ילדתי שלי, מאיר אריאל והמוזה, צומת אחת לפני התהום.

מתישהו בתחילת חודש יולי 1999 מצאתי את עצמי נוסע בסיטרואן קטנה וחבוטה של חבר אל קצה הערב. הייתי בסוף שנות העשרים לחיי, חודש אחרי שאלבום הבכורה הבודד של בלובנד ראה אור, וחיפשתי ללא הרף משהו שירפה את תחושת הבדידות. היא היתה מגיעה מדי שישי לחנות שבה עבדתי בקניון המאופק בעיר האבק, צמוד לתחנת הנדידה של חיילי ישראל אל עבר התחנה המרכזית, תל אביב. עגיל קטן באף, שיער חלק שבקושי כיסה חיוך ממזרי ועיני חקירה מתמשכת לתוכך, היה בה משהו שלא הרפה מהחיים ומנשמתך, משהו שהבעיר בי משבוע לשבוע רמצים של גאולה וחיכה לבואה, עד שיום שישי אחד אזרתי אומץ
אפשר לעזור לך?
אתה בטוח שאתה יכול?
מכאן ואילך השיחה נמזגה בין הנאמר לנסתר –
אוהבת מוזיקה ספרדית?
אני עומדת ליד המדף שלה, מה אתה חושב?
אוהבת את סראט?
אוהבת?! מתה וחיה ממנו…
לי זה הספיק, ליבי היה ממילא ארוז בתרמיל הגדול שסחבה על עצמה. מורה בערד במשך השבוע, ובסופי שבוע נוסעת לבקר את הים והמשפחה בצפון, אבל אתה מוזמן לבוא לבקר אותי ביום חמישי הבא בערד…
זו כל ההזמנה שהיתי צריך כדי לזרוע עצי חלומות לאורך הכביש המתפתל מעלה ומטה בין באר שבע לערד, בערב מואר בסיטרואן לבנה וחבוטה.
קבענו במוזה. הפאב היחידי בערד הוא הכלאה בלתי אפשרית בין מסבאה מהמערב הפרוע לבין מועדון אוהדי כדורגל שיצא מכלל שליטה, תחנת תדלוק פחמימות וחלבונים לאופנוענים שמחפשים את החופש האבוד היכן שהוא בהתפתלויות הדרך לים המוות.  כמוזיקאי שחי בדרום, הכרתי את המוזה היטב שכן ארבע שנים לאחר האסון, זה היה המקום היחידי בערד שעוד ארח הופעות מדי פעם.
החניה בקצה תחנת הדלק היתה ריקה למדי,  נעמדתי בפתח המוזה, מסתגל עוד רגע לערב מפיג הצללים והספקות שעמד לרדת, כשעיני קראו את השלט הקטן שמולי וליבי צנח "הערב מאיר אריאל, בהופעה"….
כמעט ולא האמנתי לעיניי, באותו הרגע נזכרתי איך שמעתי לראשונה את מרבד הלחשים והקסמים שהתחבא ב"שדות גולדנברג" או כפי שכולם מכירים אותי כ- ילדתי שלי. המילים המוזרות כישפו אותי באלף גוון ובחידת מרחקיו, הן לכדו את דמיוני וגרמו לי להפליג אל עבר חיים אותם לא חוויתי ומקומות בהם לא הייתי, רק דרך הצלילים שהגיעו אי שם מהחלל החיצון. שנים רבות לאחר מכן, ישבתי עם יהודה עדר שהפיק את השיר והאלבום "וגלוי עיניים" וביני לבין עצמי תהיתי אם יש טעם לנסות ולהסביר כמה חשובה היתה שעת המיסתורין ששמעתי קורנת באור צללים מוזהב באותו יום שישי מתוך הטרניזסטור הזב והאכזב.
הערב כמעט התחיל כשהיא הגיעה, אתה נרגש בגללי?
זה מאיר אריאל! השבתי.
לא מכירה, הוא מדהים, מספר סיפורים ומכשף של מילים, הוא כמו בוב דילן רק בישראלית, שיר אחד שלו אפילו הציל אותי מלהשאר בגרעין נח"ל וגמל אותי מכל חלומות הקיבוץ שהיו לי
איזה שיר?
ארול, ארול – עניתי לה
התיישבנו רחוק מעט אנשים היו שם באותו ערב, היטב ידעתי מדוע בא אריאל להופיע בערד בפאב נידח, צומת אחת לפני התהום. האמירות שלו על הקהילה עוררו גלים והשמועות על הגירוש מתל אביב הגיעו גם לדרום. כמי שהכיר את שיריו ידעתי שמדובר באמן ייחודי, בעל אישיות כפל משמעות, עם דמיון תלת ראשי שתמיד הכיל ארבע זויות ראיה כלפי כל מה שנקרה בדרכו. וכפי שהעיד על עצמו, האיש לא עלה על העץ אם לא ינק, ולחשי העשב טלטלו את מוחו המפואר מדי פעם לפינות אפלות של תת מודע זמני מודע או לא מודע.
הלילה הלך והתערפל, התערבל, השתכלל, התגלגל והשתבלל, לא יכולתי להוריד את העיניים. עין אחת עליו ושיריו אחת עליה וגלי תשוקותיה. הלכתי והתמגנטתי לחשכה במקום שם יש כאילו, חשתי כשדה מגנטים בעלי קוטביות הפוכה. המגנט דמוי פרסה שהתחיל בליבי ונגמר במכנסיי התמגנט אליה. לעומתו המגנט שבראשי התמגנט אל הבמה היא חלמה על סראט אני קיויתי לאורגן חשמל, היינו עסוקים בבין לבין שבינו לבינה, היא לא התחברה במיוחד אל התופעה אבל היתה נדיבה מספיק לחלוק את חסדיה במפגש ביננו עם האור המאיר שעמד ללא תאורה בספק במה בקצה הפאב.
בסוף ההופעה רגע לפני שקמנו ללכת, מאיר נותר כמעט לבדו אורז את גיטרת האוביישן שלו, "גש אליו, אתה כל כך אוהב אותו, לא תגיד לו משהו?" אמרה במבט ממזרי ונוצץ,
אבל מה אגיד לו השבתי?
מה שאמרת לי, שכישף אותך, שאתה כותב ויוצר בעצמך ושאתה אוהב את המוזיקה שלו…
לא יודע אני נבוך, ואין לי משהו חכם להגיד לו, בואי נלך
"אהבה לא צריכה להיות חכמה היא השיבה, היא צריכה להראות ולהרגיש…"
לא לא, מביך, יהיו הזדמנויות אחרות…
אתה בטוח שאלה?
חייכתי
טוב משכה בכתפיה, איך שאתה רוצה, בוא נלך אליי…
אבל לא היו הזדמנויות נוספות. פחות משבועיים אחרי ההופעה בערד, שמעתי ברדיו שהזמר מאיר אריאל נפטר הערב, זה היה מפתיע כמעט כמו המספר שלה שהופיע על מסך הנייד, משלל מרחקיה וגווניה, היא התקשרה רחומה יותר:
לא יהיו הזדמנויות נוספות אמרה…
אני יודע, השבתי בקול צורב מכאב, רק שירים.
היום בערב אופיע באירוע ההשקה לביוגרפיה של מאיר אריאל אותה כתב מורי ורבי פרופ' נסים קלדרון, אל תטרחו אין כרטיסים. רציתי לחלוק עמכם את הסיפור הזה על מאיר אריאל. כמו מאות אלפי סיפורים ורגעים שהיו קשורים בחייו ויצירתו של מאיר אריאל ונכתבו כחלק מהביוגרפיה הפרטית שלי ושל רבים ואחרים. זו עבודה משונה מאוד לעסוק ביצירה, המדדים הכמותיים לא משקפים כהוא זה את עוצמת הקרבה אל הלב והחיים ששיר או שורה יכולה לעשות. היום בערב ניתנה לי הזדמנות נוספת להגיד באיחור של 17 שנה, את מה שרציתי להגיד באותו ערב, צומת אחת לפני התהום, ולא היה לי אומץ. תודה מאיר, בזכותך חיי הם מה שהם.

בוב דילן זוכה בפרס נובל לספרות, והארבה מזמר…

היום הודיעה האקדמיה השוודית למדעים שבוב (זימי שבתאי זיסל צימרמרמן) דילן זכה בפרס הנובל לספרות. בתור אחד שקרא את כל הספרים שדילן פרסם בחייו תחת שמו, כלומר "כרוניקות" החביב ומתיימר להיות ביוגרפי למרות שהוא שקרי לחלוטין ו"טרנטולה" המזעזע שמתיימר להיות אמנות והוא ביוגרפי להפליא, אני יכול לקבוע בוודאות מוחלטת שהיה עדיף לתת את הפרס לעמוס עוז, או ס. יזהר, מאשר לדילן על כתיבתו הספרותית. אבל איזה מזל שהמילה האנגלית Literature מכילה בתוכה גם ספרות וגם שירה, ואם נדייק לפי ההגדרה המילונית הרי שליטרטורה היא כל גוף כתיבה המוצג כצורת אמנות.

ולהגדרה הזו אני בספק אם יש לבוב דילן מתחרה כיום. אין אף אדם חי בקרבנו שיצר גוף יצירה מונומנטלי (ואצל דילן סטראומנטלי ) שמתחרה בהיקף בחשיפה ובמשמעות העצומה שהשירים של דילן העניקו לדורות ודורות של מאזינים מסביב לעולם. הבחירה להכליל בתוך פרס נובל לספרות את עולם היצירה הזה היא הרגע המכונן של היום הזה. יותר מכל דבר אחר, מה שקרה היום ניתן לציון ולרישום ביומן כרגע שבו תרבות פופולרית ושירי פופ-רוק-פולק, התקבלו כצורת אמנות שווה בין שוות ואחרות ובעיקר כחלק מעולם הספרות.

