אפילו בחוסר הסטנדרטים של תוכניות ריאליטי, זו היתה סצינה הזויה במיוחד. בחורה דרומית עם שלל הסטראוטיפים הנלווים על תקן היפה, וגבר רך, חסר כל מצ'ואיות, על תקן החנון. שניהם עומדים אחד מול השני על רמפה שתלויה ממנוף בגובה כמה עשרות מטרים בשמים מעל חוף הים. בדרך לנצחון הם נדרשים לענות על שאלות טריוויה מטופשות, שיבהירו לנו אחת ולתמיד מי היפה והחנון של המדינה. ובעוד הם עומדים שם ראשם נוגע בשמים, רגלם מהססת על הקורה הצרה, מגיעה השאלה הבאה: מי מבין השמות הבאים איננו זמר – קובי פרץ, משה פרץ, דויד פרץ, ואבי פרץ.
התשובה הנכונה היתה דויד פרץ.
מרגע שהובהרה התשובה החל הנייד שלי להבהב כבהתקף אפילפסיה מתמשך של סמסים. תפתח טלויזיה! חחח, אומרים שאתה לא זמר! לך תתבע אותם! צא עם זה לעיתונות, תעשה רעש וכו' וכו'.
לאחר כמה דקות של פריקת זעם, החל הגל השני, האסמסים המנחמים. בין שלל הודעות האמפטיה צדה את עיני הודעה אחת: אין לך מה לדאוג, מה שהם בעצם שאלו זה מי מבין השמות הבאים, איננו זמר מזרחי.
אם עד אותו הרגע סתם חשתי הלם כללי ותחושה שמישהו בעט בי בגרון הן עם המסר והן עם המדיום – בכל זאת למעלה מעשור של יצירה מוזיקלית נמחקו כאחת בידי שאלת טריוייה מטופשת בתוכנית ריאליטי – היה משהו מטריד בהודעה הזו, היא הכאיבה לי. אני זמר, אני יוצר ואני ממוצא מזרחי, מה הופך את המוזיקה שלי לפחות מזרחית מהמוזיקה של קובי פרץ? וגרוע מזה, למה זה מה שאמור לנחם אותי?
אני לא תמים ולא מיתמם. עשור קודם לכן, הייתי נעלב קשות, אם מישהו היה מגדיר אותי כזמר מזרחי. למעשה, לאורך כל התקופה בה שרכתי את דרכי אל ההכרה כיוצר, הלך שמי, הרבה לפני. התקשרתי כדי לנסות ולקבוע הופעה – דויד פרץ? אה, חבר, מצטער, אצלנו לא עושים הופעות של מוזיקה מזרחית. בדקתי אם הדיסק שלי הגיע לחנות הדיסקים – דויד פרץ, שניה אני אקרא לבחור שאחראי על המוזיקה מזרחית, הוא ימצא לך את הדיסק. וכו' וכו'.
אדם שאת דעתו הערכתי, לפחות עד אותו רגע, אמר לי פעם, שהוא לא אוהב את הביטוי הגמוניה, שכן "אף פעם לא הצלחתי לפגוש אותה במציאות או לקבוע איתה לקפה." חייכתי במבוכה ולא סיפרתי לו שכמה שנים לפני כן, פגשתי את ההגמוניה והיא לא היתה כזו מרשימה. זו היתה עוד פגישה בינונית במשרדים מהוהים באיזור תעשיה סתמי שכזה. על הפרק נידון החוזה שעמד להחתם ביני לבין אנשי חברת התקליטים. לקראת סוף הפגישה כבדרך אגב, הפטיר אחד מנציגי החברה, אה ודבר נוסף, חשבת אולי לשנות את השם שלך לרגל היציאה של הדיסק? משהו יותר אההמ, צעיר, ישראלי שכזה, זה מאוד יעזור לך. אתה יודע שגם, נו איך קוראים לו, שינה את שמו לפני הוצאת האלבום שלהם. ותראה כמה זה הצליח לו…
מלמלתי שאחשוב על זה והצטנפתי בתוך עצמי. יש מעט רגעים קשים מיותר מהרגע בו מישהו אחר שובר את המנעול לתיבת הפנדורה שבך, ומתחיל לחטט באצבע גסה בפצעים הבסיסים של זהותך. כמה רציתי ולא יכולתי לספר לו על המטוטלת המענה שנעה במוחי, עוד מימי נערותי, כשעמדתי על דעתי והבטתי רחוק קדימה והבנתי שעם שם כמו שלי, יהיה לי קשה מאוד להגשים את חלומי להיות מוזיקאי. רציתי לספר לו על כל הפעמים בהם ישבתי משועמם מהשיעורים בישיבה, מתכנן את קריירת העתיד שלי בתור רוקר ישראלי, רושם בשולי מסכת הגמרא מעבר לרש"י ולתוספות שמות שונים ומשונים שילבינו יאזרחו ויעלימו את השם שהוריי ומשפחתי השיתו עלי כסד שקוף.
