האור המקפח של תחילת אוגוסט התגבר על כל המחסומים, התפתל לו וחדר דרך חרכים צרים בחלוני. פסי אור נמתחו על הקיר מפלחים את החושך העוטף, מכים בעפעפיים כפרפרי אש, עד שחדרו לתודעתי. פקחתי את העיניים – שוב הובסתי בידי השמש, הבוקר רק עלה ויום שלם הפריד ביני לבין ההופעה בלילה.
כדרכן של הופעות גם זו נקבעה כמה שבועות מראש, בלוז, הייקו, עשרה שירי עצב ושיר אחד של תקווה, הכל תוכנן מראש, לא המלחמה. דברתי עם בעל המקום, בצפון יש מלחמה אמרתי – אז מה השיב, נפסיק לחיות? קבענו, פרסמנו, הופעה תהיה.
על כוס התה של הבוקר פתחתי את המחשב, שוטטתי בפורומי סקופים וחדשות מחפש את התמונה המקורית שממנה ניתן יהיה להרכיב את חלקי הפאזל הזה שנקרא החיים הישראליים, כשאת עיני צדה הכותרת – ארבעה חיילים נהרגו מפגיעה ישירה בטנק בינהם בנו של סופר ידוע, איש שמאל, פרטים בפרטי…
הרבה מתים היו באותו אוגוסט אכזרי ורותח, אך הידיעה הזו ננעצה בתודעתי והתעקשה. שוב ושוב חשבתי על המוות הזה, זה אשר בא לפנות בוקר, חשבתי על שירי הנופלים, שירי יום הזכרון, ולפתע עלה מול עיני חזיון בו הם קמים מצידי הטנק המפוייח, משאירים את הנשק והאפוד המעשן על האדמה, מתחילים ללכת, מי בזחילה מי בצליעה, עולים ובאים אחד אחד, נתמכים איש ברעהו, עטופים בתכריכי זכרון רכים, עשרות מאות ואלפי נופלים, כולם מופקעים מחייהם הפרטיים, ונולדים במותם מחדש כגיבורי החיל והאומה, נצרפים באש ומתכת, עשויים ללא רבב, בעיניים עצומות לרווחה, גדודים של בני אדם משרכים את דרכם לאיטם, מהרי ועמקי הלבנון כל הדרך אל הבית.
המראה הזה הכה בי כבמכת חשמל, לא יכולתי להשתחרר מהתמונות האלו אשר הופיעו שוב ושוב, כצלליות לבנות בכל פעם שעצמתי את עיני. ביני לבין עצמי, תהיתי כיצד היו חשים אותם חיילים אלמונים, לו חלפו כמלאכי שרת, מלווים את השמועה על מותם. השמועה אשר עשתה את דרכה באכזריות אטומה, חרישית ועיקשת, בין הערים אשר רק הקיצו. שמועה קשה ועקשנית שנדדה בכל רחבי הארץ, עד אשר הגיעה אל רחובות העיר הדרומית בה אני חי. התבוננתי מהמרפסת, ולפתע ראיתי אותם בתהלוכת רפאים על הכביש הריק בדרך מצדה, חולפים בין ילדים של סוף הקיץ, הולכים לאיטם ברחובות, בדרכם אל הלא נודע.
חשבתי על החיילים המתים, עומדים מהצד, מתבוננים במחזה היומי והכה שגרתי של עוד בוקר ישראלי. בוקר בו הרוח הקיצית הקלושה מזיזה עלים בחוסר תוחלת ימינה ושמאלה. האם היו רואים ואוהבים יותר מכל את החיים שבעבורם הקריבו את חייהם? לא ידעתי להשיב, לא יכולתי למצוא לעצמי תשובות,. כפי שאני עושה כשכולי גאות ורגש, לקחתי את הגיטרה והתחלתי לפרוט, המילים והלחן זרמו מתוכי, לא הבנתי את המילים, הלחן נשמע לי קדמוני, אבל לא עצרתי, הרגשתי שכל מה שאני עושה זה בסך הכל להקליט את המחשבות והתחושות של תערוכת הרפאים שחלפה לה בחדרי, לפעמים אני נשאל איך חשבת לכתוב את השיר הזה, והתשובה תמיד זהה, לא חשבתי לכתוב אותו, מישהו או משהו הכתיבו לי אותו.
באותו ערב הופעתי. כמו הקהל, אף אני הייתי קרוע לגזרים מההתרחשות המשונה. הופעה לאחר יום שלם שבו כל מה ששמעת היה על ההרוגים המתים והחללים שהתווספו אחד אחד למניין הנופלים. ומצד שני האם לא בשביל ההופעות האלו, הדיאלוגים האנושיים, השגרה המבורכת שמתמצה בכמה שירים ואנשים שיוצאים לשמח את נפשם – האם לא בשבילם נלחמים?
בעל המקום חייך, מסתבר שאנשים רוצים לצאת, המקום מלא, עוד לפני שהתחלתי לנגן אמרתי בהומור גרדומים- שיש לי לא מעט שירים על מוות, כך שלא תצאו מכאן שמחים במיוחד, שיר אחרי שיר, ראיתי כיצד המוזיקה והעצב מתמזגים בפניהם של האנשים, עד שלבסוף אזרתי אומץ ונגנתי את המוות בא לפנות בוקר.
המוות בא לפנות בוקר
המוות בא לפנות בוקר
מתוך ענן לבן
בשקט הקר ידעתי שבא
לקחת אותי מכאן
עזבתי את הנשק
המוות לחובש חיכה
בין ארזים מעליי, דעך הכוכב
שנתקל באור הזריחה
נשמתי הפכה לתכלת
כשידו בידי אחזה
שאלתי מה קרה לי?
אבל אף אחד לא ענה
השחר שהפציע
בער באור זהב
הלכתי עם המוות
אל ארץ אבודה
בערים שרק הקיצו
חלפנו כמו שמועה
מקצין העיר יצאו לבשר…
בין ילדים של סוף הקיץ
ציפור פצועה נפלה
המוות לא עצר
גם כשקראתי שוב ושוב ושוב בשמה.
השחר שהפציע
בער באור זהב
שאלתי מה קרה לי?
אבל אף אחד לא ענה
נשמתי הפכה לתכלת
כשידו בידי אחזה
הלכתי עם המוות
הלכתי בלי סיבה.