היה כה מעט מה להגיד
לא היו שום שיחות
כשעליתי לבמה לקחת את התואר
והארבה זימר, כן!
שם במרחק
מנגינה כה מתוקה
והארבה זימרר
והם זימרו בשבילי

יום הארבה, בוב דילן – 1970

להבנתי אין זה מקרה שפרס נובל לספרות הגיע אל דילן כשבחוץ משתולל לו עולם המדיה החברתית וביוטיוב ניתן למצוא עשרות ומאות מדריכים לכתיבת להיטי נוסחה. זה הרגע שבעקיפין אפילו בגוף מפוחלץ כמו פרס נובל, עלתה ההבנה שעולם חדש מוזר ובלתי מובן עומד בפתח. זהו עולם שבו הרייטינג נמדד בצפיות יוטיוב קונקרטיות, ולא במדדים מעורפלים של איכות. ובעולם הזה קשה להסתיר את מה שכל מי שעסק במדיה ותרבות ידע תמיד, רוב האנושות רוצה בידור וממש לא מעניין אותה תרבות.
תרבות ואמנות, היא אנומליה של אליטה שלמרבה המזל החזיקה במשך כמה מאות שנים את הידיים על השיבר הכלכלי שהזין את כלכלת היצירה בצורה כזה שאפשרה לנו לחוות עולמות שלמים של דמיון לא מסחרי. אבל העידן הזה יכל להתקיים כל עוד שלטו האליטות על הכוח לקבוע מה טוב ומה רע, מה ישודר ומה לא, או במילים אחרות הם למעשה הגדירו את גבולות התרבות.
אבל העידן הזה נעלם ברגע שפאר טסי יכול להתהדר ב20 מיליון צפיות ביוטיוב ולבקש התייחסות בהתאם למעמדו. כפי שאומרת האימרה הידועה עם מספרים אי אפשר להתווכח. אם תרצו הדגמה אפילו קרובה יותר לנושא הפוסט הזה, הנה לכם עובדה מרתקת. חובבי דילן ודאי יודעים שבנו של דילן – ג'יקוב, היה סולנה של להקה חביבה שנקראה הWALLFLOWERS שהבליחה אי שם בשנות התשעים. התמזל מזלם ופרחי הקיר הוציאו אלבום בשם  BRINGING DOWN THE HORSE, עם להיט ענק שנקרא ONE HEADLIGHT.  הדבר המדהים עם השיר הזה, הוא שהוא השיר הכי מצליח שמישהו בשם דילן הוציא אי פעם לאוויר העולם!

מה זאת אומרת אתם שואלים? כל השירים של דילן האב לא הצליחו כמו שיר אחד ידוע במעורפל של הבן? טוק טוק טוק על שערי מרום? צעיר לנצח? שרה הו שרה?
ובכן כן, שכן אם נסתכל על המספרים לבדם, התשובה היא שהדילן הכי מצלח בעולם הוא ג'ייקוב ולהקתו שמכרו יותר מיליוני עותקים מכל אלבום של האבא בוב. ואם תהיתם למה דילן לא שם את השירים שלו בYOUTUBE אז אולי זה קשור ל40 מיליון הצפיות של הקליפ כאן למעלה. ניחוש שלי, שום שיר של דילן האב בביצועו, לא היה מגיע לכזו כמות צפיות. אז האם לג'ייקוב דילן יש סיכוי לקבל נובל? חד וחלק לא. אולי אם הוא למד פיזיקה בכל השנים שחלפו מאז… אבל בוב דילן האב אכן קיבל את הנובל, וזה רגע גדול לתרבות ולמוזיקה ה(לא) פופולרית.

בכל האירועים הספרותיים שאני משתתף בהם כמוזיקאי יש רגעים לא מעטים שאני מקנא בסופרים. מעבר לעובדה שאף אחד לא מבקש מסופרים לכתוב עכשיו ומחדש על המקום את הסיפור שלהם משנת 1996, מוזיקאים נזקקים להרבה מאוד ציוד כדי להביא את אמנותם אל הקהל, סופרים נוסעים בקלילות, סוחבים איתם לכל היותר ספר או שניים, זוג עיניים בוחנות ולפטופ, וחלק מאנשי הספרות גם ויתרו על שני הדברים הראשונים.

אבל מעבר לסחיבות, הסיבה העיקרית שאני מקנא בסופרים, קשורה להדרת הכבוד שמתלווה ליצירה שלהם כהילה עוטפת. ההקשבה של אנשים למילים כשהן מופיעות לבדן וללא ליווי מוזיקלי לא מפסיקה להתמיה או להפעים אותי. כפי שיודע כל מי שמופיע באירועים בהם יש דוברים רבים, אם תשימו מוזיקאי אחרון ברשימה, יצאו האנשים לפניו, אם תשימו דובר יחכו האנשים עד שיסיים דבריו. למה? כי ככה אנחנו.  מתייחסים למוזיקה כאל מצרך זול במיוחד שנמצא בכל מקום. אין ספק שכיום ההיצע המוזיקלי של העולם הזה גדול בהיקפו מאשר בכל נקודה בהיסטוריה. מעולם לא נגנו רבים כל כך לאוזניים מעטות כל כך. היום שכל זב חוטם מעלה שירים ליוטיוב, כה קשה להבחין בין הטפל לפלאי, שכן הטפל ממסך את הפלאי, חוק המספרים הגדולם אתם יודעים.

כמי שמאמין וחש ששיר טוב הוא טקסט שהוקם לתחיה בחמישה מימדים בו זמנית, אני מצטער על התפיסה הרווחת ששירים הם חומר זול והספרות יקרה, לפחות פעם בשבוע עולה בי המחשבה לתלות את הגיטרה ולהתחיל להקריא את שירי כמשורר בלי גיטרה. הרבה פחות כיף, אבל הרבה יותר קל ומלא תהילה. שכן עצם העובדה שאתה כותב שירים שיש להם מוזיקה, ואינך מפרסם את שיריך בספרון קטן עם הרבה לבן דפים, אינה אומרת שאתה פחות טוב או מוכשר. לכן לא ברור לי מדוע נתפסת כתיבת שירים כעיסוק נמוך יותר ביחס למשוררים או סופרים. "פזמונאי" קוראים משוררים ליוצרי השירים בזלזול ובביטול, בעודם מקנאים במי שיכולים לעטוף את כל מילות האהבה בסרט ולחלום שהכנורות ינגנו להם מנגינה אחרת.

הו אחותי, אני רוצה להקדיש לך שיר עם כינור…  זה הולך כך הזמן הוא אוקיינוס אבל הוא מסתיים על החוף…

אני לא אוהב שקוראים לדילן משורר, זה לכאורה מעמיד את יכולתו ליצור שירים, כלומר גם לכתוב מילים, גם להלחין וגם לבצע, בעמדה נחותה ביחס לאלו שיודעים לכתוב שירים שהולכים בזכות עצמם, ולכן אני שמח שדילן לא קיבל פרס נובל על שני ספריו, אלא על יצירתו המכלולית, מגוון עצום של שירים שאולי אף אחד מהם לא היה להיט ויראלי, אבל הם הדביקו בוירוס קטלני דור שלם של אנשים שתחילו לחשוב ולחוות את המציאות בדרכים חדשות. רק על טריפ הרחבת התודעה הזה, מגיע לדילן פרס נובל לא לספרות, או למוזיקה, אולי בכימיה או ביולוגיה ואם כבר קטגוריות, צריך לתת לדילן את פרס נובל לקידום האנושיות צעד אחד ענק קדימה.

צריך לומר בהגינות שדילן לא הוציא שום אלבום חדש ומשמעותי משיריו מזה קרוב לעשרים שנה.  אין זה אומר שזה צריך להוריד מערכו הנוימנלי בבורסת ההשפעות. האיש שהיה כמעט בעל כורחו דובר של כמה דורות, הפך עם השנים להיות מפציץ חמקן שמנסה בכל הכוחות להתרחק מעצמו ולו בכדי לעולם לא להיתפס במקום. כתבתי פעם על דילן שהוא מכניקת קוונטים שמנגנת גיטרה, כלומר כל הגדרה שתנסה לשית עליו, מייד תהפוך אותו למשהו אחר. זה סוד קסמו האמורפי וזה הגבול האמורפי של יצירתו שמסוגל להכיל בתוכו עולמות שונים מקבילים ולעיתים אף מנוגדים לחלוטין. דילן הוא פלא של יצירה, גלקסיית שירים שמכילה בתוכה כל כך הרבה חיים, שלתת לו את פרס נובל לספרות, זה כמעט מעליב ביחס לחוסר המשמעות של הדבר. אבל, מי שבאמת קיבל היום את פרס הנובל הוא עולם היצירה התרבותית, זו שמחפש להעמיד בפני האנושות לא רק את המראה שהאנושות רוצה, אלא את המראה שהיא זקוקה לה, בין אם בספרות, בין אם בשירה ובין או בפזמונים, בסופו של דבר לא משנה כיצד מגיעה התרופה כל עוד היא מבריאה את החולה.

40 האלבומים הגדולים של ה"מוזיקה המזרחית" -איך אתר MAKO פספס הזדמנות היסטורית לעשות צדק

רגע לפני כיפור, אולי בנסיון למרק את מצפונם על כל כתבות הסמי-פורנו-סנף שיווקי,  אנשי אתר מאקו מבקשים סליחה וסוף סוף עשו תיקון היסטורי. לראשונה בתקשורת הישראלית הממורכזת,  יש לנו רשימה של מיטב האלבומים מעולם המוזיקה ה"מזרחית".
מי שלא היה בקשר עימי בשנים האחרונות, עשוי לתהות מה לי ולרשימה הזו, אז אציין שבשנים האחרונות אני מתחקה וחוקר את ההיסטוריה של המוזיקה ה"מזרחית" בישראל. מה שהתחיל כאובססיה פרטית רבת שנים, הפך בשנים האחרונות למחקר שמעסיק אותי, בהרבה רמות מהאישית ועד המקצועית, והפך לתחום שאותו אני מלמד כרגע במכללת ספיר. ומקווה שגם יזדמן לי לשבת ולכתוב אותו כספר.