אכן, גם אני הבנתי בגיל מוקדם למדי שדויד פרץ, זה שם של מוזיקאי "מזרחי" עם כל המטענים שנלוו להגדרה הזו. חלק ממני הסכים עם נציג ההגמוניה, שאפילו לא ידע שהוא כזה. חלק ממני, רצה להאסף, אל החיק החם והבטוח של הישראליות. אותה ישראליות מתיכה ומוחקת, אליה אתה נכנס, בעסקת חבילה שדורשת ממך כדי לשפר את עתידך, לוותר על עברך, בעיקר אם הוא מזרחי. אבל חלק ממני התמרד. גם כשלא ידעתי למה, או כנגד מה, לא שיניתי את שמי. נתתי לעצמי תירוצים, כשאנפיק תעודת זהות, אשנה את שמי, כשאתגייס לצבא אשנה את שמי, כשיצא האלבום הראשון שלי, אשנה את שמי, וכו' וכו'. בסופו של דבר משהו שב ועצר אותי מלשנות את שמי. בשביל להבין מה בדיוק עצר אותי, הייתי צריך ללכת הרחק אחורה.
כמו רבים מילדי שיכוני ישראל השניה, ההתפתחות המוזיקלית שלי היתה אקלקטית, גם בלי לדעת שיש בכלל מילה כזו. את העולם המוזיקלי שבו גדלתי, ניתן היה למפות על פי ציר הזמן והמרחב. במטבח משעות הבוקר ועד אחר הצהריים, שלטו ברמה שנסונים צרפתים, מוזיקה מרוקאית, ושירי לדינו יהודי. צלילים שליוו את הסרים הרוחשים והתבשילים הריחניים, כתערובת תבלינים קוליים. כך גם בחגים, בחתונות, ארועים משפחתיים, או כל דבר אחר שסבב סביב האוכל. אך כשהערב ירד ולאורך שעות החושך, מבעד לדלתות המוגפות של חדרי הדודים הצעירים, הסתננו יחד עם העשן וצחקוקי הבחורות המהוסים, צלילי הגיטרות של פינק פלויד, סנטנה, לד זפלין וסגול כהה. היתה להם ארומה אפלה וחושנית של חופש, שזה הדבר הרחוק ביותר שניתן לומר על השירים ששמעתי מחוץ לבית. אותם שירי בית ספר, קומזיצים, שירה בציבור, יום העצמאות ופעולות בתנועות הנוער.
