Uncategorized

מעבדות לחירות מוזיקה היא אהבה, שלעולם אינה מתממשת. .

נעמי, בריטון, אבא לפנות בוקר
נעמי, בריטון, אבא לפנות בוקר

לפני שנתיים יצאתי מעבדות לחירות. חסם אחד גדול השתחרר בראשי. הבנתי שאף אחד לא יושב מחכה לאלבום הגדול הבא, וגם אם יש מי הממתין שם בחוץ,  צריך לשלם הון תועפות לאנשי יח"צ ומחץ מתווכים מתווכחים ומביכים בשביל להגיע לקהל והכל כדי ליצור אדווה קטנה של הייפ שתעניין את תשומת הלב הציבורית בדיוק לשלוש דקות וחצי, כמה סטטוסים, שבעה מאזינים, ויאללה ביי לדבר הבא.

לפעמים שאני נתקל במוזיקאי מתחיל אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מתחיל היום מהתחלה? האם לא הייתי מתייאש מהגודש השפע העצום והמרדף הבלתי פוסק אחר שביב של תשומת לב? אם יש משהו שמאפיין את החיים המודרניים זה השפע  שהופך לגודש, ומדי יום הוא גדל אקספוטנציאלית.  לפני כמה שבועות התארחתי בתכנית רדיו וראיתי את השולחן העמוס של השדרן – כל השירים האלו משבוע אחד? הוא הנהנן בראשו בעצבות מסוימת – מיום השיב. אבל עזבו רדיו, לכו לבנדקפ ולסאונדקלאוד תקישו ישראל, ותגלו שמעולם לא נעשתה כל כך הרבה מוזיקה לכל כך מעט אוזניים.

מה הקשר בין זה לבין מוזיקה תהיתי? האם אני באמת צריך איקס קהל בשביל ליצור? מה הקשר בין מספרים דמוגרפיות ונתוני אקסל לבין העיסוק ביופי, תשוקה, חסד ואמת?
החלטתי להתייחס למוזיקה שלי כמו שהיא משמשת אותי באמת, יומן מסע. כשאני עייף והאצבעות מייחלות לגיטרה, כשאני שמח ונושף במפוחית, מוזיקה הייתה תמיד הרחבת הפרשנות והבנה של החוויה, היא הייתה ועודנה הפלא שהגדיר העשיר ויצר את חווית החיים בו זמנית.
המוזיקה לקחה כל חוויה ורגע שחוויתי למקום אחר, אל מעבר למילים אל מעבר להגיון או להבנה, לוגיקה אמורפית נוזלית ומדויקת לחלוטין.
תמיד השתמשתי במוזיקה כדי לתעד ורגעים, צער קושי ואושר, דרך השפה היחידה שבה אני יודע לדבר באמת, צליל, לא מותווה אלא טווי, לא מושלם, שלם. אבל עשיתי זאת לבד, לעצמי, לקרובים אלי ביותר. החופש התחיל כשהשתחררתי מכבלי המוסכמות של מה נכון ואיך צריכה להתנהל קריירה מוזיקלית של אמן במאה העשרים ואחת.

החופש התחיל כשהבנתי שזו לא קריירה ואין לי שום עניין לחשוב על זה כעל קריירה, מוזיקה היא אהבה, גם אם לעולם אינה מתממשת.

מאז התחלתי לשחרר לרשת קטעים שעד אז התייאשו בשקט תיקיות שכוחות, שכן כשיצרתי אותם, הייתי עדיין נעול על "האלבום" הגדול הבא. דווקא שהייתי מפוקס על המוזיקה הגדולה, זו שתכבוש ותשנה את העולם, צמחה לה מוזיקת שוליים קטנה ומשוחררת מעכבות והגדרות מהמחשבות של נכון ולא נכון, משוחררת מהדימוי שלי בעיני עצמי או כפי שחשתי שהקהל רואה אותי, בלי לשים לב, גיליתי שיצרתי לעצמי אלטרנטיבה בועטת.

מרגע שהתחלתי להעלות את הקטעים לרשת הם קיבלו חיים משלהם, לא הרבה מבינים מה המשמעות של להוציא מוזיקה מעצמך, למי שכמוני גדל בעולם שבו הוצאת אלבום היא אירוע מכונן כמעט כמו לידת ילד, המחשבה שהוצאה לאור של קטעים אינה חייבת לספר את הסיפור האחד שאליו אתה מתכוון, היא כמו המעבר במחשבה של צלם במאה ה~19 שכל צילום חייב לתעד את ה-רגע, לעומת צלם אינסטגרם שבו כל רגע הוא צילום.

להוציא מוזיקה זה בעיקר לשחרר את עצמך מהסיפור שאתה מספר לעצמך לגבי מי אתה בדמיון, ולהתבונן במראת המציאות הקשוחה. להוציא מוזיקה ולהתייחס אליה כאל מה שיצא, זה בעיקר אומר להשתחרר מהחלומות שלך על האני והצליל המושלם ולקבל שצליל שבור הוא דבר שלם יותר מכל חלום, בעיקר כי הוא קיים, וחלומות, ובכן… לא היינו קיימים בלעדיהם, אבל אי אפשר באמת להתקיים בתוכם. ניסיתי, לי זה לא עבד.

להוציא מוזיקה זה להבין שאתה לא דילן / פינק פלויד / רוברט ג'ונסון  / ג'ו עמר. וטוב שכך,  שכן לשות מוזיקה של אחרים זה משעמם, וכמה שלא תחקה ותנסה, אתה יכול להיות רק מי שאתה, לעשות. ולהוציא מוזיקה זה לגלות מי אתה, על מגוון הטוב והרע שמרכיבים אותך.

לאט לאט, מצבור הקטעים שהתגלו אי שם, נשמעו לי ממרחק הזמן הרבה יותר טובים ממה שזכרתי, חיפושים נוספים העלו שעשיתי הרבה יותר מוזיקה ממה שזכרתי. אבל הדבר הכי מפתיע היה לגלות שפתאום רציתי לשוב ולהתנסות וליצור מחדש דברים, בכל פעם שהיה לי ערב פנוי ממהמשפחה, הקלטתי מוזיקה להנאתי והקטעים צמחו והתרבו, כמעט כל חודש אצרתי איפי אחד וכל כמה חודשים עוד אלבומים. ותוך שנתיים מצאתי את עצמי הופך מאמן שבדיסקוגרפיה שלו יש שלושה אלבומים מודפסים בחמש עשרה שנים של עשיה, לדף רשת המכיל כרגע 25 אלבומים, איפים, פרוייקטים ולמעלה מל170 קטעים מוזיקלים.

אבל לא רק גילויי העבר שחרר אותי, אלא ההבנה שאפשר להשתמש במוזיקה כדי לתעד את הכאן והעכשיו, יצרה אצלי תהליך חדש של עשיה, המיקרופון פתוח באולפן, הכלים בחוץ. אני מוצא את עצמי מגיע לחדר, לוחץ על האדום ומתחיל להקליט. בלי כוונת מכוון או ידיעה ברורה מה אני הולך לעשות. נוסע אל הלא נודע, פשוט עושה מוזיקה.

חכמה גדולה יאמרו הלשונות הרעות, כל אחד יכול לשרבט כמה שרבוטים מקושקשים ולהעלות אותם במוזיאון של עצמו. ואני אומר צודקים. לחלוטין צודקים. אין לי עניין לשכנע אתכם שזה הדבר הכי גדול שקרה כאן מאז שישו הלך על המים, אני בסך הכל עושה מוזיקה, זה לא שוויתרתי כליל על שיקול הדעת וכל כיוון גיטרה אני מוציא, אלא ששיקול הדעת שלי כקרייריסט, כלומר כיצד כל קטע יקדם אותי עוד מילימטר בדרכי אל קדמת הבמה בקיסריה. ובכן זה שיקול דעת שכבר איננו רלוונטי בעולם שלי.

מעבר לכך עד כמה שאני יודע אין אף ענן בסוף היקום שצובר בשקט את כל המוזיקה ה"רעה" שנעשית ויום אחד יגדל לממדי מפלצת שתשוב ותכה בכל מי שאי פעם ניגן תו לא נכון.

אבל יכול להיות שאני טועה.

בכל אופן אני מעדיף לקחת את הצ'אנס שלי בינתיים ולעשות מוזיקה כאן ועכשיו , לפעמים עם מילים לפעמים בלי,  לפעמים עם עוד אנשים לפעמים לבדי, מה שיקרה, מה שיבוא, מה שלא יהיה, שיהיה, גם מקרה שיקרה ואם אפשר במקרה.