כמי שמכיר ועדות תרבות מבחוץ ובפנים, אני יודע שהדבר החשוב ביותר שבכל ועדה הוא מי הם החברים. בעוד שאני מאוד מכבד ומחבב את העשיה של חלק מעורכי המצעד (חן אלמליח, ירון אילן ואבי שושן, אסף שלונסקי ואבי כאכון.)  מאוד תמוהה בעיני הבחירה לכלול את גל אוחובסקי בין הבוחרים.  אם אתם תוהים מה הבעיה עם אוחבסקי, כנראה לא צפיתם בסדרה של שושנה גבאי ורון כחלילי "ים של דמעות" על תולדות המוזיקה המזרחית בה אוחובסקי מדבר בבוז וביטול על המוזיקה המזרחית. יכול להיות שכמה שנות חברות עם מרגול שינו את עמדותיו, אבל גם אז, אני בספק רב אם אוחובסקי הוא האדם המתאים, ואם הוא שמע חצי מהאלבומים ברשימה. בכל מקרה אם כבר רוצים להביא מבקר מוזיקה ישראלי "לא מזרחי", לא עדיף היה להביא מישהו שקצת מכבד מוזיקה ישראלית ומזרחית כנדב מנוחין או בן שלו?
אני רק יכול לשער שמדובר בענייני מאקו וטלנטים, אבל בכל מקרה אין זה משנה. הבעיה כאן איננה אוחובסקי.  ולמרות שאני חלוק מהותית על חלק גדול מהבחירות של העורכים (ובהמשך אציג רשימה משלי לגבי האלבומים המזרחיים הגדולים בישראל), הפספוס הגדול של הרשימה הנוכחית הוא הבחירה בנקודת האפס שלה.
הבחירה להתחיל את הרשימה באלבום של אריס סאן משנת 1968, ממשיכה את מגמת שכתוב ומחיקת ההיסטוריה של התרבות המזרחית בישראל. הטרגדיה היא שהשכתוב ההיסטורי הזה,  הוא בדיוק הנרטיב שהכי נוח להגמוניית כור ההיתוך הישראל לחיות איתו. זהו נרטיב שמדיר עשורים רבים של עשיה מוזיקלית שהתרחשה כאן מסוף המאה התשע עשרה ועד היום. הייתה כאן הזדמנות פז להתחיל ולספר את הסיפור המלא של הדחקת התרבות המזרחית בישראל. את הסיפור המרתק של מלחמת התרבות שמתחוללת בתוך התרבות הישראלית מתחילתה, אולם זה נעלם כליל מעיני הכותבים.

על פי מאקו, המפץ הגדול של המוזיקה המזרחית  הוא אריס סאן, במובן מסוים הם צודקים. אריס סאן היה האדם שההשפעה שלו על הזמר המזרחי היא עצומה, אבל בואו נקרא מה כתבו עליו עורכי מאקו קודם:

"הנער היווני שהגיע אל חופי ישראל ב-1957 מסיבות שעד היום אינן לגמרי ידועות, והפך לאחד הכוכבים של המוזיקה היוונית שצברה המון פופולריות באותן שנים. אריס החל דרכו במועדון האריאנה הידוע ביפו, שם הופיע בקביעות וצבר קהל רב של ידוענים, מדינאים ואנשי תרבות. לאחר שנים שהוא מבצע שירים בעיקר ביוונית, החל אריס לכתוב ולבצע גם בעברית כאשר סגנונו המוזיקלי היחודי מתאפיין בנגינת הגיטרה שלו שמפיקה צלילים שמזכירים את צלילי הבוזוקי. לימים הסגנון הזה יהווה את הבסיס ל"גיטרה המזרחית" שאנחנו מכירים היום (ע״ע יהודה קיסר). בשנת 1968 יוצא אלבום שלם בשם "אריס" שמכיל 12 רצועות, ביניהן הקלאסיקות הגדולות של אריס בעברית: "תל אביב", "אם אתה צעיר בלב", "זוג או פרט"."

אז ראשית להעמיד דברים על דיוקם. די ברור למה אריס סאן הגיע לחופי ישראל, כפי שמעידים הן בני משפחתו היוונית והן המאהבת שלו עליזה עזיקרי, בסרטם של דליה מבורך ודני דותן על סאן, זה היה כדי להמלט משירות צבאי ביוון. אבל מעבר לעניין הקטן הזה, אנשי מאקו מנמקים את הבחירה באריס סאן כאב המייסד של הזמר המזרחי בסגנונו המוזיקלי הייחודי, ונגינת הגיטרה החשמלית של סאן. וגם כאן הם מתמקדים בחלק מהעניין ומפספסים את העניין המרכזי.

נכון, הנגינה של סאן על גיטרה חשמלית כגלגול המודרני של הבוזוקי, אכן יצרה את הסממן הסגנוני המובהק ביותר של המוזיקה המזרחית לאורך מרבית שנותיה (אגב אחת התופעות המרתקות בתחום הזמר המזרחי בשנים האחרונות, הוא תהליך ההעלמותו של סממן זה) אבל התרומה של סאן היתה גדולה בשל שני דברים אחרים לחלוטין.

מבחינה מוזיקלית סאן היה הראשון בישראל שפיצח את האתגר הגדול כיצד להביא את המוזיקה העממית אשר נוגנה בהרכבים קטנים על כלים עממיים לא מוגברים בחדרים חצרות וחפלות אינטימיות, אל הפורמט המנצח וההמצאה של התקופה – להקת הרוק המחושמלת. להקה שבעצם הצליחה לתרגם את החוייה הפולקלוריסטית למועדונים והגדילה את הקהל למוזיקה הזו עשרות מונים. בהרבה מובנים אריס סאן היה ההנדריקס של עולם המוזיקה המזרחית. סאן חיבר את העוצמות הנפשיות ושמחת העניים של הטברנות היווניות ביוון ובישראל, אל המגבר החשמלי. השימוש של ארס סאן בגיטרה החשמלית אך גם בגיטרה באס ובמתופף על מערכת תופים, התוו את הנוסחה עבור המהפכנים הגדולים שיבואו בעקבותיו – אהובה עוזרי, דקלון ובן מוש מצלילי הכרם, ולבסוף יהודה קיסר ורמי דנוך בצלילי העוד.

הפיצוח הזה יצר למוזיקה הים תיכונית מסגרת שאפשרה לה לחבר את המסורת המוזיקלית התימנית (אכן כן – תימנית שימו לב מי השמות שציינתי שבחרו באופציה האריס סאנית להכנס בשער המוזיקה הישראלית) ומדייק יהודה קיסר שמסביר על כך שהמקצב התימני יושב כמעט לגמרי על המקצב היווני.

גם קיסר וגם בן מוש, שני המוזיקאים שאחראים יותר מכל על תרגום ההמצאה האריס סאנית לשפת המוזיקה המזרחית, סיפרו רבות על הגיטרה של אריס סאן על הנגינה שלהם. אך שניהם לא התייחסו לעובדה שהבחירה שלהם להתחקות אחר הנוסחה האריס סאנית הקריבה שניים מהמאפיינים העיקריים של המוזיקה המזרחית – המקצבים המורכבים, שפושטו כדי להתאים למערכת התופים של עולם הרוק בניגוד לכלי הקשה כדרבוקה ופחים, והסלסולים ברבעי טון שהלכו לאיבוד במעבר בין כלים אתניים לגיטרה החשמלית.

סאן שגדל על צלילי הבוזוקי, בסך הכל העביר את המסורת המוזיקלית שבתוכה גדל – היוונית,  מכלי אחד לשני. אבל הן הבוזוקי והן הגיטרה החשמלית הם כלים מסורגים, כלומר שאינם יכולים לנגן בין התווים בלי טריקים מיוחדים (גפרורים בין הסריגים או מתיחה של המיתר) רבעי טון. כך שלמעשה ההמצאה של סאן שאומצה בחיבה יתרה בידי ממשיכו דרכו, יצרה מצד אחד סגנון מוזיקלי שלם, אבל השאירה אותו מאחורי הסורגים של המסורת מוזיקלית אירופאית (יוון עדיין באירופה 🙂 ) ויצרה את בן הכלאיים הכה יחודי לישראל – המוזיקה המזרחית – ים תיכונית – ישראלית, מין שעטנז יווני -תימני.

עוד לפני שניגע בהדחקה של האבות המייסדים של הזמר המזרחי בישראל, עצם הבחירה באלבום "אריס" משנת 1968 מכל הקטלוג האריס סאני, היא שגויה בכל פרמטר. זה בדיוק האלבום שבו סאן, נאמן לרצונו להתקבל בעיני הממסד התרבותי בארץ ישראל, ניסה כמיטב יכולתו להתחבב על קובעי הטעם בקהל הישראלי הנחשב של התקופה (כלומר לא המזרחיים) לכן זהו גם האלבום הכי מסורס של סאן. שיר כמו "תל אביב"  שבחרו עורכי מאקו להדגים את האלבום, רק מדגיש את הבעייתיות. מדובר בשיר שגם הצ'יזבטרון או להקת הנחל יכלו לנגן ולשיר באותה מידה של השפעה. אין בשיר דבר וחצי דבר מזרחי, לא במקצב ולא בנגינה ואפילו הגיטרה האריס סאנית נעדרת ממנו כמעט לחלוטין.  מוצדקת יותר היתה בחירה באלבום אחר משנת 1968: "בום פאם מצעד הלהיטים". או הסינגל הרדיקלי משנת 1967 – בום פאם. שכן הסינגל ההוא היה זה ששכלל את פיצוח הנוסחה עליה עמל אריס סאן במשך כמעט עשור – בום פאם היה הרגע שהקהל הרחב חזה בהמצאה האמיתית של סאן  – מוזיקה אתנית מנוגנת בכלים חשמליים. משהו שכמעט ולא ניתן לשמוע באלבום המסורס "אריס".

מעבר לזאת. אנשי מאקו, פספסו את הדבר החשוב ביותר לגבי אריס סאן. סאן הצליח לעשות את מה שאף יוצר מזרחי לפני כן לא עשה – להנכיח יצירה מזרחית בלב ההגמוניה. ואם כבר לבחור אירוע מכונן בתולדות המוזיקה המזרחית, אזי צריף לסמן את הרגע שבו אריס מוזמן להופיע בחתונת אסי ויעל, ילדיו של שר הבטחון והמנצח הגדול של מלחמת ששת הימים, משה דיין. סאן עשה מעשה שעד היום הוא בגדר הבלתי יאומן. תחזרו לרגע אל התקופה, ה14 ביוני 1967, ממש ימים ספורים לאחר הנצחון הקולוסאלי של מדינת ישראל, סאן מזריק אל לב הממסד הפוליטי ותרבותי בישראל ציטוט ממוזיקה ערבית ולא סתם ערבית, מצרית. הרגע שבו הגיטרה של סאן עוברת מיוון למצרים באמצע השיר, והקריאה עם חצי חיוך "אינתא עומרי", הוא רגע מכונן ומסרס כאחד. שכן הנה מוזיקאי שמנכיח ביצירתו את התרבות של האויבת הגדולה ביותר של ישראל – מצרים. ובמקום להיות מועמד אל הקיר בעוון בגידה, הוא מוזמן לנגן את השיר הזה לשר הבטחון!

עכשיו דמיינו כל יוצר מזרחי שהיה עושה דבר כזה ב1968 ואתם מבינים את הבעיה. מה שמותר ל"בדרן" יווני לא יהודי, לא היה עובר בשום צורה ליוצאי המזרח. אבל ברגע שאריס פרץ את הגשר, יכלו לעבור בו עוזרי, דקמוש, קיסר ודנוך. הם לא הלכו רחוק כמוהו אל המוזיקה הערבית, או אפילו התימנית, אבל אם יש משהו שמצדיק את הבחירה של סאן כאב המייסד (ההגמוני) של ההמוזיקה המזרחית הוא הרגע הזה ולא אלבום מתנחמד לעקרות בית משיכון עובדים. זו החשיבות האמיתית של סאן, שכן הוא אפשר לממסד הישראלי לקבל תרבות (כאילו) לא אירופאית לתוכו ואין זה מקרה שסאן לא היה ישראלי, יהודי, ובעיקר לא יוצא עדות המזרח.

אבל עצם הבחירה לראות את סאן כנקודת האפס מפספת לחלוטין.

האם המייסדת של הזמר המזרחי בישראל היא ברכה צפירה שעשתה את אותו מהלך של אריס סאן אבל עשורים רבים לפניו. בגלל הביוגרפיה היחודית שלה (בת למשפחה תימנית מירושלים שהתיימה מהוריה בגיל 4 ונדדה בבתי יתומים) וההתקבלות שלה לאחר לימודים בברלין, בידי ההגמוניה התרבותית של היישוב היהודי לפני הקמת המדינה, העניקה לצפירה מעמד מיוחד ובעייתי.
צפירה היתה הראשונה שהצליחה לשלב ולגשר בין מקצבים תימנים וערבים ממסורת הבדואים  ותושבי הארץ הערבים, לבין הזמר העברי. אי אפשר לדמיין בכלל את המוזיקה המזרחית בישראל מבלי להתייחס להמצאות של צפירה ונרדי שותפה הבכיר ב"מעמק לגבעה" (שתו העדרים) "שיר העבודה" ו"יש לי גן" בין "נהר פרת ונהר חידקל" משנות השלושים. השירים האלו ואחרים הניחו את היסודות שעליהם נוצק מגדל המוזיקה המזרחית שהומצאה בישראל בידי יוצאי תימן ובניהם. צפירה יצרה את המודל שאפשר  לוילה בג'ונגל לעכל את האחרות של המזרח.  נכון, צפירה היא תוצר אוריינטליסטי מובהק, שאסרה על נרדי לכתוב או לשלב כל כלי אתני ביצירותיהם, והעדיפה את המזרחיות כשהיא משוקעת במסורת המוזיקה האירופאית קלסית. עדיין, בכל קנה מידה שתבחרו, אי אפשר להתעלם המהחשיבות העצומה של צפירה למהלך של הטמעת המוזיקה של יוצאי תימן בתוך התרבות הישראלית. משושנה דמארי דרך עופרה חזה ועד A-WA כולן פעלו ועדיין פועלות על פי המודל (האוריינטליסטי במידה רבה) שעצבה צפירה.

נקפוץ קדימה- לשים את ג'ו עמר אחרי אריס סאן ואבנר גדסי זה פשוט מחדל על גבול הטפשות. ג'ו עמר פילס את הדרך למוזיקאים שיגיעו עשרות שנים לאחריו ועשה את זה שנים רבות לפני אריס סאן. לא רק שעמר הביא עימו מסורת מוזיקלית מופלאה ממרוקו, הוא גם הצליח להחדיר אל תוך עולם המוזיקה הישראלית צלילים וכלים מהמוזיקה הערבית כמעט עשור וחצי לפני אריס סאן. ואם כבר לסמן נקודות התחלה, כיצד אפשר שלא לסמן את לשכת עבודה משנת 1955(!) כרגע המפץ ההיסטורי?
שישים שנה לאחר שיצא לאור, "לשכת עבודה", הוא עדיין שיר המחאה המזרחי החזק והמשמעותי ביותר שנוצר בישראל. למה  נכתב השיר ומדוע הוא נדחק מהתודעה התרבותית בישראל כנקודת הההתחלה? להערכתי התשובה ברורה, החלק המשמעותי ביותר בשיר לא מושר בעברית בכלל אלא בערבית. לא רבים מכירים את הטקסט החתרני וקיצוני שעמר שר בערבית (הוספתי תרגום לשיר ביוטיוב שמעלי למי שמתעניין). מעבר לכך ההדחקה של עמר, היא הצלחת המוסדות ההגמוניים בישראל למכור את הסיפור על סאן כחלוץ במקביל למחיקה ודחיקה אל השוליים את הנסיונות של יוצאי המגראב ׁ(שהיא קהילה נפרדת לחלוטין מיוצאי תימן בתוך התרבות הישראלית) להנכיח את התרבות שלהם בתוך התרבות הישראלית שכן יוצאי המאגרב לא היו "נחמדים" כמו התימנים הלא מאיימים שפרצו בעקבות אריס סאן. ובעיקר לא הציגו בפני הממסד שיר דוקר כמו לשכת העבודה. של עמר, התפרעויות בנוסח וואדי סאליב או תנועה מאיימת כמו הפנתרים השחורים. ג'ו עמר הוא הדוגמה המובהקת ביותר לתהליך המחיקה הזה. אבל עמר לפחות עוד הוזכר ברשימת האלבומים הגדולים (גם אם באוסף מאוחר כמעט רטרספקטיבה לאחור של עשרים שנה)  מה שמוביל אותנו להשמטה הגדולה ביותר מהרשימה.

איך יכולתם להשמיט את התרומה העצומה של פלפל אל מסרי (אלבר מוגרבי) ? האיש שכבר בשלהי שנות החמישים ותחילת שנות השישים החדיר את הצליל של "שירי פולקלור מזרחיים" כפי שנכתב על עטיפות תקליטיו, אל התודעה הישראלית? יחד עם ג'ו עמר והאמן הבא עולה תמונה עגומה, שבה שוב נדחק ונמחק חלקם  המהפכני של יוצאי אפריקה בהבניית התרבות המזרחית בישראל והבחירה המאד ממסדית להתמקד במוזיקה יוונית וביוצאי כרם התימנים.

מדוע אנריקו מסיאס לא נמצא ברשימה אני מבין לחלוטין. על פניו אנריקו מסיאס שר בצרפתית ובכלל שייך לעולם המוזיקה הצרפתית.  אבל הקשבה אחת לשיר שמצורף כאן משנת 1962  גם מבלי שתבינו את המילים ( והם קוראים לי המזרחי, השחרחר עם המבט הקטלני, קוראים לי המזרחי, כי אני רגשני…,  נו, עוד "אכלו לי שתו לי"… )  תבהיר לכם את ההשפעה העצומה של אנריקו מסיאס בתרגום המוזיקה המאגרבית על שלל המאפיינים הססגוניים שלה אל עולם המוזיקה המודרני. אבל זה הסבר שמתאר חלקית את תופעת אנריקו מסיאס. אינני יודע אם מישהו מעורכי הרשימה פוקד את המועדון הסודי שבמשך שנים רבות של דיכוי והדרה תרבותית שימר בתוכו את המוזיקה המזרחית ללא הפרעה, ולא, לא מדובר בפאלקה או "בתדר". אני מדבר על בתי כנסת.

ובבתי כנסת של יוצאי המאגרב עשו מה שעושים כבר מאות שנים ושרו חלקים מהתפילה על פי לחנים של להיטים בני התקופה, ככה נוצרה דיפוזיה בין התרבות היהודית לסביבתה המוסלמית. וכך יצא שמסיאס אשר תרגם את התרבות האנדלוסית למוזיקת הפופ, זכה להכנס אל כותלי בתי הכנסת ולהיות החוט המקשר בין אפריקה לישראל דרך צרפת. למרות ההתעלמות המוחלטת של הרדיו הישראלי מהמוזיקה הכה משפיעה של היהודי האלג'יראי צרפתי עד כדי כך שאימי נאלצה לחפש מכשירי רדיו רבי עוצמה כדי לקלוט את קול ביירות, בו שודר מסיאס ללא הפסקה. למזלו של מסיאס,  הוא לא עלה לישראל. ולכן זכה להכרה, הצלחה גדולה ובעיקר הערכה עצומה בעולם המוזיקה הצרפתי. לאנריקו מסיאס יש חלק עצום בעיצוב המוזיקה המזרחית המודרנית. ובין אם במודע או שלא, ההשפעה מסיאס על יוצרים כמו עמיר בניון, שפתיים, טיפקס וקובי פרץ לא נתנת לכימות מרוב גודלה.

אהרון עמרם

עוד השמטה ממש לא מובנת היא אהרון עמרם. האיש שמפעל חייו מתחילת שנות השישים ועד היום, הוא לשמר את המוזיקה התימנית המקורית לא זוכה אפילו לאזכור? איך? בלעדי אהרון עמרם "ימאן בלוז" היו נשארים עמוק בבלוז.

בשל אורך הרשימה וקצר הזמן, אעסוק בהשמטות מאוחרות ובחירות תמוהות בחלק נוסף.

נשתמע.

 

מתנות לחג – אלבומים עבריים ונפלאים שיצאו השנה ואתם לא מכירים – חלק ג'

אגדה על טבע
שישה עולמות שהם שישה שירים
קמים לתחייה.
מסע בין נופים הנשזרים לסיפור אחד קדום,
על גן העדן האבוד.

אור מצא – שירי טבע וארץ

תתבוננו על העטיפה, זה בדיוק מה שעשיתי במשך כמה דקות כשצדה את עיני לראשונה אי שם בחודש מאי השנה. משהו במבט של הילד הזה באמצע הדרך בין תמימות לדמעות, שבה אותי, רק אז שמתי לב שבעולם השחור ולבן שבו הוא מצוייר, יש חזון ירוק וצבעוני בעיניו על סף העצב.

לא היה שם על העטיפה והשם של הדיסק היה מוזר מאין כמוהו – שירי טבע וארץ – MUSICA MUNDANA, הייתי חייב להקשיב ואני כל כך שמח שעשיתי זאת מהסיבה הפשוטה, כמה חודשים אחרי שנחשפתי לאלבום לראשונה אני יודע שמדובר ביצירת מופת.

אבל למי אכפת נכון?

אור מצא? הוא מופיע בלבונטין? לאיזה קליקה הוא שייך? באיזה בימה הוא יופיע באינדינגב?  לאיזה מקום הוא הגיע במצעד האינדי השנתי של קולה קמפוס?

עצרו רגע. בואו נדבר על הדבר הזה שנקרא "אלטרנטיבי" בשנת 2016. כמהלך היסטורי נדמה שהרגע שבו נירוונה נכנסו לתוך מצעדי הלהיטים והMTV סימן את סוף האחרות והמקוריות של המושג הזה.  לא בגלל ההצלחה של נירוונה כמו האפשרות שהציגה ההצלחה הזו עבור הרבה מאוד אנשים שעשו את הקטע שלהם בקטע עצמאי, שהם מסוגלים גם להגיע להמונים. עשרים וחמש שנים לאחר מכן (!) נדמה שהעולם האלטרנטיבי הוא קונפורמי ושמרן ולפרקים אפילו יותר מעולם הפופ שכנגדו הוא יצא מלכתחילה. קחו את עניין הדיסטורשן למשל. בשני העשורים האחרונים אולף הדיסטורשן מחיה פרועה עד שהפכה לאולף איש השלג הנמס והמסטול מ"לשבור את הקרח" (מה זאת אומרת אתם לא מכירים?) כנסו ליוטיוב בחרו לכם אחד מאלפי הפדלים של הדיסטורשן שמנסים להמיס ולרכך את הרעש עד שיעוכל אפילו בידי חובבי לובי של בית מלון. המחשבה שחבורת נערים שמנגנן עם דיסטורשן וגיטרות היא חתרנית וחדשנית מעצם הבחירה שלהם בגיטרות ודיסטורשן בשנת 2016 היא שוות ערך לראות מישהו עושה חיקויים של אלביס ולחשוב שזה פורץ גבולות ושובר שורות.

אף אחד לא אוהב להודות שהוא הזדקן ושזמנו בחזית משמר הקדמה חלף עבר לו. אבל זה בדיוק מה שקורה בעולם האלטנרטיב אינדי שברובו וגם בסניפו הישראלי, שקע בעשור וחצי האחרון במוסכמות מאוד שמרניות לגבי מה הדבר הנכון ומה לא. תשאלו את עצמכם האם נתקלת לאחרונה באמן או הרכב ביערות מנשה, אינדינגב או בלבונטין שלא יכולתם לדמיין את הצליל שלהם עוד לפני ששמעתם אותם? האם יש מישהו שלא מנסה להכנס לגלגץ? ל88 FM, לקול הקמפוס, הקצה? רשת ב'? ולמה כל ההקדמה הזו? מפני שפשוט מאוד קשה כיום למצוא מוזיקה שבאמת מנסה לעשות משהו – אחרת. בעולם של קואצ'רים שמלמדים אותך איך ללכת לשירותים בתחושת נצחון, אף אחד לא מעוניין להפסיד. כולם רוצים להצליח, ולא משנה מה המחיר. וזה הטריק של השטן, אם רק תעשה קצת ככה וקצת שם אתה תוכל להגע לקהל רחב יותר אומר הקול בראשך, ולפני שאתה מבין אתה מוצא את עצמך מחויב לקהל הדמיוני שבראשך, והמחשבות רק גואות, ואפילו החברים שלך אומרים לך בוהנה זה יכול להתנגן בגלגלץ, וזה נשמע לך כמו הישג, ואתה כבר שומע את ההכרה וההצלחה מתדפקת על הדלת שלך, רק כדי לפתוח אותה ולגלות שזה השטן בא בכדי לגבות את החוב. והחוב הוא הנשמה שלך.

כולם מכרו את נשמתם לשטן, גם אני. אבל זה לא העניין שעליו אני רוצה או נוח לי לדבר כרגע. בואו נדבר על יצירת המופת של אור מצא.

"שירי טבע וארץ" הוא תקלה שלא היתה אמורה לקרות, סשה ארגוב לא נולד בטווין פיקס, אלתרמן לא כתב טקסטים על דמעות מול מחשב בחצר משחקי הכס, וזבגנייב פרייזנר (מה זאת אומרת אתם לא מכירים את הבטהובן של ימינו???) אף פעם לא קרא ישראל היום בעודו בולס פלאפל. אז מה? האלבום של אור מצא מדבר בשפה מוזיקלית שמחברת את כל הקצוות האלו ועוד, אבל לא בשם האקלקטיות כשלעצמה. זה ממש לא מרגיש כמו נסיון לפתוח חומוסושי, חומוסיה בקטע היפסטרי שבה מנגבים עם סושי רק בשביל הקטע. אור מצא מחבר את גבולות עולם הדמיון שלו כי יש לו מה להגיד, ודרך מקורית וייחודית להפליא לעשות את זה.

אז עכשיו אתם רוצים שנפרק לכם את החידה? נהרוס את הקסם של מה בדיוק הוא עשה שם באלבום? אם אתם לא רוצים ספוילרים לכו להקשיב עכשיו, אבל אם אתם מאלו שרוצים תאור מפורט לפני שהם מתחייבים למנה במסעדה, אז ככה, אור מצא  משתמש בזמרות נשיות מרחפות כרוח רפאים, בכלים תזמורתיים (כינורות) ומקלדות מעט מאוד תופים, ואת כל זה תופר ביחד עם רחשי טבע ורחשים אלקטרונים בכדי ליצור תמונת עולם שנע כמטוטלת בין אפל למואר. זהו אלבום גותי וילדותי באותה מידה, אלבום שמחפש לעסוק בשבר שמתחולל כאן ועכשיו בין האדם לעולמו, בין האדם לעצמו, בין האנושות לאנושיות כפי שהיא משתקפת מהמסך השבור שלפניכם כרגע.

הרבה זמן לא שמעתי אלבום כך כך צנוע שעוסק במשהו יומרני כל כך. כל שיר כאן הוא דרמה אחרת והן כולן מחוברות. בשיאו הוא מגיע לפסגות יופי מזהירות ומושלגות, אבל מיד לאחריהן הוא צולל עמוק אל שערי השאול. בלתי אפשרי לשים אותו כמוזיקת רקע או רגע, הוא יפה ומטריד, עמוק ובלתי מפוענח, ובעיקר מאתגר את היכולת של המאזין להבין מה הוא חווה והאם זה מוזיקה או הפסקול למוזיקה. שכן להבנתי זה האתגר שאמנות גדולה מציבה בפני החווים אותה. עכשיו שחווית אותה, מה אתה חש ביחס אליה? ביחס אליך? וביחס למציאות שנרקמה בינכם, בין היצירה לנוצר ממנה.

העובדה שהאלבום כולו מושר בעברית (למרות שהאנגלית נוכחת בכותרות השירים ובשם האלבום) די מפתיעה שכן גם שם האלבום וגם העיסוק הפנימי שלו קשורים לרעיון של מוזיקת "הספירות" של פיתגורס. אתם יודעים זה עם המשפטים המצולעים וזוויתיים מהתיכון. ובכן מסתבר שכבר במאה ה-16 לפנה"ס, פיתוגרס גילה שבכל צליל הבוקע ממיתר, מסתתרים עוד הרבה צלילים חבויים. פיתגורס קרא לזה "הרמוניות", מוזיקאים קלסיים קוראים לזה צלילים עיליים או ה"עילאיים", והמוזיקאים המודרנים קוראים לזה פשוט "Over Tones".

בבסיס הרעיון הפיתוגרסי מסתתרת ההנחה שהיקום כולו הוא מין גיטרה ענקית שעליה יש מיתר אחד שמחבר את החומר אל הרוח. שהקשר ההרמוני שבין הדברים קיים בכל חוקי הפיזיקה, כמו שיודע כל חובב מדע בפייסבוק, לעתים נראה שהמדע המודרני אישש את טענתו ואנו יודעים להגיד שגם כוכבי לכת רחוקים, מפיקים צלילים בתדירות מאד נמוכה.

אבל זה לא אלבום ניו אייג' במובן ה"תעופו על עצמכם, אתם מושלמים ואם רק תעלו גירה מדיטטיבית לאגו שלכם מדי יום בזמן שאתם מנצלים מיליוני ילדים מסביב לעולם, אתם תהיו סופר מושלמים". זה אלבום עידן חדש שמבקש לחקור ולשחרר את היחסים בין האדם לטבע כבסיס להבנת מוזיקת הספירות או היחסים הרוטטים שביננו לבין עצמינו ולטבע כולו.
נכון, זה יומרני, אבל האנושות לא הגיעה לאן שהגיעה בזכות אנשים חסרי יומרה. ואם כבר יומרנות אז לפחות שזה יהיה ברמה שתצדיק אותה.

אין טעם למתוח קוים בחול ולהגיד שזה אלבום השנה, ושאור מצא הוא מוזיקאי נדיר. זה באמת טפשי לחלוטין לקבוע שבעולם שבו יחידת הזמן של שנה מתורגמת לשתי עונות סייל ן 730 פוסטים בפייסבוק. בעולם שבו הנדיר עצמו הפך לנדיר, יש משהו מיותר לחלוטין לצאת בהצהרות גדולות, ובעיקר שזה מרגיש כמו כותרות מאקו שנועדו לפתות אתכם להכנס לקרוא תוכן ממומן.