עד כמה שלא רציתי להאמין שיש איזו "ארץ צבי" עם דבש בשדותיה, איכשהו כל המרחבים הישראלים שאני הכרתי לא נכחו בשירים האלו. כששרנו על זה שאמא באה הנה יפה וצעירה, ידעתי שאף אחד, כולל אימי, לא שר את השיר הזה על אמא שלי. למרות שגם היא באה הנה יפה וצעירה, ומייד שלחו אותה למעברה. שרנו על מרחבי העמק מבית אלפה ועד נהלל, אבל אף אחד לא שר על מרחבי העמק היבש שבין הבלוקים לשיכונים הטרומים בעיר שלי. עדה סרנדה זכתה להיות מונצחת בגין תבשיליה הגרועים ללהקת הנח"ל ואילו זוהרה הטוניסאית תשאר כנראה רק שכנה עם אוכל מהולל בראשי. הרגשתי כאילו כל המוזיקה "הארץ ישראלית" הזו, שכל כולה היתה נוסטלגיה לעבר שלא היה לי בו חלק וגם לא יכולתי לקחת בו חלק, היתה עבורי תרופה למחלה שאפילו לא ידעת מהי. סבלת מזה אבל איכשהו האמנת שבסוף משהו טוב יצא לך מזה.
כשהופיעו "זמרי הקסטות" הראשונים בתחילת שנות השמונים ועימם באה ההגדרה "מוזיקה מזרחית" התלהבתי מהגיטרות הממזריות, הזמרים ששרו כמו בבית כנסת על מה שבית הכנסת אסר ומשמחת החיים של המקצבים. לפני שהנוסחא, נוסחה בחית שן שבורה ועין, היה משהו בגל הראשוני של זמרי הקסטות שיצר מוזיקה שעד היום נשמע מקורי וייחודי.הכלאה בלתי אפשרית בין תמימות ופסיכדליה. לא פסיכדליה של סמים וכימיקלים, אלא פסיכדליה אורגנית של עראק ומחייה ותמימות של מי שעושה את הדבר שלו כי זה מה שהוא יודע, בעוד כל העולם צועק עליו "מהפכה" מצד אחד ו"מלחמה" מצד שני.
אך ככל שהתבגרתי הפנמתי את קולה השקוף של ההגמוניה. לא רק שהתביישתי באהבה שלי, דכאתי אותה לכדי שנאה. להצהיר שאתה אוהב מוזיקה "מזרחית" היתה בעצם הצהרת זהות מהותית. כמו ללבוש גורמט או שרשר עם "חי" כמו לבחור בבברזלים ברחוב במקום בספספל הלימודים בבית ספר. זו היתה הצהרה שעבורי הכילה את כל הדברים שפסלו אותך מיידית מלהיות מוזיקאי,"רציני".
במשך שנות התבגרותי בידלתי את עצמי מכל מה שהריח כמוזיקה "מזרחית", סרבתי אפילו להשתתף בשירי הפארודיה המזרחיים שכתבו חבריי הצברים. איכשהו יצא שתמיד אלו שרצו לעשות פארודיות מזרחיות היו תמיד צברים ממוצא אשכנזי. מצד שני, אם שלום חנוך ודני סנדרסון יכולים לכתוב שירי פרודיה על מוזיקה מזרחית ולמלא אותם בגנבים, שודדים, דעווינים וסבונים, למה שחבורת תיכוניסטים לא תכתוב שירים על זונות מדימונה בשם פלורה ופרחה? לך תספר להם אחר כך, שלאחת הדודות שלי קראו פלורה ולסבתא שלי קראו גם פרחה.
נגעלתי. הרחקתי משם הכי רחוק שיכולתי. פניתי לעולמות הרוק ולג'ז אל הדברים שסמלו עבורי חופש מוזיקלי מתיוגים והגדרות. חופש מהתויות, חופש מהמזרחיות, חופש מעולה הכבד של המסורת. קיויתי, ששם אמצא את החופש המושלם, החופש מלהיות עצמך. אולם ככל שהרחקתי לתור, וככל שהעמקתי לחפור אחר השורשים והמקורות של המוזיקה שאהבתי, הגעתי אל הבלוז. לא אל הבלוז כצורה מוזיקלית של שלושה אקורדים, לא אל הבלוז כמוזיקה לתיירים קולוניאליסטים נאורים בעיני עצמם, כובשים שיכורים חובבי אוטנתיות אתנית. אלא לבלוז, כקרדום לחפור בו בחומרי הנפש האפלים ביותר. מרחב בטוח, להביא אליו את סבלה וכאבה של הנפש המתחבטת בזהותה. את הבלוז כתחתית הבור, ממנו ניתן לראות בבהירות הגדולה ביותר, את הירח המלא של התקוה. בלוז, כביצה עשירה ומבעבעת, וממנה להצמיח וליצור, את האמת המזוקקת והמרה ביותר שניתן למצוא. ככל שהעמקתי לנבור באדמת הדלתא השחורה של המיסיסיפי, חשתי שבין השורשים, גיליתי את המצפן האמיתי, לא זה שלוקח צפונה, אלא זה שמוליך אותך הלאה, מזרחה, ודרומה מצפון אמריקה, אל עבר צפון אפריקה, אל חופי המזרח התיכון, אל עבר זהותי המתגבשת, משלל שבריה.