ובחדוות ההקשה על המקלדת כמעט שכחתי שהתחלתי לכתוב את כל זה, בעיקר כדי לספר לכם שלפני כמה שבועות השכימה ביתי הפעוטה נעמי אי שם בארבע לפנות בוקר, וסירבה להירגע, כדי להרדימה לקחתי אותה במנשא כיס על החזה, והסתובבתי עימה בבית. איכשהו מצאתי את עצמי עולה אל האולפן הביתי שלי, עם נעמי בחיקי, לקחתי את גיטרת הבריטון לחצתי על הכפתור האדום והתחלתי להקליט אותי מנגן ואותה נושמת ונאנקת  מתוך חלומותיה.

אחרי שעה סימנתי לעצמי שלושה קטעים שאהבתי מכל מה שניגנתי, והחלטתי להעלות אותם לבנדקמפ, ככה נוצר האיפי המהיר בחיי מהרגע שבו הוא קרה ועד הרגע שבו עלה לאוויר האתר חלפו שלוש שעות בלבד שמתוכן הייתי עסוק כשעתיים ביצירת העטיפה ובמתן שם לקטעים והעלאתם לאתר. שמעתי את הקטעים שוב ושוב, הם התפרשו וקסמו לי מחדש בכל האזנה, אולם לאחר כשבועיים של האזנות חשבתי שהם צריכים עוד קטע מסוים כדי לסיים את החוויה כולה,  קינוח? אפשר לקרוא לה כך.

אמש התגלגלה לידי ההזדמנות כשלקחתי את נעמי שוב במנשא-כיס, יאללה אבא קנגרו, דרבנתי את עצמי, נכון יש מיליון דברים לעשות, אבל לך תעשה מוזיקה, שעה אחת… מה שיצא יצא.

ככה הוקלט לו הקטע המסיים של האיפי הזה. "בין כחול לשחר". שמרגש אותי לא פחות משירים שעליהם ישבתי ועבדתי שנים רבות.

אז מה רציתי להגיד? מה המסר הסמוי והגלוי? לא בטוח שיש, אני גם לא חושב שיש נוסחה אחת שמתאימה לכל האנשים בעולם. רק רציתי לשתף במחשבות על חירות ולספר שבערב הפסח הזה, לפחות יצירתית, אני חופשי ומאושר מאי פעם. בעיקר כי כיום אני מבין שחירות אמיתית זה לעשות את מה שאתה אוהב, והאושר מתחיל בלאהוב את מה שאתה עושה.

חג חירות שמח.

4 comments on “מעבדות לחירות מוזיקה היא אהבה, שלעולם אינה מתממשת. .

  1. חג שמח דויד

  2. כמה שהפוסט הזה נהדר ומרגש בעיניי. מרתק לקרוא אותו, מה שעברת, ואיך שאתה מספר הכל, עם כל התובנות שהגעת אליהן. פשוט הדרך שלך. והדרך הזו החדשה שלך טובה לי מאוד כמאזין. אני עוקב, נהנה ומתמכר למוזיקה, ראה מקרה "קונצרטה" אבל לא רק זה. כבר הולך לשמוע את האיפי החדש. דויד יקר- חג שמח ואביב מלבב לך ולמשפחתך החמודה. תמשיך ליצור בדרכך, כל טוב, שרון

  3. מקסים, הכתיבה והתמונה. בהצלחה וחג חירות שמח.

  4. מעולה, פוסט נפלא דויד.
    אני הגעתי לאותה המסקנה כמוך ואני מסתכל על זה גם מהמקום של שיחרור אומנותי שמגיע משחרור הלחץ הקרייריסטי, כי אם המוזיקה היא קריירה, אתה מחויב לחשבון הבנק שלך או נתון לחרדות שאנשים יקנו בהמוניהם את האמת התקופתית שלך. ותכלס, זה לא ממש משנה, תגיע לעוד מאה או לעוד אלף אנשים, הריצה סביב התפוצה מעייפת מדי ולא שווה את המחיר שהיא מצריכה.
    נתברכנו ביכולת לעשות מוזיקה, הבה נעשה אותה בלי לדאוג ל'מה יהיה איתה אחכ'. זה לא באמת משנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: