המוות בא לפנות בוקר

המוות בא לפנות בוקר - דויד פרץ

האור המקפח של תחילת אוגוסט התגבר על כל המחסומים, התפתל לו וחדר דרך חרכים צרים בחלוני. פסי אור נמתחו על הקיר מפלחים את החושך העוטף, מכים בעפעפיים כפרפרי אש, עד שחדרו לתודעתי. פקחתי את העיניים – שוב הובסתי בידי השמש, הבוקר רק עלה ויום שלם הפריד ביני לבין ההופעה בלילה.

כדרכן של הופעות גם זו נקבעה כמה שבועות מראש, בלוז, הייקו, עשרה שירי עצב ושיר אחד של תקווה, הכל תוכנן מראש, לא המלחמה. דברתי עם בעל המקום, בצפון יש מלחמה אמרתי – אז מה השיב, נפסיק לחיות? קבענו, פרסמנו, הופעה תהיה.

על כוס התה של הבוקר פתחתי את המחשב, שוטטתי בפורומי סקופים וחדשות מחפש את התמונה המקורית שממנה ניתן יהיה להרכיב את חלקי הפאזל הזה שנקרא החיים הישראליים, כשאת עיני צדה הכותרת – ארבעה חיילים נהרגו מפגיעה ישירה בטנק בינהם בנו של סופר ידוע, איש שמאל, פרטים בפרטי…

הרבה מתים היו באותו אוגוסט אכזרי ורותח, אך הידיעה הזו ננעצה בתודעתי והתעקשה. שוב ושוב חשבתי על המוות הזה, זה אשר בא לפנות בוקר, חשבתי על שירי הנופלים, שירי יום הזכרון, ולפתע עלה מול עיני חזיון בו הם קמים מצידי הטנק המפוייח, משאירים את הנשק והאפוד המעשן על האדמה, מתחילים ללכת, מי בזחילה מי בצליעה, עולים ובאים אחד אחד, נתמכים איש ברעהו, עטופים בתכריכי זכרון רכים, עשרות מאות ואלפי נופלים, כולם מופקעים מחייהם הפרטיים, ונולדים במותם מחדש כגיבורי החיל והאומה, נצרפים באש ומתכת, עשויים ללא רבב, בעיניים עצומות לרווחה, גדודים של בני אדם משרכים את דרכם לאיטם, מהרי ועמקי הלבנון כל הדרך אל הבית.
המראה הזה הכה בי כבמכת חשמל, לא יכולתי להשתחרר מהתמונות האלו אשר הופיעו שוב ושוב, כצלליות לבנות בכל פעם שעצמתי את עיני. ביני לבין עצמי, תהיתי כיצד היו חשים אותם חיילים אלמונים, לו חלפו כמלאכי שרת, מלווים את השמועה על מותם. השמועה אשר עשתה את דרכה באכזריות אטומה, חרישית ועיקשת, בין הערים אשר רק הקיצו. שמועה קשה ועקשנית שנדדה בכל רחבי הארץ, עד אשר הגיעה אל רחובות העיר הדרומית בה אני חי. התבוננתי מהמרפסת, ולפתע ראיתי אותם בתהלוכת רפאים על הכביש הריק בדרך מצדה, חולפים בין ילדים של סוף הקיץ, הולכים לאיטם ברחובות, בדרכם אל הלא נודע.

חשבתי על החיילים המתים, עומדים מהצד, מתבוננים במחזה היומי והכה שגרתי של עוד בוקר ישראלי. בוקר בו הרוח הקיצית הקלושה מזיזה עלים בחוסר תוחלת ימינה ושמאלה. האם היו רואים ואוהבים יותר מכל את החיים שבעבורם הקריבו את חייהם? לא ידעתי להשיב, לא יכולתי למצוא לעצמי תשובות,. כפי שאני עושה כשכולי גאות ורגש, לקחתי את הגיטרה והתחלתי לפרוט, המילים והלחן זרמו מתוכי, לא הבנתי את המילים, הלחן נשמע לי קדמוני, אבל לא עצרתי, הרגשתי שכל מה שאני עושה זה בסך הכל להקליט את המחשבות והתחושות של תערוכת הרפאים שחלפה לה בחדרי, לפעמים אני נשאל איך חשבת לכתוב את השיר הזה, והתשובה תמיד זהה, לא חשבתי לכתוב אותו, מישהו או משהו הכתיבו לי אותו.

באותו ערב הופעתי. כמו הקהל, אף אני הייתי קרוע לגזרים מההתרחשות המשונה. הופעה לאחר יום שלם שבו כל מה ששמעת היה על ההרוגים המתים והחללים שהתווספו אחד אחד למניין הנופלים. ומצד שני האם לא בשביל ההופעות האלו, הדיאלוגים האנושיים, השגרה המבורכת שמתמצה בכמה שירים ואנשים שיוצאים לשמח את נפשם – האם לא בשבילם נלחמים?

בעל המקום חייך, מסתבר שאנשים רוצים לצאת, המקום מלא, עוד לפני שהתחלתי לנגן אמרתי בהומור גרדומים- שיש לי לא מעט שירים על מוות, כך שלא תצאו מכאן שמחים במיוחד, שיר אחרי שיר, ראיתי כיצד המוזיקה והעצב מתמזגים בפניהם של האנשים, עד שלבסוף אזרתי אומץ ונגנתי את המוות בא לפנות בוקר.

המוות בא לפנות בוקר

המוות בא לפנות בוקר
מתוך ענן לבן
בשקט הקר ידעתי שבא
לקחת אותי מכאן

עזבתי את הנשק
המוות לחובש חיכה
בין ארזים מעליי, דעך הכוכב
שנתקל באור הזריחה

נשמתי הפכה לתכלת
כשידו בידי אחזה
שאלתי מה קרה לי?
אבל אף אחד לא ענה

השחר שהפציע
בער באור זהב
הלכתי עם המוות
אל ארץ אבודה

בערים שרק הקיצו
חלפנו כמו שמועה
מקצין העיר יצאו לבשר…

בין ילדים של סוף הקיץ
ציפור פצועה נפלה
המוות לא עצר
גם כשקראתי שוב ושוב ושוב בשמה.

השחר שהפציע
בער באור זהב
שאלתי מה קרה לי?
אבל אף אחד לא ענה

נשמתי הפכה לתכלת
כשידו בידי אחזה
הלכתי עם המוות
הלכתי בלי סיבה.

היי שלום, פני את וכבר פני זכר

לב, רחבת הריקודים

ואלו היו דברי ימי ירושלים, אהובתי ואני גיששנו מדי ערב ברחובות העיר, אל הקודש אל החול, אל הגוף ואל הנפש. בגנים ציבוריים קוששנו רגעים בצל ענפי הזית אחד מהשני. חום ומתיקות, רוך וקושי, האושר הרטיב את קצות האצבעות בדמות דבש וחלב אנושי הניגר ביננו הוא מופיע, וכדרכם של מי שמצאו את שחפשו בנסיון הראשון, לא ידענו כמה מאיר היה הוא, וכמה נדיר הוא עוד יהיה.
ערב אחד מתחת למשכנות שאננים, בגן בריכת הסולטן, התלהטנו בדרכנו הסודית  על ספסל בגינה הציבורית, פקענו מעולמנו וכל מה שהיה, היה גוף ונפש, שפת העור בצל האור.  עד שלרגע נשמטנו מעולמנו הפרטי כשהבחנו באיש מבוגר יושב וספק מתבונן בנו מהספסל שלצידינו. התפכחנו, נאספנו מחלום חיינו וקמנו ללכת. כשחלפנו לידו הבחנתי בזיק המזמר והאור הממזרי בעיניים, ניד הראש הקטן…
כמה צעדים לאחר מכן, תמהתי  האם האיש שהביט בנו היה יהודה עמיחי, לא האמנו אך שבנו לאחור, לבדוק…

יהודה?

ערב טוב גם לכם…

אז עכשיו נכנס לשיר?

המשורר חייך :

לעולם אין לדעת מה יכנס אל שיר ומה יצא, אבל מי שרוצה ימצא עצמו בשיר, ומי שזקוק – השיר ימצא אותו.

לזכרו של משורר דגול, לזכרה של אהבה, לזכר הזכרונות,

כמעט עשרים שנה אחרי, השיר מצא אותי.

תודה

היי שלום, פני את וכבר פני זכר.
נדוד עולה מאוב ועף ועף.
פני חיות, פני מים ופני לכת,
ויער לחישות, פני חיק, פני טף.

לא לנו שוב שעה שבה נוכל לגשת,
לא לנו להגיד: עכשיו, עכשיו.
שם של רוחות היה לך, פעם אשת
הכיוונים וכוונות מראה וסתו.

כי מה שלא הבנו, הן זימרנו יחד.
דורות וחושך, פני הסרוגין.
ולא שלי עוד, לא מפוענחת,
סגורת פטמות, אבזם, פיות, ברגים.

לכן שלום לך, לעולם לא נירדמת,
שהכל היה בדברנו, שהכל של חול.
מכאן ולהבא את מחלמת
לחלומות שלך: תבל וכל.

היי שלום, צרורות ומיזוודות המוות.
חוטים, נוצות, בליל מישכן, משכון שיער.
כי מה שלא יהיה, אף יד אינה כותבת,
ומה שלא היה של גוף, לא יזכר.