לפני הרבה שנים כשעבדתי באותו דבר נדיר ונעלם – חנות מוזיקה, נכנס ערב אחד איש צבא קבע בשנות הארבעים לחייו.  לאחר שחיטט בין ערימות הדיסקים הוא הגיע לקופה, והניח כמה אלבומי פרוגרסיב נדירים ומשובחים על הדלפק. ביהירות של מוכרים צעירים, החמאתי לו על המוזיקה שבחר לקנות. וכך התחלנו לדבר בשבחם. באיזה שלב נאנח האיש – זה כל כך קשה למצוא אלבומים טובים שאני לא מכיר… מה זאת אומרת תמהתי – השנה יצאו אלבומים מדהימים…. באמת? תשמיע לי אמר בהתלהבות. שמחתי על ההזדמנות ושלפתי את מיטב ההרכבים שאהבתי באותה תקופה, דיסק אחרי דיסק האיש הקשיב קשב שכולו אמת,  אך לצערי ראיתי כיצד המבט על פניו התחלף בין סלידה, תמיהה ועד חוסר נוחות בולטת. אחרי כמה דיסקים האיש הוריד את האוזניות ואמר, תשמע אני ממש מצטער, יכול להיות שזה אני, אבל כל מה שאתה משמיע לי נשמע לי בדיוק אותו שעמום חסר טעם שאני שומע ברדיו… ואז הוא הוסיף כמעט לעצמו – יכול להיות שהזדקנתי??

לא הבנתי איך זה יכול להיות האיש שמע מוזיקה נועזת ומיוחדת מתקופת התבגרותו, אבל לא הצליח לשמוע את הישן שבחדש והעדיף רק את החדש שבישן. מוזר חשבתי לעצמי מעניין אם זה כך לכולם? היום כשאני נמצא בצד השני של אותו סיפור, אין לי ספק שככל שהשנים עוברות, הזמן כמו זרם מים אינסופי, גורם לך להתעגל ולהתרכך. מה שפעם נראה לך הצהרה נוקבת וחזון אמיץ וקיצוני, עשוי להראות ממרחק השנים כמקרה  המעיד על אוזלת היד של רשויות הסעד.

כן, כן, אני יודע, קוראים לזה להתבגר. אין לזה הערכה מי יודע מה, ובטח בעולם שכל כולו אובססיבי לנסות ולהיות צעיר לנצח ובטעות קורא לזה לחיות לנצח.  ייטס כבר כתב ו"למה שלא ישתגעו הזקנים?" אז יאללה שיהיה, אני לא ילד, אני לא צעיר, אני מבוגר, ומותר לי להשתגע ולחיות את חיי על פי הקצב הנעים להם מבלי שאצטרך להרגיש לא בנוח שאין לי כוח לסבול בשביל מוזיקה.

זה רק חלק מההסבר מדוע מיעטתי לכתוב על מוזיקה של אחרים בשנים האחרונות. לא מצאתי הרבה דברים שעניינו אותי מספיק בשביל לוותר על כמה דקות עם הבנות שלי, הפסקול של חיי הפך ממיטב המוזיקה ה"מאתגרת" בעולם למוזיקה שהאזנה לה בחזרה ובכפייתיות כפי שרק ילדים מסוגלים לה, היא אתגר גדול בהרבה, נאמר הפסקול של "פרוזן", "100 שירים ראשונים", "דיבורי פשטידה" וכו' . כשכבר היה לי מעט זמן להקשיב למוזיקה, העדפתי לנגן להנאתי, או להקליט וליצור בעצמי מאשר להקשיב לאחרים.

השבוע כשהבטתי בפיד פייסבוק שלי ראיתי שעוד ועוד חברים מתקופת הפורומים הגדולה, מעלים סיכומי שנה עם רשימות שונות ומשונות. לרגע נזכרתי איך לפני עשר שנים הייתי בלוגר מוזיקלי שהעלה כמעט כל יום פוסט או שניים על משהו שקשר למוזיקה חדשה. הזמן היה בידי, הגילוי היה כיפי להפליא, ונהניתי מכל רגע. חשתי שאלבומים מופלאים ראו אור באותה שנה.