אין לי צורך או רצון לשכנע אתכם למה אתם חייבים לשמוע את האלבום הזה, אתם לא. ולמה זה הדבר הכי טוב שתשמעו השנה – אין לי מושג מה שמעתם ואם זה יורת טוב מלשמוע תינוק בוכה בבוקר. אני מודע שמדובר במחשבות של אדם אחד, בבלוג אחד לא הומה במיוחד, אבל עדיין ברגעים כאלו עולים ומהדהדים בי ביתר שאת דבריו של המבקר הנודע אנטון אגו שברגע חד של פכחון כתב את אחת הביקורת הכי מדויקות שישנם ושכל מי שכותב משהו על יצירות של אחרים חייב לשים מול עיניו בכל פעם שהוא ניגש לכתוב:  במובנים רבים, קלה היא עבודת הביקורת. אנו מסכנים מעט מאוד, ובכל זאת אנו נהנים ממעמד על פני אלה אשר מציעים את עבודתם ואת עצמם, לשיקול דעתנו. אנחנו משגשגים מביקורת שלילית, וזה כיף לכתוב ולקרוא. אבל האמת המרה היא שאנו כמבקרים חייבים להפנים היא, שבתמונה הכללית של הדברים, כל יצירת זבל ממוצעת היא כנראה יותר משמעותית מאשר הביקורת שלנו.
אבל יש זמנים שבהם יכול לסכן באמת משהו, וזה בתגלית וההגנה של חדש. העולם הוא לעתים קרובות חסר רחמים לכשרונות חדשים, ליצירות חדשות. והחדש, זקוק לחברים…

היצירה הנפלאה של אור מצא צריכה חברים.  לא כדי לסמן גולגולת מתחת סמל הסטטוס, אלא כדי שתוכל לשגשג לנהל דיאלוג עם עצמה ועם הקהל, כדי שתוכל להתפתח, יוצר שיוצר אור רק אל החושך שמסביבו, יתייאש ויכבה בסופו של דבר.  זה בדיוק הדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה לאור מצא, לא בשבילו, אלא בשבילנו. שכן בלעדי מאזינים ותגובות ליצירה שלו הוא לא יוכל להמשיך ולטפס אל עבר העולם החדש שאור מצא מבקש וכבר התחיל למצוא.

ומי יודע? אולי בחור צעיר עם מקלדות ודמיון הוא זה שיצליח לקשור פיזיקה והרמוניה בגישה כל כך חדשה. אל תהיו קטני אמונה, אם היתה לכם אפשרות חינמית לזכות בלוטו הקוסמי לא הייתם משתתפים רק בשל הסיכוי של אחד לשישה מיליארד?

תקשיבו לו בהאזנה ממוקדת,  תקשיבו לו עם סקרנות, תקשיבו לו ותשמעו את עצמכם.

ואז לכו ותמכו ביצירה שלו או תספרו לו על זה. זה כל מה שצריך לפעמים. תקשורת בין אדם לאדם על שירים שבין אדם לטבע.

שנה טובה

מתנות לחג – אלבומים עבריים ונפלאים שיצאו השנה ואתם לא מכירים חלק ב'

 

אלטין מיקרופון

טוב בואו נתחיל בסוף כבר התחלה. מרטי שטרובל הוא תופעה ואחד הדברים הכי מיוחדים וטובים שצצו במוזיקה בשנים האחרונות עצם העובדה שאתם שואלים עכשיו מי מי? מרטי מה? באה רק להגיד שיש לנו כאן בעיה. כל חובבי רוקפור שבוכים שנים שהם לא מוציאים אלבום כמו "האיש שראה הכל", כל חובבי דיויד בואי המוקדם, כל חובבי הסרטים של ג'ורג' עובדיה, כל חובבי פסיכדליה מזרחית, כל חובבי נחצ'ה היימן, כל חובבי הקינקס, צלילי הכרם, האירוויזיון, סרטי חצות סליזים משנות השבעים, לעזאזל, כל חובבי מוזיקה ויופי, אתם חייבים לשמוע את האלבום הזה. כי הוא מכיל את כל שציינתי למעלה פלוס עוד איזה שבע מאות דברים שאני לא מכיר.

שטורבל נשמע כמו מישהו שגדל בחדר עם הרבה יותר מדי מכשירי רדיו שמנגנים בו זמנית תחנות שונות. והמוזיקה שהוא יוצר נשמעת בדיוק כך. זה צבעוני והיפסטרי מרובה שכבות והרמוניות מוזרות שכמעט לא מתחברות, אבל הוא מצליח לקשור את זה ביחד עד שזה נשמע כמו הלהקה שדוד אבידן היה שמח לשים בסרטים מהעבר כדי להמחיש כיצד ישמע העתיד (תקשיבו ל"בגדר" לבטח הסינגל הכי ביזארי שיצא השנה)  גם כשהוא יוצר את אחת מחוות הביטלס הכי מוצלחת ששמעתי מזה שנים (THE DIG )  הוא מצליח לעשות את זה כך שזה נגמר בבלוז מקסיקאי מטופש. למרות שאלטין מיקרופון מתיימרת להיות להקה, אני מתקשה לראות כאן להקה זה נשמע כמו חזון אחד שנוצר במוח הגלקסיה המטורללת של שטרובל, אין צורך לנחש כדי לשמוע שהאיש קונטורל פריק שהחותם האישי שלו טבוע בכל תו ותו באלבום הזה. וזה מצליח, כמו אלף שמשות זוהרות בגלויות משנות השבעים, האלבום הזה זורח בעוצמות קליידסקופ ענקי שמבולל ומערל את המוזיקה הישראלית עם כל מה שיצא בשנות השישים-שבעים בערך. וזה עוצר נשימה ברוב האלבום.  אך העוצמה והייחודיות הזו היא גם מה שלטעמי מקשה את החיבור של אלטין מיקרופון אל הקהל הרחב. האלבום הזה בהחלט לא מומלץ עבור מי שמתקשים בויסות חושי, יש פה פשוט הכל, כל הזמן, וזה לא נפסק. זו חווית האזנה אינטנטסיבית להפליא ובעידן שבו אנחנו מרותקים עד אמצע הטוויטר, האלבום הזה לא נותן הפוגה. אם אתם לא מוסגלים לשמוע אותו מקצה אל קצה, כמוני, תדגמו אותו במקטעים, שיר שיר.

מעבר להיותו מולטי טלנט נדיר, מין פרינס פסיכדלי,  שמסוגל לעשות הכל לבד ובהצטיינות יתרה, מרטי שטורבל הוא ככל הנראה דו לשוני באישיותו. חלק מהאלבום מושר בעברית וחלק באנגלית, וזה מה שמפריד בינו לבין חלק מהיוצרים הישראלים ששרים באנגלית. שטורבל לא רק כותב באנגלית, הוא חש באנגלית. זה כל כך מוזר שלפעמים אתה מקשיב לשיר ורק אחרי כמה שורות אתה מבין שהוא שר בשפה הפוכה ממה שחשבת. שכן שטרובל יודע בדיוק על מה הוא שר בעברית ובאנגלית. יש לו שפה ייחודית בשתי השפות ומעבר לחזון המוזיקלי הייחודי שלו מסתודד גם סיפור שאמנם מוחבא היטב בהפקה. הוא מיזנטרופי ורגיש, הוא לוחמני ושוחר שלום, הוא שבט של איש אחד כהגדרתו, וזה מרגיש כמו מישהו שלמרות שכולם חושבים שהוא הכי כאן שיש, עדיין מרגיש בשלבי התאקלמות בארץ החומוס הבלתי נגמר. אבל אלו בדיוק הדברים שגורמים לי לרצות ולשמוע כבר את האלבום הבא של אלטין מיקרופון התהיות שלו על הזמן והמקום מרתקות. מקווה שהפעם השירה תהיה יותר נוכחת כי יש לו מה להגיד, ויש לו איך.
לצערי פספסתי את ההופעות המועטות של אלטין מיקרופון השנה,ומאוד מסקרן אותי לראות כיצד מתורגם האלבום הקליידסקופי הזה לבמה.  בכל מקרה אני ממש מחכה לשמוע לאיזה הרפתקאה נוספת יצא מרטי "אלטין מיקרופון" שטורבל באלבום הבא. עד אז יש לכם כמה שנים טובות בכדי לצלול לתוך הגלקסה הפסיכדלית שהוא יצר. היא לא פחות ממופלאה.

 

ארמון

יחסית לשאר השמות בסיכום ראש השנה שלי, ארמון מוכרים מאוד. בכל זאת מקום רביעי בסיכום אלבומי השנה של קולה קמפוס, אבל עדיין הן בשל הסיכוי שיחשפו למישהו שאינו מכיר אותם, והן בשל הייחודיות שלו, אדגיש שמדובר באלבום פנטסטי. גם ארמון הוא בעצם הגשמה של איש אחד עם חזון. בכל תו ותו באלבום הזה אתה שומע את הכיוון שפילס לו רועי חרמון בהווה הנוכחי מתוך העבר הישראלי. כמו אלטין מיקרופון,  מדובר באלבום של רטרו עתידני, שמציג מוזיקה שבו זמנית נשמעת מוכרת מאוד ואחרת.

"עם קצת אהבה, קפה ועוגה, אולי תהיה מסיבה"

אם אתם מאמינים בקיומם של יקומים מקבילים, אזי האלבום הזה בהחלט יכול להשמע כמו אלבום שהגיע מישראל שבה הליכוד לא ניצח בבחירות של 77, רבין לא נרצח, ואנחנו עדיין בארץ מפלגת העבודה והשנה היא 2016. רגע מה קשור פוליטיקה לאלבום שכל כך רחוק מפוליטיקה כמו האלבום של ארמון? או אז טוב ששאלתם. ובכן לכאורה אין קשר, אבל מבט מעמיק בחזון הישראלי שמצייר חרמון, מעלה חזיון שלו ונינוח, חילוני, ורחוק מתחושת אחרית הימים או הלחץ הגובר של מציאות חונקת בחוץ, זה עד כדי כך אסקפיסטי שזה ממש מפתה לשאול איך עוברים לגור בתוך האלבום הזה. לרגעים המחשבה על יקום מקביל היא היחידה שיכולה להסביר את הנורמליות המוזרה של האלבום הזה, טווין פיקס אתם יודעים. העולם של ארמון הוא האנטיתזה המוחלטת למוזיקה המזרחית וההיפ הופ האתיופי, או הפאנק הרוסי שמבעבע כאן. האלבום של ארמון הוא הפנטזיה הרטובה של מי שהיה רוצה שהערסים והאחרים בישראליות פשוט יעלמו. אם זה נשמע לכם כמו ביקורת על ארמון, ובכן השאלה היא מה נקודת ההשקפה שממנה אתם יוצאים. חשוב לי להדגיש אין לי טענות כלל לחרמון על כך שהוא מציג את העולם המושלם שלו. ההפך,  הוא עושה את זה בהצלחה גדולה כל כך שאני נהנה ממנו עד מאוד, בעיקר כפנטזיה על מציאות אלטרנטיבית. אבל אני לא יכול שלא לתהות בסוף הפנטזיה מה הדבר הזה אומר על הדור שצומח לצידו. האם זה הסרט שבתוכו רוצה לחיות עולם האינדי הישראלי? האם הוא באמת מסוגל להמשיך ולהעלם לתוך הסרט הזה שמנותק מהכאן ועכשיו?  האם זה בגלל שהדור הזה איבד את התחושה שהוא מסוגל לשנות משהו ויתר מראש על האמבק וכל מה שנותר לו זה להתכנס בתוך איים קטנטנים ולחלום? ושוב אני חוזר ואומר שזה אחד האלבומים שהכי נהנתי להקשיב להם השנה ואפילו ביתר שאת בהופעה, ולא רק בשל העובדה שאנשי ארמון מנגנים נהדר יחדיו, ההפקה של חרמון מופתית ובנוסף הם מחזיקים את הזמרת הכי מרתקת שצמחה פה בשנים האחרונות דניאלה טורג'מן (על התופעה הזו בנפרד ובהמשך) השירים של האלבום מעולים, חמודים כמו בץ ואוזה, ונשמעים כמו פסקול הקיץ המושלם של 2016 כפי שדומיין בטלוויזיה החינוכית של שנות השמונים.

אבל…

בכל אופן אם אתם חברים של ירדנה ארזי או חנן יובל, כוונו אותם לרועי חרמון הוא המפיק האידאלי לאלבומים הבאים שלהם. האיש לקח את הזמר העברי ועדכן אותו אל שנות האלפיים, וזה יפיפה כשלעצמו, השאלה היחידה היא האם זה לא הגשמה מושלמת של המשפט לאחד זה גן עדן לאחר גיהנום. בין אם כך או כך, לכו לשמוע, זה אלבום מעולה.

 

 

מג'יק פילו פקטורי

Magic Pillow Factory

אחד הדברים ששיטוט שבועי בבנדקמפ מלמד אותך זה כמה העטיפה והדימוי הויזואלי שמייצג את המוזיקה הוא חשוב. וגם כיום וביתר שאת. לפעמים זה כל מה שמפריד בין הסיכוי להתגלות או להשכח. וזה היה בדיוק המקרה עם אנשי מפעל כריות הקסם. למרות שהמוזיקה היתה מוזרה וכמעט בלתי מפוענחת בהאזנה ראשונית, משהו בפער שבין העטיפה הנאיבית שהרגישה כמו עבודת יד לבין המוזיקה החזירה אותי שוב ושוב אל האלבומיפי שלהם, עד שהצלחתי להבין מה בדיוק קורה שם.

כשהייתי נער והמוח עוד היה פעור לקרוב ולרחוק הייתי מקשיב הרבה לאלבומי רוק מתקדם ופסיכדליה. חשתי שהמוזיקה מכילה בתוכה מוזיקה פנימית, מעין תיבת פנדורה שנפתחת רק למטיבי לכת והקשבה. במוזיקה התקיימה הבטחה שגם אם תקשיב לשירים האלו בפעם האלף, יתגלה לך עוד דבר שלא שמעת עד עכשיו. למעשה החוויה הזו היתה כל כך מהותית בהאזנה שלי למוזיקה שהיא עיצבה את כל האסטטיקה שלי כמוזיקאי ומפיק וזו הסיבה שאני כל כך אוהב אמביינט עד היום. לכן, ככל שצללתי עמוק יותר לתוך האלבומיפי הזה, מצאתי את עצמי הולך ושוקע בשכבות המידע המורבדות בו מבלי לתפוס את התמונה הכללית. וזה לקח לי לא מעט האזנות להבין מה בכלל קורה שם. אבל בדיעבד זה השתלם במיוחד. רבות מדברים על מוזיקה פסיכדלית, כמוזיקה שמנסה להרחיב את התודעה. ואני אומר שבעידן שבו הויקיפדיה ויוטוב מרחיבים את התודעה על העולם לגודל גלקסיה, האם יש צורך בהרחבת התודעה? אולי אנו זקוקים להגדרה מחודשת למושג פסיכדליה ומתקדם לאור הזמנים המורחבים והנופלים שבהם אנו חיים.

בהרבה מובנים האלבומיפי של אנשי מפעל כריות הקסם, עושה בדיוק את הדבר הזה. המוזיקה שלהם נוגעת בכל כך הרבה עולמות במקביל אך גם משוטטת בינהם כפרפר פצוע אחר האור. הם רוק והם אלקטרוני מבלי ליפול לקלישאות של אף אחד מהצדדים. יש כאן אופל מצולות הרמוני (ANGEL הגותי) ועד רוק מרזבים מחושמל, ועדיין הצליל הייחודי והגישה הכל כך שונה לעיבוד ולחומרי הגלם של המוזיקה – שקט ורעש, יצרו אלבומיפי עתידני ויפיפה. שלמרות שיש לי מושג חלקי במה הוא עוסק טקטסואלית (כלומר הם שרים באנגלית) אני מבין אותו רגשית לחלוטין. שכןמתחילתו ועד סופו הקצר הוא שוטף אותי במפלי מידע ויופי גועשים. זה מה שמרתק במוזיקה הזו, היכולת שלה לתרגם תחושות וחוויות לחזון מוזיקלי ייחודי מקורי אפל, פעור, ובעיקר מרתק.
כשהיום יבוא ואנשים יסעו לקצה החלל כדי לשבת במסעדת תיירים עלק מודרנית, בכדי להתבונן באטרקציה של חורים שחורים בולעי אור, הייתי מציע לשים את האלבומיפי הזה כפסקול ברקע. בהכירי את האנושות, בטח ינגנו שם את אלבום הנינינינינינין של קליידרמן, וימכרו משקאות מטופשים לאנשים משועממים. אל תהיו כמוהם לכו להקשיב כבר עכשיו לאנשי מפעל כריות הקסם.

נתראה בחלק הבא.

 

 

 

מתנות לחג – אלבומים עבריים נפלאים שיצאו השנה ואתם לא מכירים – חלק א'

ערב ראש השנה הזדמנות טובה לכתוב על אחת השנים הכי משמעותיות מבחינה מוזיקלית, שהיו עבורי בשנים האחרונות. כל מי שמגיע לבלוג הזה ודאי שם לב שבשנים האחרונות כתבתי מוזיקה יותר מאשר כתבתי על מוזיקה. אך לא רק העשייה האישית שלי מעסיקה אותי. בשנים אחרונות מוזיקה "חדשה" שמגיעה מעבר לים כמעט ולא מצליחה לעורר את תשומת ליבי. ולא, זה לא שאני חושב שירדו הדורות. אלא השנים האחרונות הבהירו לי שמה שבעיקר מרתק ומסקרן אותי זו המוזיקה שנוצרת במרחב הצר שבין אשקלון למג'דאל שאמס, ובעולם שלי כיום זה שלכאורה פרוש מהפייסבוק ועד לגוגל, מה שקורה כאן הפך להיות הדבר הכי מעניין וחשוב.

השנה התחלתי לשדר ברדיו הקצה תוכנית שנקראת הקצריפריה. רציתי לשדר דברים נפלאים שאני מכיר ולא זכו להתייחסות מספקת לטעמי ושמגיעים ברובם מהקצה או הפריפריה. כך מצאתי את עצמי מאזין לאורך כל השנה מדי שבוע, לרוב מה שיצא בבנדקמפ הישראלי. וכן מדובר בהרבה מאוד חומרים! מתוך כל החומרים האלו דגתי כמה דברים נפלאים שכמעט ולא ראיתי התייחסות אליהם בסיכומי השנה הרשמיים והחצי רשמיים. אפילו במגזינים האלטרנטיבי לא ראיתי התייחסות אל האלבומים האלו, אז החלטתי להמליץ לכם על כמה מהאלבומים האלו.

רזי בן עזר- כלם סחף האור

רזי בן עזר היה שותף כבר באלבומה הראשון של פוליאנה פרנק, הוא שימש במשך שנים רבות כמהנדס הקלטות, והוא אח של אליוט, אבל רזי בן עזר הוא מוזיקאי פעיל בזכות עצמו מזה שנים רבות עם טוויסט קטן בצידו – הוא חי בפלורידה ויוצר משם. לא שזה אמור לשנות למישהו בעולם הרשת מרשתת (איזה שם מטופש לאינטרנט) אבל מה שכן משנה זה שדווקא באלבומו האחרון "כלם סחף האור" הוא הגיע לשיאו היצירתי לטעמי ואני חושב שדווקא הריחוק שלו מישראל הביא אותו לשיא הזה.

רזי, חובב אלבומי קונספט בעצמו, יצר אלבום שמורכב ממבחר שירי משוררי התחיה העברית, אותם קריין בקולו ועל הקריינות הוסיף מוזיקה כמעין פסקול מלווה לטקסט. התוצאה מרתקת וייחודית. מדובר באלבום שנוסק הרחק הרחק אל תקופת התחדשות השפה העברית בעולם שבו ביאליק וטשרניחובסקי מתחילים לחוש בשפה ישנה מחדש. תחשבו על זה לרגע איזה טריפ זה לכתוב שירה בשפה שעד עכשיו היתה לכודה בספרי דת בני אלפי שנים. מה זה אומר לכתוב שיר אהבה לאשה צעירה בשפה שקמה לתחיה מהמתים. בן עזר מבין זאת היטב, הההתפעמות שלו מהעניין מודגשת, הוא בחר את השירים הפחות ידועים ו"לאומיים" והלך אל השירה האישית. מריב שכנות ועד פגישה מקרית והתאהבות בלתי אפשרית. השירים שבחר בן עזר מביאים שירה עתיקה קרוב אל העור, כך נוצר לו אחד השירים היפים ששמעתי השנה – "הרבה חידות יש בחיים" שיר מבריק ופלאי של יעקוב שטיינברג, חידת זן פילוסופית ללא פתרון, שריתק אותי השנה. עוד שיר יוצא דופן הוא "עיט על הרייך" של טשרניחובסקי שמנבא את מלחמת העולם השניה ומצליח להכניס את המאזין לתוך עולם שיודע שהוא הולך לקראת אסון, ולא עושה שום דבר בכדי למנוע אותו.  מוזיקלית בן עזר הצליח לאחד באלבום הזה משהו שלא קורה הרבה במוזיקה הישראלית, שירה וקצה מוזיקלי משונן.
לרוב כשמוזיקאים ישראלים נגשים להלחנת שירי משוררים, הם מתעסקים בה בהדרת כבוד השמורה למילה הכתובה במחוזותינו, ואז מייד צצים אקורדים מתוחכמים, והפקה מרוככת. מעטים ההרכבים כמו "קטב מרירי" המופלאים שחיברו בין שירה למוזיקה פואטית שנוגעת בקצוות מוזיקלים. בן עזר בדרכו האלגנטית, לוקח את השירים האלו אל עולמות מוזיקלים מפתיעים. ממוזיקה מזרחית דרך מוזיקה קלסית מינמליסטית ועד גבולות המטאל. יש משהו באלבום הזה שמדבר בשפה מוזיקלית שאלבומים ישראלים אינם יכולים לה והסיבה ברורה, האלבום הזה נעשה בחו"ל וזה מרגיש כך.  חשוב לי להדגיש שלא מדובר על שיפוט שבו חו"ל זה יותר טוב מישראל, אף פעם לא חיבבתי את הביטוי "זה נשמע כמו חו"ל" כשזה בא לציין מחמאה על עשיה טובה מאוד, אבל האלבום הזה בהחלט נשמע כמו חו"ל שמתבוננת על ישראל ומציגה חזון מאוד ייחודי שונה ואחר למוזיקה העברית.

כשחושבים על כך, מדובר על אלבום נדיר אשר צולל אל עולמם של משוררים שהטלטלו בין מציאות מורכבת ומחרידה לבין תקוה על מדינה אידאלית ןשפה חדשה ומתחדשת. אותה טלטלה היתה הכוח המניע של החזון הציוני שאבותיו של בן עזר (ממייסדי פתח תקווה) הגיעו הנה להגשים. אך כיום, מאה ומשהו שנים לאחר שהחל אחד התהליכים המשונים והמרתקים ביותר בהיסטוריה המודרנית, אשר סופו מי ישורנו, יושב רזי בן עזר בגלות אמריקאית, ומביט בישראל מרחוק עם תשוקה הגדולה כמרחק המפריד בין העולמות. אם זה היה תלוי בי הייתי מחליף את שם האלבום של בן עזר עם אלבומו של דודו טסה – הגולה. שכן אין מתאים יותר ממנו לתאר את האלבום הזה של בן עזר. בשילוב בין חופי פלורידה הרחוקה ומילות משוררי התחיה מתחום המושב שבין פולין לרוסיה, יצר בן עזר אלבום שכולו פרספקטיבה מהדהדת ייחודית ורלווטית להפליא על מדינה קטנה במזרח התיכון. היכולת של בן עזר לתרגם את החזון הזה לאחד האלבומים הכי מעניינים ומיוחדים שצצו כאן בשנים האחרונות היא כשלעצמה הישג עצום אם כי הוא מותיר אותך עם המחשבות הנוגות, בעקבות נדידת היוצרים לברלין ולחו"ל, האם זה הכיוון שאליו הולכת המוזיקה הישראלית בשנים הקרובות? יותר ויותר אנשים שאינם חיים כאן וכותבים על הכאן מהמרחק, ואם כך, מה משמעות היצירה של הגולים החדשים?

 

נדב זילברשטיין – משקולות.

נדב זילברשטיין פעיל מוזיקלית עוד מתחילת העשור הקודם, הוא היה חלק מהצמד הירושלמי הנחבא אל הכלים – VISITING HOURS שלמרבה הצער התפוגגו לפני שמספיק אנשים נחשפו ליופי שיצרו. אחרי שנים שבהם נדמה כי זילברשטיין ניתק מגע עם העולם המוזיקלי, הופיע השנה האיפי הזה יש מאין. מאחר ולא ראיתי התייחסות אליו בשום כלי תקשורת אפילו רשתי, אני מניח שלא נעשו לאלבום הזה יחץ וזה ממש הפסד, של הקהל. "ספינה שוקעת נגד האור, יכולת לדעת אם צריך כבר לחזור, לזרוק את הכל בשקית שקופה ועם ראש מושפל לחזור בחזרה."שר זילברשטיין בשיר הפותח – "בוקר", וקובע את הטון המהורהר ומעורער של האלבום. מדובר באלבום התבגרות והתגברות של מי שהבין שאינו צעיר יותר, ובהארה חווה את העולם ההולך ומצטמצם של חייו, ואת הזמן והמקום שבו הוא פועל. שיר אחר שיר מצליח זילברשטיין לעשות את הבלתי יאומן ולצקת משגרת חייו ואווירת עצב נוגה, שירי קסם רך.

"לא הצלחת להגיע אז אתה פשוט מוחק"

האלבום הזה הוא תמונת הרגע הלא פשוט שבו אתה נעמד מול המראה מפוכח מאשליית העתיד שעוד נכון לך, ומבין שזהו, הנה זה מי ומה שאתה. ובקצה הפה מתגנב חיוך עצוב, שכן אתה יודע שמחר שוב תעמוד מול המראה וזה רק יהיה אותו דבר, אבל פחות. זילברשטיין לא נכנע לפיתוי ליצור מהרגע הזה דרמה גדולה, אפילו משבר התבגרות שלו שקט מדי בשביל רחש קצב החיים הזה,  כאילו שמישהו ישים לב. "אנחנו משקולות על קו החוף" שר זילברשטיין באחת המטפורות היפות בשיר החותם משקולות, צופה אל האופק הרומנטי ועדיין נעוץ במלוא משקלו על החוף. אם זה שמע לכם אלבום עצוב ומלנכולי, אז אתם צודקים, אבל זה עצב מפוכח ומזכך. אל תוותרו על המפגש האינטימי עם המוזיקה של זילברשטיין, בעיקר ברגעים שפופים כשאתם מחפשים נחמה, שכן יכול מאוד להיות שהנחמה הנכונה לכם תגיע מפלוני אלמוני שנסע לידכם בקו 25 עם אוזניות, התבונן רחוק רחוק, וחלם בשקט.

פודרה – גחלת

איפי הבכורה של פודרה"גחלת" יצא לפני למעלה משנה כך שטכנית הוא שייך לשנה שעברה, אבל אני גיליתי אותם השנה וזה מה שקובע מבחינתי. ופרט לכך אני עדיין זוכר כמה נפעמתי כשעיתון כל העיר הירושלמי בחרו בשנת 2001 את האלבום של בלובנד לאלבומי השנה שלהם, למרות שיצא בשנת 1999.  יש דברים שלוקח להם זמן להגיע ואני לא מדבר רק על צ'קים בדואר ישראל. מבקר עצלן היה קורא לפודרה אינדי מזרחי, אתם יודעים, מקצבים מזרחיים בגישה כל כך שונה. אבל זו תהיה טעות. פודרה ממשיכים מסורת עתיקה ומופלאה של נסיוניות מעודנת בשילוב דברים. בשנות השבעים היו קוראים לזה רוק מתקדם, בשנות השמונים מוזיקה נסיונית בניינטיז פוסט רוק והיום אפשר לקרוא להם פשוט מוזיקה אקלקטיים. וכל שיר כאן הוא טריפ לעולם אחר.

"בקצה העצב, אי של דממה

מצבים משתנים באופן לא קבוע

כעסים מטפסים ממורד השדרה

מכוונים מיתרים

לאט תבוא רגיעה."

מעבר לנגים המעולים והייחודיים יש לפודרה קלף מנצח בדמות הסולנית סיגל אריה. בעולם שכולו סטטוסים היא מנסחת טקסטים  על גבול השירה, ומותיר מספיק שבילי מילים כדי להכנס אך ממעטת לתת מפתחות לאוצר המחשבות שלה. השירה שלה מסקרנת וברגעים שהיא מתחברת היא מסוגלת להגיע למקומות מרתקים (אש אדומה) מאוד מסקרן לשמוע מה יקרה איתה באלבום הבא אם יהיה, אבל אני בטוח שמדובר כאן בקול ובאמירה ייחודית ששווה לעקוב אחריו היטב בדריכות. יש בה משהו שרוצה לי לשמוע עוד ממנה. אגב גם בשיר היחיד באלבום שהוא אנגלית.

אם נדמה לכם שבשנים האחרונות הרבה מוזיקה נוצרת על פי נוסחאות. אתם לא טועים, חפשו ביוטיוב את הסטיסטיקאים של להיטי פופ, ותגלו שבאמת יש נוסחאות. את פודרה זה ממש לא מעניין הם עושים שירים מעניינים ואם זה אומר לנגן סולו אורגן בלוז, אז שיהיה ואם זה זה סולו על סאז פסיכדלי אז שיהיה, הם מנגנים לאורך ולעומק וזה כל כך אנטי התפיסה של כל מה שנעשה היום  שזה ממש פלא בעיני שכל שדרני 88  הנהדרים לא עפו והתרסקו על פודרה עדיין, אבל אף פעם לא מאוחר למוזיקה טובה למצוא את הקהל שלה.  ואם המושג רוק מתקדם ונסיוניות לא מפחיד אתכם, לכו לשמוע את פודרה. הם שווים את זה.

 

נפגש מחר בחלק ב' של סיכום השנה

להתראות.

 

 

 

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: