השבוע נכחתי בהרצאה מעניינת מאוד של חיים שמש במסגרת סדרת ההרצאות של מרכז הצעירים בבאר שבע – תעשיית המוזיקה. ההרצאה היתה מאירת עיניים ומסמררת אוזניים לכל אמן מתחיל ומתקדם, שכן היא עסקה בדבר שרוב היוצרים הפועלים לבדם לא מתיחסים אליו – בניית הקריירה למרחקים ארוכים. בקצרה מה שלקחתי מדברי שמש היה לחשוב על היצירה במונחים יותר גדולים מלסיים את האלבום והמיקסים ואיזה כיף… ולהתייחס לשלב ההוצאה היח"צ פרסום ושיווק כחלק אינטגרלי של היצירה שעליה שקדת.
תוך כדי הרצאה התעורר דיון על מרחבי הזמן שלוקח לאמנים לעשות אלבום וכל כמה זמן כדאי להם להוציא עוד אלבום. בשלב הזה הרגשתי כמה עיניים שבוחנות אותי ושואלות – נו, אז אתה עדיין חושב שזה נכון להוציא משהו חדש כל חודש?
התשובה היא שאין לי תשובה החלטית. כל מי שעוקב אחר העשייה שלי, שם לב שבשלוש השנים האחרונות הוצאתי והעליתי אל אתר הבנדקמפ שלי, כמות גדולה של אלבומים ומיני אלבומים. אבל לא עשיתי שום דבר לקדם אותם מעבר לשים כמה הודעות בפייסבוק שלי ולהגיד שזה יצא. כלומר הוצאתי מוזיקה ופרסמתי אותה למשהו בין עשרה עד עשרים אחוז מהעוקבים אחריי.
אז יש לי כמה מסקנות מהתהליך הזה, אבל אני חושב שעצם העובדה שלא העליתי שום דבר מאז ינואר האחרון (למרות שנוצרו כמה דברים ) מעידה על השינויים מאחורי הקלעים של עולם היצירה שלי. דברים שבעתיד הקרוב יתבהרו ויתבררו כאן אך בנתיים הם בגדר ענייני פנים.
ובכל זאת ולמרות זאת, הנה אני מעלה היום אלבומון שנקרא "התשוקות המכונפות שלה", מדובר במה שהיה אמור להיות האלבום שהיה אמור לצאת כה שיותר קרוב לאחר "הייקו בלוז". באלבומון הזה רציתי לחשוף צד אחר במויקליות שלי, שאני עדיין עמל ומפתח אותו גם בימים אלו, החיבור שלי למוזיקה ספרדית- דרום אמריקאית, ודרכה גם למוזיקה ים תיכונית.
האלבומון ההוא לא יצא בגלל כל מיני סיבות, אך בעיקר בשל העובדה שהלהקה עצמה התפרקה. הוצאת אלבום היא זמן מורכב עבור אמן בהרבה מובנים היא סיכום תקופה וסימון תחילת תקופה חדשה, היא הגשמת חלום, וגם תמרור אזהרה לגבי החלום החדש שאתה צריך למצוא עכשיו. זה זמן רגיש ופגיע לכל הנוגעים בדבר שבו קיטור הלחץ מגיע לשיא הרתיחה. התמהיל המבעבע של אגו תובעני, שגעון גדלות ובעצם כל שריטה פסיכולוגית שיש בך, הופכות את תקופת הוצאת היצירה שלך אל הקהל לזמן מועד לפורענות.
לא זה הזמן או המקום, לדון בכל מה שקרה סביב הוצאת "הייקו בלוז", נסתפק בלציין את העובדה שהופעת ההשקה של האלבום, היתה גם ההופעה האחרונה של ההרכב עימו יצרתי את האלבום. הדברים שקעו שככו וחלק נשכחו, אבל התוצאה הייתה שהשירים שנחשבו לסינגלים של הייקו בלוז, והחלטתי לא לכלול אותם בתוך האלבום מפני שלא התאימו לאווירה שנוצרה בו, נדחקו אל האלבומון הבא שעמדתי להוציא – התשוקות המכונפות שלה.
בסופו של דבר לא הקלטנו את השירים האלו באולפן, ורק השבוע נזכרתי בהקלטה של אותה הופעה השקה. עשיתי את מה שאני לא אוהב לעשות, והקשבתי להקלטה. וגיליתי שלפחות חלק מהשירים הוקלטו ברמה שמאפשרת ליצור את המתווה של האלבום ההוא – התשוקות המכונפות שלה.
זה מתחיל ב"פיאצולה בלוז", במוזיקה של פיאצולה התאהבתי כששמעתי אי שם באייטיז את גרייס ג'ונס שרה בחושניות מהממת וריאציה על ליברטנגו . עם השנים הקשבתי רבות לטנגואים המטורללים של המלחין הארגנטינאי הגאון. לא חשבתי שזה משהו שיכנס למחזור הדם המוזיקלי שלי, שכן מה לי ולטנגו? אבל מסתבר שדברים נזרעים נכנסים ויוצאים בצורה כזו או אחרת לתוך עולם היצירה שלך.
"בואי אליי", נכתב בתקופה שבה מושא תשוקתי שהתה במרחק כמה שעות טיסה מייאשות להפליא. כך שהקשר בינינו התמצה בטלפונים עם המון שתיקות בין יבשתיות ותסכול מייאש. הסערות שהתחוללו בחייה היו הרקע לשיר, שנכתב לאחר או יותר נכון תוך כדי, אחת מאותן שיחות טלפון ארוכות, ביקש לעצמו מוזיקה שכשכתבתי אותה, נשמעה לי כמו שיר שלהקת "אמריקה" היו כותבים אחרי טיול מסטול לטיחואנה, את השיר כולו דמיינתי עם חצוצרות מריאצ'י שילוו את אהובתי אי שם במרחק כקריאת עידוד של מישהו שבא לעזרתה. כשלא מצאתי להקת מריאצ'י שתבוא להסתובב איתנו ברחבי הארץ ולנגן בחינם, העברתי את תפקיד החצוצרות לאקורדיון וכך התחבר לו השיר עם הטנגו והצליל הדרום אמריקאי. אין סיבות לשלכת, אין תשובות בקצה הקשת, ניסיתי להסביר ולהציע את מעט הנחמה יחד שקיוויתי שייווצר בינינו מבלי שאלפי קילומטרים של כבלים – יפרידו בינינו.
מהרגע שהתחלנו לנגן אותו בהופעות, הפך "בואי אליי" לשיר מבוקש בהופעות ההרכב. כשהתחלנו להקליט את "הייקו בלוז" היה ברור שהוא יכנס אל סדר האלבום, אך ככל שהאלבום הלך והתקדם ונוצר לו אופי מסוים, איבד "בואי אליי" את מקומו באלבום ( כמו עוד שיר בשם "שונא-אוהב", שנמצא ב"אבידות ומציאות") פשוט בגלל שהרגיש כנטע זר ולא שייך. בסופו של דבר למרות שזה היה צעד מאוד לא "מסחרי" להוציא אותו מהאלבום, הרגשתי שהוא לא משתלב וזנחנו את נסיונות ההקלטה שלו. לימים חשבתי לעצמי שזו פרקטיקה שאני מיישם כמעט בכל אלבום שלי, מתי שהוא כל ה"סינגלים" לא מוצאים את מקומם באלבום והם נותרים מיותמים בצד הדיסק ולהיחשף רק בהופעות.
"התשוקות המכונפות שלה" היה ניסיון להלחין שיר שכתבתי כשיר (כלומר ללא מחשבה שיום אחד הוא יולחן ) אבל השיר היה תקוע ואיכשהו באחת החזרות הנדירות של הייקו בלוז, מצאתי את עצמי מתחיל לנגן את השיר כשאלעד יוחנן וניסים זורקים רעיונות לאן יש לקחת את השיר. זו אחת משתי הפעמים היחידות בחיי שבה כתבתי שיר שייעדתי לעצמי, עם אחרים (שכתבתי לאחרים הרבה שירים, אבל על זה אני לא נוטה לקחת קרדיט). הטקסט זכה ללא מעט הרמות גבה, לרוב גבות מעוצבות, שתמהו האם לא הלכתי קצת רחוק מדי, ואני רק רוצה לומר ולציין שלהבנתי בכל תשוקה אמת יש ממד של הערצה וביטול, וכשמוסיפים לזה תסכול של חוסר מובנות…
כבר נשאלתי לגבי מקור הספרדית השבורה ששגורה אצלי בפה מאז שהייתי ילד. התשובה היא שהוריי נדדו ברחבי דרום אמריקה כשליחים של חינוך יהודי, ואני ואחותי שוטטנו עימם. משהו מהעולם ההוא חלחל לאורך כל השנים ופתאום התחשק לי לשיר את המילים בספרדית וכך זה נשאר.
בסופו של דבר "התשוקות המכונפות שלה" לא התממש לכלל אלבום או אלבומון מוקלט. השבוע כשצצה ההקלטה של ההופעה נזכרתי בתכנון המקורי ושחזרתי חלק מאותו רעיון, אני מקווה שתיהנו לשמוע.
יום טוב ומטיב