כיום כשאני מביט אחורה, אני מבין, שהקללה והברכה של מי שגדל קרוע בין שתי תרבויות, זהה. זו אותה חוסר יכולת להרגיש שייך לחלוטין, באף אחד מהעולמות. לכן כל חיי אני נע ונד בינם, מנסה לחבר את העולמות. היה לי קשה לגעת במסורת שממנה אני בא והעולם המוזיקלי שבתוכו גדלתי. נאלצתי לעבור דרך ארוכה ומסובכת, בכדי למצוא את היכולת לטפל בחומרים הבסיסיים של זהותי , בלי להרגיש כזייפן זהויות מקצועי. כיום, אני מבין שהטרגדיה הגדולה של קליטת העליה המזרחית בישראל, אינה המעברות ולא ערי המסכנות, שאליהן זרקו את העולים, כדי לשרטט מפות מוצלחות וגדולות יותר, לחזון הציוני. הטרגדיה הגדולה, היא הפקעת הלגיטמיות של המסורת התרבותית אותה הביאו העולים ארצה, ועליה נתבקשו לוותר בכדי ליצור את הישראלי החדש. בלי שורשים, בלי צמרת, ובלי כנפיים.
באלבום הקודם שלי -"הייקו בלוז", הייתי צריך להרחיק עד קצות העולם, מזרחה לשירת ההייקו היפנית, ומערבה אל שורשי הבלוז האמריקאי. רק ההתרחקות הזו אל קצות העולם, אפשרה לי לגעת בנושא שעליו אני שוקד כעת, החיבור בין המוזיקה המזרחית לבלוז ולרוק ולפולק. היום אני מבין את המוזיקה שלי כמוזיקה ישראלית, כזו המגיעה ויכולה להיוצר רק ממסורות מנוגדות, זאת שמחברת בין העולמות, זאת שמחברת את בלוז העבדים אל קינת המהגרים.
אחד השירים שבהם הרגשתי שהתקרבתי לכלל חיבור בין העולמות נקרא "העלם נעלם". אני לא שש להסביר את השירים שלי, הם יכולים לדבר בזכות עצמם ולרוב עושים זאת טוב ממני, מה עוד שאנשים אחרים יוצרים להם פרשנויות הרבה יותר מעניינות ממני, אולם אשים את המילים בקונטקסט מסויים. וכל השאר הוא לפי מיטב הבנתכם.
שירים תמיד מתחילים מהדבר הכי לא ברור. פרפר מרפרף בעדינות ליד רכב שעולה בלהבות, המילה העצובה בעולם שפורחת מולך כשקרן השמש הראשונה של היום זורחת. יום אחד בנסיעה מפה לשם הסתקרנתי מהרעיון שמילה יכולה להכיל את ניגודה או לחזק את משמעותה המקורית וזאת רק על ידי הפיכה או סיקול אותיות. לפתע הרגשתי שבשפה יש קוד פנימי וסודי שמקדד את הסוף בהתחלה. מרגע שהבחנתי בזה, הצירופים החלו להופיע בכל מקום. לא יכולתי להימלט מהם. כתבתי אותם ולאחר כמה ימים כשהסתכלתי, גיליתי שבתוך שיר הניגודים נכתבה לה ההיסטוריה שלי ושל משפחתי, ובעיקר סיפור חייו ומותו של דודי דויד גבאי ז"ל, שעל שמו נקראתי.
דודי דויד, היה ציוני נלהב. כבר בגיל הנעורים הוא פעל ועשה כשליח הסוכנות, למען העליה לישראל. אך לעג הגורל, שהאחראי העיקרי לעליית משפחתי ארצה, זכה לחיות בארץ ישראל רק שבוע. מייד עם עלייתו, התגלה כי דודי דויד לקה בגידול ממאיר. שבוע לאחר הגעתו הנה, נפטר, ונקבר, באדמת הארץ החדשה-ישנה שעליה חלם. הוא היה רק בן עשרים ואחת.
שנים ספורות לאחר מכן, נולדתי אני. הייתי הבן הבכור להוריי, הנכד הבכור לסבתי, הבן הישראלי הראשון במשפחתי. נסיך עם כתר רוחש, ולוחש, שנוצק והוטבע על ראשי, היישר מכור ההיתוך. לא היה צל של ספק, במדבר ההתלבטויות, בנוגע לשמי. נקראתי על שמו של דודי דויד, ומאז אני חי עם התחושה, שיותר משאנו בוחרים את הגורל של עצמנו, הגורל הוא זה שבוחר אותנו.
שנים ניסיתי להלחם בגורל. שנאתי את השם שלי, את המטען והסימון שהוא נשא בחובו. רציתי לברוח מההגדרות כמו מזרחי, דתי, יהודי, ישראלי. רציתי להיות כמו… ולהיות ההפך מ…, בסופו של דבר רק כמה חודשים אחרי שכתבתי את השיר, הבנתי שהוא מספר על מסע הזהות שלי יותר מכל סיפור אחר שאוכל לכתוב. רציתי להביא בפניכם את השיר לא רק בגלל המילים, אלא בעיקר בגלל מה שעוטף אותן ומה שבינן, את פריצת הדרך שהצלחתי לעשות בשיר הזה, בלחן.
עכשיו אני מבין שכל השנים בהן הלכתי אל הבלוז, הפולק, והרוקנרול, היו הכנה והתכוונות כדי שאוכל ליצור לעצמי שפה חדשה עם הגיטרה והמילים שלי, הייתי צריך ללמוד לדבר בשפות רבות כדי שאוכל לכתוב בשפה שלי פיוט מסוג חדש. פיוט שבור, פיוט בלוזי, פיוט ישראלי. פיוט שכולו המשך למקום ממנו אני בא אבל שער לעולם חדש. תוצר ישיר של המזרחיות והדתיות שבה גדלתי כמו הבלוז והפולק, מסורות של כאב, שלשלאות עבדות שנמשכות מאפריקה דרך אמריקה או דרך מרסיי, לכאן. פיוט שמכיר את הדרך הארוכה שאתה צריך לעשות בכדי למצוא את מה שאף פעם לא אבד. להתחבר מחדש למה שהיה בתוכי כל הזמן, אני המסור שרצה לנסר את שרשרת המסורת רק כדי לגלות שכל חוליה וחוליה מכילות את כל המסורת כולה. בסופו של דבר הקידוד עבד, הבכור נבחר. ככל שניסיתי להתרחק מעצמי, רק הגעתי קרוב יותר אל נקודת ההתחלה, אני המסורת שלי.
העלם נעלם השוחט שחט, התינוק ינק המוהל מלמל, ההורה נולד. הכבישים כבשו, החולות חלו הגורל הורגל, המחר נמכר ובתוך הים הדגים נודדים מהגרים כעם, נטרפים כיחידים בין כרישי הדם וכרישי אדם ובתוך הים העלם נעלם המדבר הודבר, הבטון הונבט השכונה שוקמה, העולה עלתה הרופא הרפה, הגידול גדל הקורבן נקבר, הבכור נבחר. ובתוך הים הדגים נודדים מהגרים כעם, נטרפים כיחידים בין כרישי הדם וכרישי אדם ובתוך הים העלם נעלם
