ביום שהקרקס הגיע לעיר – מומוס בתל אביב.

מומוס - הופעה באוזן בר 07.06.2014 צילום גיא רסקין
מומוס – הופעה באוזן בר 07.06.2014 צילום גיא רסקין

אמש חויתי את אחת ההופעות הטובות בחיי. עם רטיה ורודה על עין אחת, מיקרופון בידו השניה, אייפד בתור להקה, והתמסרות טוטאלית לאמנות, חיים ותשוקה לכל דבר מוזר, מרתק, אחר, יפה ואנושי. ראיתי במו עיני את מה שניתן להכתיר כמפגש פסגה בין דיויד בואי, קפקא, מרסל מרסו וסנסציית הפופ היפנית – חתלתול הגוגל.

במשך למעלה משעתיים ברצף וללא הפסקה כשעל גופו מוקרנים סרטים ודימויים מהפנטים ומבריקים, הוא חשף את כל מי שבא לאוזן בר (והצליח לראות אותו מעל חומת האנשים) לחלק מהיקומים שבמוחו. מומוס יוצר מוזיקה מהפכנית עם תחושה של רטרו שלא נשמעת כמו שום דבר שאתה מכיר, ועדיין כמו כל תקליט שאי פעם שמעת. מוזיקה שמעמידה בפני הצופה בו קליידסקופ וודווילי עם רצף בלתי פוסק של דימויים, משפטים, ציטוטים וקשרים תרבותיים מעולמות הציור, הספרות, הקולנוע המוזיקה. הוא פוליטי, הוא פילוסופי הוא שבור לב, ובצורה מפתיעה מאוד הוא כל כך קומוניקטיבי.

בעוד שבאלבומים שלו יש תחושה לעיתים של גודש שכלתני בלתי נלאה, בהופעה חיה הכל מסתנכרן יחד עם המימד הפיזי של נוכחתו והמימיקה שלו, וזה פוגע בול.
הוא פרפומר אדיר, מהפנט שגורם לך להקשיב לכל מילה ומילה שלו. יחד זה מצטרף למשהו שחויתי רק לעיתים רחוקות במוזיקה המוקלטת שלו. ואת זה אני אומר כמי שמאוד אוהב את אלבומיו, ואפילו אמש בדרך להופעה תהיתי האם יהיה ערך מוסף להופעה החיה שלו. אחרי ההופעה אמש אני מבין שהאלבומים שלו הם ישות נפרדת ביחס למה שקורה על הבמה. מומוס בהופעה מחייה את שיריו וחי בתוכם. הוא כל כך מהפנט שקל לא לשים לב כמה המוזיקה שהוא יוצר מהאייפד שלו נוגעת בכל ז'אנר ועדיין נשמעת כמו משהו שרק הוא יוצר. דמיינו וודויל אלקטרוני, ברוק-פולק של ציניקן-רומנטיקן, ממזר מקסים, ונווד בין יקומי עם מכונת זמן וגישה לכל קול ולכל צליל שאי פעם נוצר. דיסקו, אלקטרו, רטרו, מומוס עושה מוזיקה שהיא שלו לחלוטין, הוא ז'אנר של אמן אחד, מצעד פזמונים של אינסוף אמנים שכולם מבצעים רק מוזיקת מומוס.

אבל כל השבחים האלו לא שווים כלום אלמלא האישיות הממגנטת שלו שמובילה אותך כמדריך תיירים במבוכי מוחו. ובכך היתה ההארה הגדולה שלי אמש, בדרך חזרה הביתה הבנתי שהעיסוק הכמעט אובססיבי שלו במין הוא בעצם עיסוק בלתי פוסק במהות המין והנגזרות שלו – כלומר הקיום והמוזרות הפנטסטית של החיים בכלל והאדם בפרט. מגוגל ועד ווספות איטלקיות, מהשטן ועד מאו, פרט לכמה חתולים שאני מכיר, מומוס הוא היצור היחיד שאני בטוח שיודע את השאלה לתשובה – 42, אתם יודעים, החיים היקום וכל השאר.

ההופעה אמש נגעה בכל חוש אפשרי, שנראה לי מוזר לדבר על ההופעה הזו רק במילים. אני מרגיש כמעט צורך לרקוד את הביקורת הזו, עם חרב נינג'ה ורטיה על העין או, אולי לכתוב אותה על דמעות קרח במקרר של בריאן פרי, זה מה שהבנתי אמש, כל בדיחה פנימיות של מומוס היא פתח לעולמות אפשריים ואפשרויות של יופי.
הכרתי את המוזיקה של מומוס לפני עשרים ומשהו שנים במקרה ממוזל. באיזה שלב לפני כעשור, נפרדו דרכינו לא יודע בדיוק למה, אבל קרה. ואמש, עבורי לפחות, חויתי התגלות מחודשת של אמן פנומן. זמר מושלם, טרובדור, נביא, ליצן, אל לעג, קומיקאי, מאהב, אינטלקטואל, איש מפעים, מוזיקאי מדהים ומקורי, אני מקווה ששוב לא נפרד.

אם הייתם אמש בהופעה, ממש אשמח לשמוע על החוויה שלכם. מומוס עושה לך את זה  – גורם לך להסתקרן מחדש מכל מה שאנושי ואנושי. אמש כשיצאתי מההופעה רציתי לעשות מין עם כל הקיום ורוב היקום בו זמנית. משהו מהאנרגיה שאתה נטען בהופעה של מומוס רוצה להתפזר הלאה כמו זרעונים בשביל החלב. כמו יהודים בחלל. עבורי זו כוחה של החוייה המומוסית.

אם לא הייתם, תקוו שהוא ישוב לכאן ובקרוב, אולי אז ותהיה לכם הזדמנות להבין כמה אושר הנאה ושמחה קיומית מייצרת ההופעה שלו, וכמה עצוב ומיותם היום אחרי שהקרקס עזב את העיר. מומוס בסופו של דבר הוא קרקס של איש אחד. כולל הקופים הליצנים והלוליינית המרחפת באלגנטיות מעל הכל. בנתיים רגע אחרי שהמסך יורד, אני רוצה להודות למארגנים שזימנו בידי את האפשרות לחיות באותו יקום מופלא שזימן את מומוס אמש לתל אביב ולקוות שהוא יעלה שוב בקרוב כאן במחוזותינו.

עד אז יום טוב ומטיב.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: