את גופתך
איXים ענקיים על עינייך
עם החצי שלך מהכופר
קנית פרחי חמניה מתוקים מתוקים מתוקים
ונתת אותם ללילה
מתחת לכוכב דויד
מאה שנים מאחורי עיני
ועם החצי שלי מהכופר
קניתי פרחי חמניה מתוקים מתוקים מתוקים
ונתתי אותם ללילה "SUNFLOWER
אז כמה לבד אפשר כבר להיות ? וכמה דרכים ישארו אבודות ?
כמה בערך? וכמה ליד? וכמה לאט עוברת שנת חושך אחת ?
והנה שוב הלילה הארוך מגיח.
LOW – הופעה חיה @ פסטיבל בניקסים ספרד 09.08.2002
אם הם לא היו מופיעים לא הייתי נוסע לפסטיבל. כאב לי ששמו אותם דווקא מול בל וסבסטיאן כי רציתי מאוד לראות גם את הסקוטים הסימפטים אבל נאלצתי לוותר. על הברזלים שמתחת לבמה אני פוגש עיתונאי צרפתי ומתברר שגם הוא מכור ללהקה הזאת בעודינו מחליפים דברים שנינו יחד חוזים במחזה משונה ביותר- מאחורינו מגיחים שני נערים ספרדים כבני 18, שאחד מהם פשוט ענק. גבוה ושמן מאוד ונראה אם ננסח זאת בעדינות – כנער חוסה ומוגבל וחברו שנראה כמו ירקן ערס מהשוק של ברצלונה. הם שואלים אותנו מי אמור להופיע עכשיו. עונים להם – LOW, ומצפים שהם ישאלו איזה מוזיקה הם עושים וילכו. אבל להפתעתנו הסנוביסטית אנו רואים אותם מחייכים ואומרים "בן זונה, זה כאן" בהתרגשות. הם נעמדים בצמוד אלינו כל ההופעה. ומהרגע שLOW עולים לבמה לסדר את הכלים. שני הבחורים לידינו מתחילים לצעוק "מימי- מימי- אלן- אלן" ולתדהמתנו האליטיסטית משהו אנו מגלים שהם מעריצים את LOW כאילו היו בריטני ספירס או דומותיה (?!).
במהלך ההופעה מתברר שהם מכירים כל מילה ומילה מהשירים. לראות את הענק העדין עוצם את עיניו ומתפלל לשיריהם עם ידיים משולבות על חזהו היה מחזה מדהים שלא ישכח במהרה.
LOW עומדים קרוב מאוד אחד לשני ונראים כמעט אבודים על הבמה הגדולה. בהתאמה למוזיקה שלהם כמות הציוד היא מינימליסטית ביותר. נדמה לי שהם הלהקה היחידה בעולם שיכולה לנסוע להופעה על קטנוע כשכל הציוד עליהם. גיטרה חשמלית באס, שני אפקטים, מצילה אחת, תוף אחד וזהו.
אלן נראה כמו מישהו שיצא כרגע מכנס קומונרים של בני עקיבא רק בלי כיפה סרוגה. מימי, בהתאמה, נראית כמו אמא צעירה מאיזו התנחלות עם מכנסי ג'ינס ובלי שביס. רק זאק מראה טיפת רוקנרול עם מראה של סטודנט לפילוסופיה. הם מתארגנים לבדם על הבמה במהירות ובלי שום הקדמה אלן מתחיל לצווח את Lordy (הצל את נשמתי אלוהי …") בפאנטיות עמוקה.
תוך שניות אנחנו עפים כל הדרך מעיירת נופש ספרדית של המאה ה-21 לגדות המיסיסיפי של שנות ה-30. אל המקום שבו רוברט ג'ונסון מוכר את נשמתו לשטן ומשנה את עולם המוזיקה לנצח. אני נזכר במילותיו האלמותיות של גרייל מארקוס "הבלוז אינו תבנית אקורדים, הבלוז הוא תחושה…". אבל מי זוכר מה יש מעבר לאולם הזה? הם מנגנים שני שירים מהדיסק הבא Canada, John Prine שמסתמן כשונה בעוצמתו ממה שהם עשו עד עכשיו וכרגיל אצלם הכל מותיר אותך תוהה איך הם מסוגלים להשתנות כל כך ולהישמע תמיד הם.
אלן מתנצל בפני הקהל על זה ששנה שעברה הם הבריזו מהפסטיבל ברגע האחרון כי, ואני מצטט
We were told that you are mean, but now we know… better…
מימי מאחורה מעירה לו ואומרת לו "אלן תהיה נחמד!".
אלן כילד שובב שנתפס בקלקלתו ממהר לשנות את הנושא כשהוא אומר למיקרופון בספרדית "פתוח, סגור, פתוח, סגור. פתוח, סגור" ומייד אח"כ הם מנגנים רצף מדהים של שירים.
הם מתחילים עם Words הפותח את אלבום הבכורה שלהם ומתנהל במתח איטי מרתק. ההרמוניות הקוליות מצליחות לגרום לך להבין מה זה יופי טהור, אתה מפחד לנשום שזה לא יעלם.
Laser Beam השברירי ממשיך את הצלילה הזאת.השקט מסביבי מדהים. זה לא יאומן שבאמצע פסטיבל הומה אנשים נוצרת מעין בועה שבה עשרות אנשים מרותקים לכל הברה ולחישה של מלאך בשם מימי.
Two Steps מסחרר ועכשיו אני על סף דמעות. Starfire נשמע כמו מקום ראשון במצעד הפיזמונים של גן עדן. עם סיומת הלה לה לה לה הילדותית שמגדירה מחדש את המילה אושר. Soon, הוא ההמנון הבודד ביותר לכל אלה שאין להם מדינה. שיר שממלא אותך תקוה שאולי…
ואז מגיע Dinosaur Act ומוכיח שאנרגיות פנימיות עצומות משמרות את עצמן גם בלי דיסטורשנים ותופים הולמים. אף פעם לא הצלחתי להבין איך אפשר לשמוע את המוזיקה הפרטית כל כך עם עוד אנשים אבל כשהאולם כולו שר את Will the Night כתפילה זכה וחרישית אתה לא יכול שלא להרגיש אחדות עם כל העולם מסביבך.
התפילה נגמרת.
הם יורדים מהבמה והקהל שהיה מהופנט במשך שעה מתעורר מהטיול לגן עדן בחסות להקת הבית של אלוהים. בפעם הראשונה בחיי אני שומע מחיאות כפיים שנשמעות כמו אלפי הללויות. אפילו מנהל הבמה שמשום מה רוצה להעלות כבר איזה די ג'יי. מבין שאם הוא רוצה לצאת בחיים מכאן הוא חייב לתת להם לעלות להדרן, מה שממש ממש ממש לא מקובל לעשות בהופעות פסטיבלים שכאלה. הם חוזרים מופתעים מזה שנתנו להם ועושים את Lust לבקשתו של הקהל שמחזיק בכל מילה בשיר כבגלגל הצלה. אח"כ כולנו רוצים עוד ועוד אבל פשוט אין דרך שמשהו יהיה יותר שלם מזה.
כשהם חוזרים לקפל את הציוד שלהם (בעצמם, מחזה די נדיר בפסטיבל עמוס העוזרים ונערים מקפלים), אנשים פשוט מתחננים לכל דבר שהם יתנו כדי שתשאר להם מזכרת מגן העדן הזה – מקלות תופים, רשימת שירים, מיתרים קרועים, או חתימה על התקליטים אלן וזאק יורדים לקהל ובעצמם נראים די המומים מהענין.
הם מחיייכים ונעלמים.
אני מתחיל להבין איך נוצרות דתות
2002 ~אמון ~
"אם אני לא אריה
ואני לא אי
אם הזמן הוא יהלום
אז בסדר"TIME IS A DIAMOND
שינוי. האם כל מה שאנחנו מצפים ממי שאהבנו בעבר זה שהוא ישתנה ? הכעס על עצמך נשאר זהה אם אתה לא משנה את מה שאתה. כולם מעריכים את הזיקיות שמשתנות מתקליט לתקליט. לך לאלקטרוניקה תחזור לאיזה רטרו תעמיק את ההיכרות שלך עם לאונג' רק אל תחזור על עצמך ומה שלא תעשה לעולם אל תתחיב להגיד שום דבר משמעותי. הכל הולך בזמן שבו הפשע הכי גדול זה להאמין במשהו או להוציא דיסק עם סאונד הרטרו של השנה שעברה.
"אני לא מפחד להתעורר
אני לא מפחד להחתך
כי אתה לא יכול לקחת את זה לקנדה
אתה לא יכול לקחת את זה לשום מקום"CANDA
יש בתקליט הזה תחושה של אנשים שמצאו את עצמם ו LOW אף פעם לא היו אבודים. אז כמה תקליטים הם היו צריכים להוציא כדי שאנשים יתחילו לומר : רגע מי הכניס את הדוסים הורסי המסיבות האלה בדלת הקידמית ?
עכשיו אתם יודעים את התשובה.
"אתה הולך מערבה
שם לא ימצאו אותך
עם שדיה של אימך
והחיצים המורעלים
כי אתה רואה שחור
ואני רואה צללים
כי אני הכיבשה
ואתה איש מת "I AM THE LAMB
LOW תמיד עמדו על אי בודד מחויבים רק לאמת הפנימית שלהם ולכבשת שבילים חדשים בעולמם הפרטי שם ללכת עמוק יותר לתוך עצמך שווה לעושר המוחלט. מהתקליט הראשון נוסחה ההגדרה שפחות שווה יותר. ובכל זאת כל תקליט נישמע דומה ושונה באותה מידה. התיפוף הפרימיטיבי, הבאס התת מימי, הגיטרות בצבעי מיים וההרמוניות המלאכיות היו שם מההתחלה.
אבל הנה בתקליט החדש יש באס עם דיסטורשן, מקלדות פרימיטיביות פסנתרים ילדותיים וסימפולים של קולות הזויים ומצד שני יש כאן מקהלות בעלות אופי גרגוריאני שירי שאלה ותשובה בסיגנון גוספל וקדרות קצבית של בלוז שורשי ועמוק, אז מה מקשר את כל אלה ? אמון – הוא תקליט דתי לחלוטין.
ומי שחושב שאנשים דתיים הם כאלו שמצאו את עצמם ולא מתחבטים אף פעם לגבי האמונה שלהם, טועה .
"כשהיינו צעירים
רצינו למות
אבל צלילם של תופים
ומילותיו של ילד
הביאו אור שונה "
Last Snowstorm of the Year
אז האם "אמון" הוא תקליט שונה כל כך ?
התשובה שלי היא, קצת כן והרבה LOW
האם הוא מאכזב ?
ממש לא.
העצב פינה מקום למלנכוליה סימני השאלה הפכו לתהיות והשחור הפך לצללים. ההבדל הוא בגוונים לא בצבעי היסוד.
"זה נישמע כמו סכיני גילוח באוזניי
הפעמון הזה מצלצל כך כבר שנים
יום אחד אני אוותר על הכל
ככה שרים את חסד מופלא "
That's How You Sing Amazing Grace
כמו טבעת נוספת בקליפת העץ המתבגר, כל דיסק של LOW תמיד מסמן סוף תקופה אחת ותחילתה של אחרת. יותר משאני מקשיב לשירים האלה, השירים הם אלו שמקשיבים לי.
כמו שלישיית חברים ותיקים שמגיחים לביקור פעם בשנה, LOW מגיעים מתיישבים לך במערכת ומזכירים לך שאתה יכול לפתוח את המילון תחת הערך אמון הדדי ושם תימצא את תמונתם של אלן, מימי, וזק.
אל תתנו לזה להעלם מחייכם
אמון הוא דבר כל כך נדיר.
"אני רוצה להאמין,
אני רוצה להאמין
כן, אני רוצה להאמין
אז רק תמשיך ותספור כוכבים
כאילו שיום אחד אתה תגלה
כמה יש שם בדיוק
וכולנו נוכל ללכת הביתה
כי אין שום דבר יותר עצוב
מאיש ששוכב על גבו וסופר כוכבים
אבל אני רוצה להאמין
אני רוצה להאמין"Little Argument with Myself