השבוע כשהלכתי לבדוק את אחד האלבומים הכי מדוברים שהופיע כמעט בכל רשימות הסיכום של חברי ומעצבי דעת קהל מהשנה האחרונה חשתי כמו בסיפור של חגי נחתומי, בזמנו המתופף של להקת בלובנד, אשר בניגוד לנו הבאר-שבעים, גר בירושלים, אחרי הופעה היה חגי מחפש טרמפיסטים כדי שיעבירו עמו את הנסיעות חזרה הביתה. אבל עם הזמן הפסיק לעצור לטרמפיסטים שכן גילה שהרבה מתוכם עולים לרכב ואחרי כמה קילומטרים של שתיקה, שולפים את הנייד ומדברים כל הדרך. כך בדיוק חשתי ביחס לאותו אלבום מדובר. הוא שעמם אותי והשעמום הזה ייסר אותי כל רגע נראה כמו נצח,  זה היה ממש כמו להאזין לטרמפיסט  שמדבר על חייו בשפה חדה מדי, טורדנית וצורמת שאינני מכיר ואין לי שום עניין להכיר. והשתעממתי בעיקר כי לא חשתי שבקצה השני טמון איזה גילוי של משהו חדש מעניין או אנושי שיגרום לי לי לרצות אפילו להתאהב בו, כמו לאכול במסעדת בוטיק של מקדונלד.  הכל פנסי-שמנסי, אבל זה סרט נע.

אם יש משהו שההורות מבהירה לך יום יום שעה שעה, זה שבניגוד להתאהבות, אהבה היא דבר שגרתי הדורש תחזוקה והתחזקות מתמדת. יתרה מכך הבנתי שלפחות עבורי הרצון לשמוע מוזיקה חדשה יכול להתמצות גם בהרבה הרבה פחות מאלבום ביום, למעשה אם נרוץ קדימה אל סופו של פוסט זה, הוא יכול להתמצות בשני אלבומים בלבד בשנה. ועדיין מבחינתי זה יהיה שווה כי אלבום של מוזיקה טובה הוא ללא ספק משהו כמו ארבעים ומשהו דקות בגן עדן.

כל הדרך המתפתלת
לדרום
בני אדם תופסים את ראשיהם
ומרכזי הקנייה הגדולים
בשלהם

(בלוז)

שני אלבומים מסגרו את השנה הזו אחד מכל קצה שלה. בינואר האחרון יצא אלבומם השלישי והשלם ביותר עד כה, של להקה שאני מאוד אוהב: עבודות עפר. אהבתי שירים רבים בשני האלבומים הקודמים שהוציאו, אך חשתי שהדבר החמקמק הזה שמגבש את כל הרכיבים ליצירה אחת שלמה מתחילתה ועד סופה, הגיע רק באלבום הזה – אנגלית שבורה.

אולי זו העובדה שאת אנגלית שבורה, שמעתי בעיקר מתוך תקליט ויניל. כך שהפורמט הכריח אותי לשמוע כל צד באלבום מתחילתו ועד סופו, ובגלל העצלנות המובנית, נוגן כל צד עשרות פעמים לפני שהוחלף בתקליט אחר. אבל מעבר להכרח הטכני לא יכולתי להפסיק לשמוע את עבודות עפר, חשתי שהאלבום הזה רואה אותי לא פחות משאני רואה אותו.

שורה אחר שורה השירים של חזן-תורג'מן מדובבים את החיים בישראל, בצורה שגורמת לי לרצות לשווק את האלבום הזה כפרויקט דיור למשתכן ולהציע להרבה אנשים נחמדים שאני מכיר לעבור לגור בתוך האלבום הזה. אגב מגורים, מהרגע הראשון שקיבלתי את התקליט הרגשתי בבית, ולא הבנתי למה.  אחרי כמה מבטים בעטיפת האלבום, התמונה הרגישה לי כל כך מוכרת, עד שעיון בדף הקרדיטים העלה שככל הנראה מדובר בצילום של הבניין בו חייתי מיום הולדתי ועד גיל שלוש, אי שם בבית שמש.

מבין השירים עולה תמונת עיר שעבודות עפר כל כך עמלים ליצור המכילה את הבלוקים שאני מכיר, את השכונות שאני מזהה, ואת האנשים שחיים בה. וזו לא שכונת פאר, ולא שכונה של עוני, אבל יש בה ילדים כמוך וכמוני. שכונת החיים שאני מכיר מהמציאות ולא שכונת החיים המדומיינים של ערוץ 2. זאת אחת המעלות הגדולות של עבודות עפר, שכן למרות מיקומם בתל אביב, חזן-תורג'מן הם בין הכותבים היחידים בסביבה שמוציאים את חוטמם מעבר לקו איילון ומתעניינים בסיפור הישראלי הגדול, זה שפורש את מלוא רוחב היריעה הייחודית שגבולותיה נפרשים מהראליזם הפנטסטי של קרקסים על גדות הירקון ועד הבלוז המובנה במפעלים שבדרום.

במובן הזה חזן-תורג'מן הם הממשיכים הגדולים ליצירתם של יוסי בבליקי ושלום גד שני כותבים ענקים שכבר למעלה מעשרים שנה עוסקים בשיקוף ותיעוד הישראליות הכי מורכבת שישנה, זו שמתקיימת בבין לבין.  זו שאיננה מובהקת דיה כדי להיות מוכלת תחת תווית אחת  כדתית, חילונית, ימני שמאלני מזרחי, אחוס"לי,  תל אביבי, פריפריאלי. ישראל שמצטיירת ביצירה שלהם משקפת תערובת מורכבת וייחודית של זהויות ללא גבול ברור, זהויות לימניאליות, זהויות פוליפוניות, זהויות חסרות זהות.

האם זה מקרי שכל הכותבים האלו הם ממוצא מזרחי מצד אחד אך כאלו שהמזרחיות אינה סמל דגל הזהות שהם נושאים? לא בעיני. כנעמי שמר ואהוד מנור, שכתבו כל כך טוב את ישראל האחוסלי"ת, כמאיר אריאל ושלום חנוך,  שכתבו את הקיבוץ והעיר הגדולה. בבליקי, גד, וחזן-תורג'מן הם הכותבים הכי מוצלחים שקמו עד היום לישראל השלישית, זו שאודותיה אין מדברים, הישראליות שנצרפה בכור ההיתוך אבל יצאה ממנו עם יותר שבבים מאשר משטח חלק. או בתיאור המופתי של "פריק לבן" שמסכם בשורות ספורות כמה ספרים של בורדייה:

אני כלוא בזיכרון ישן
בית ספר שנראה כמו בית סוהר
אצלי בראש ניגנו הג'ינג'יות
בחוץ ניגנה קסטה של זוהר

אחד צועק לי בוא
יא פריק לבן
בוא תקבל סטירה ותרגיע
כי החצר הזו כבר לא שלך
שיר כזה חפש מי ישמיע

ובהמשך אותו שיר חותמים השניים :

מאז אנ'לא יודע מה לומר
כשמישהו לוקח בכוח
מאז אני רק מרגיש יותר מוזר
מקום שלא נותן לי לברוח

התחושה של מקום שלא נותן לך לברוח, כתוצאה מחוסר היכולת להכיל את הקרע ההולך ומתרחב.  קרע שנוצר כשהעולם התרבותי שמתמצה בדמות שיר של להקת הג'ינג'יות מתנגש במציאות עם השיר של זוהר שבחוץ.  עצם ההפיכה של שני השירים האלו כסמני תרבות מנוגדים, לצירים דיכוטומים לכאורה, היא הקרע הבסיסי בזהות של כל בני תרבות הכלאיים. הרצון לחזור לשכונה מתורגם לרצון לחזור לנקודה של חיבור שלם, אל נקודה שבה יש שייכות למקום ותחושת של חיבור טבעי, למי ומה שהיית, ועדיין להיות מי שאתה. זה בסיס הטרגדיה והקרע של מתורגמני הדור השני, אותם אלו "שהשתכנזו" מדי עבור אנשי השכונה – הם ה'פריקים הלבנים' שיחטפו סטירה אם ינסו להציע אופציה לישראליות חדשה. הם אלו שהיצירה שלהם היא בעצם שכיבה אחת ארוכת שנים על הגדר בתקווה ליצור חיבור תרבותי בין העולמות. וכמו שיודע כל מי שאי פעם ניסה להפריד בין ניצים זועמים, מי שמתערב לרוב חוטף מכות מכל הצדדים.

אפשר אחר כך לעשות מזה סרט
להקרין את החלום בתמונות
ואז לראות אותו ולהרגיש פתאום
כמה זה יפה
לחלום

כמו אצל שלום גד "תפוס את החלום שלך" ו"החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי", ותוגת ההווה מול הנוסטלגיה של בבליקי, "אנגליית שבורה" עוסק בכישלון המתמשך של התרבות הישראלית, ליצור מודרניזם ים-תיכוני שיכיל את שלל הזהויות המורכבות שמתקיים כאן. מודרניזם שבבסיסו הרצון ליצור מציאות טובה ומכילה יותר לטובת הכלל, זו שבא שיר של הג'ינג'יות ושיר של זוהר הם בסך הכל שני שירים מתוך המגוון ולא נציגים של מלחמת עולמות.

גם אצל עבודות עפר, הגאולה ממבוך הזהות הקרועה והבלתי פתורה נמצאת לרוב בשני מקומות בטוחים למדי, העבר שכבר לא יכול להשתנות, או בתוך איזו אוטופיה חולמנית בהווה. לכן מימד הזמן כפי שמשתקף בשפה של עבודות עפר הוא כמעט תמיד מעורפל, זמן שמתקיים בו זמנית בהווה ובעבר. זמן מטושטש ולא ברור, אותו 'חמש ושלושים' כל כך מפורסם של שלמה ארצי, או 'הדרך לגימנסיה' הם כאן שעות אפס בחורף,  והפחד ממחבל מתאבד בדרך לבית ספר בתחבורה הציבורית.

אם הסוף מר
אני יכול לבכות או לצחוק
הראש שלי מלא בצמר גפן מתוק
סע רחוק, כבר תרגיש את הקצב ברגליים

אחד הדברים המקסימים באלבום הזה הוא חוש הפופ המושלם של חזן-תורג'מן.  המתבטא בשלל ציטוטים מוזיקלים שמתקיימים בשירים של עבודות עפר. רק להקה שבטוחה בייחודיות של הצליל שלה, יכולה לצטט בחופשיות שכזו, אפילו בלי לנסות להסתיר. "אנדי" מצטט את הלב הרעב של ספרינגסטין, "פריק לבן" מצטט את "חצבים פורחים" של תיסלם, ו-"אדום כלניות" את "מכת שמש" של יובל בנאי מימי טרום משינה. כמו שם האלבום שמרפרר אל מריאן פיית'פול, ואנדי שמדבר על החזון הוורהולי לחמש עשרה דקות פרסום. האובססיה של עבודות עפר למוזיקת פופ, ובעיקר למוזיקת פופ "מושלמת" מהעבר, ואם נתמקד ממש אז בעיקר לשנות השמונים אינה מקרית בעיני. מדובר בעשור האחרון של זהות ישראלית אחידה יחסית לפני מפץ הזהויות  (ושוב את אותה משיכה ניתן למצוא גם ביצירה של בבליקי ושלום גד) אף היא מעידה על הרצון שלהם למצוא את הרפרנס התרבותי שלהם בתוך הישראליות, רפרנס שיכיל גם אותם בתוכו. אבל כמו שיודע כל נוסע בזמן, הניסיון לתקן את ההווה על ידי שינוי העבר, לעולם לא מצליח כמו שרוצים.

