נשים, נשיקות, ליטופים או כל דבר שמזכיר תשוקה לחיים, נאסר עלינו לראות בטלויזיה של הישיבה-פנימיה צבאית. אבל משחק דמים, ראשים מותזים ונהרות דם מוקז, יכולנו לראות כאוות נפשינו. עם זה אף פעם לא היתה בעיה, לא פלא שרצינו להיות רוצחים מלידה, חלום החיים היה לאמן שכירי חרב באפריקה אחרי הצבא. אבל המוזיקה, לא נחשבה מזיקה. ככה הרשו לנו לראות את התוכנית ששינתה את חיי, שלושה גיטריסטים על במה ביום שישי אחד בסן פרנסיסקו, רק השמות נשמעו כמו עלילת סרט מיסתורי – אל דימיולה, פאקו דה לוסיה וג'ון מקלפלין… כך נחשפתי לשלושתם בטלויזיה שחורה לבנה, שנצבעה באדום של תשוקה מתוקה ובוערת, ופתאום בין כל הדמים והאלימות ראיתי את החיים עצמם – נשים נפרטות, ליטופי מיתרים, יין משכר, ובעיקר עשיית אהבה עם המוזה.
החומה הגבוהה שהוקמה סביב למוחי קרסה באותו הרגע, אותה חומה שהישיבה וכל רבניה ניסו ליצור מסביבי, התאדו מאחור והעולם בחוץ קם לתחייה. שם התחיל השינוי.. שמה התחילה אהבה, הגיטרות האלו ואלו שבאו אחריהן שחררו אותי מהחומה, המוזיקה שחררה אותי.
היום בישיבה הזו מלמד "רב" עבריין מין מורשע, ועדיין אסור שם להציג תשוקה, מזל שיש מיתרים לאהבה, מזל שהגיטרה היתה כשרה, מזל שפקו דה לוסיה ואל דימיולה וג'ון מקלפלין הצילו את חיי… הלילה הלך פאקו דה לוסיה לעולמו, הוא היה מוזיקאי בחסד, והעצב על לכתו גדול מכדי שאוכל לפרוט לפרוטות מילים, אבל אם אי פעם חלפה בכם איזו שהיא התרגשות למשמע משהו שקשור למוזיקה ואלי, דעו לכם שאתם חייבים לו חוב של כבוד, בלעדיו לא הייתי כאן, ומי שאני עכשיו. תודה לך פאקו.