אך בים המילים הריקות זוהר
שיר שבא מזמן אחר
הוא מבקש למצוא אותך שקטה יותר

(שיר שבא מזמן אחר )

הכתיבה של חזן-תורג'מן נעה דרך קבע מהסיפור הגדול אל הסיפור הפרטי, הערפול שלהם ביחס לישראליות, ביחד למושאי השיר, ביחס לזמן שבו מתקיים ההווה שבשיר. מקרין גם אל תוך היחסים האישיים.  כך מצטיירות סיטואציות יחסים ואהבה מורכבות כמעט בלתי אפשריות ולעתים בלתי פתירות. "הלב שלי מלא בלב שלך". הם שרים ב"שעת אפס" על הלב של זו אשר ליבה קרח (ולא, אני לא חושב שהם מתכוונים לאנה מפרוזן…)  ו- "במצב נתון"  –  שקיעה מאוחרת /  מיתר שאיבד כיוון /  מה שיש לי עוד לומר לך / מה שמצב נתון – או באחד השירים היפים ביותר באלבום – "שיר שבא מזמן אחר" , הפרידה אינה מסוגלת להתבטא במילים בעלות משמעות אותנטית. כמו תחושת השלווה שמביא עמו השיר הזוהר (מעניין שהבחירה באותה מילה לתאר פעם את השיר של זוהר ארגוב, ופעם את השיר הזוהר, כמואר)  המשיכה לגאולה דרך מוזיקה, היא תמצית הקסם של האלבום הזה.

האמונה הבלתי מעורערת של חזן-תורג'מן במוזיקת פופ מושלמת כסוכנת השינוי, משכה אותי אל האלבום הזה פעם אחר פעם לאורך השנה האחרונה, אבל כל זה היה דיון תאורטי מאוד אלמלא הצליחו חזן-תורג'מן להגשים את חזונם ולרקוח אלבום פופ ישראלי מושלם. הם לא עשו את האלבום לבד. אדם שפלן תורם באלבום נגינת בס נדירה. נגינה שהיא פלא מתמשך של מנגינות מקבילות, כמעט שירים בתוך שיר. ברק קרם כבר התברר באלבום הקודם כמתופף מושלם לעבודות עפר, הפעם הוא פשוט ממשיך להעיף את השירים קדימה ברכות ונחישות אל מחוזות המנוני הרוק. לאוזניי חשוב לציין את תרומתו של שמוליק דניאל אשר אמון על צליל האלבום ועיצב לעבודות עפר מעטפת צליל מושלמת, מהסוג שהרבה אנשים אוהבים להגיד עליו  – "זה נשמע חו"ל", מה שהופך את המחמאה הזו לעקומה במקצת. שכן בסופו של יום, הרבה יותר קשה לעשות אלבום שנשמע חולון, ועדיין מצלצל טוב. ליצור צליל שלא מתבטל, שלא מחקה, צליל משל עצמו. צליל ישראלי זה הישג לא קטן. ובזה האלבום הזה מצטיין.

נשארת לשבת כשעלו האורות
מה ניסית לראות?
בחוץ השיר נשמע בעיר הגדולה
והוא הרדים את כולה

יש עוד אלבום אחד שאהבתי מאוד בשנה החולפת, אך נדמה לי שהדרך הטובה ביותר לדבר עליו תהיה בפוסט נפרד לכשיזדמן בידי. עד אז לכו לשמוע את "אנגלית שבורה" הזה ואם תאהבו תתמכו.

שבת שלום