תבונת הביקורת הטהורה

מתנות לחג – אלבומים עבריים נפלאים שיצאו השנה ואתם לא מכירים – חלק א'

ערב ראש השנה הזדמנות טובה לכתוב על אחת השנים הכי משמעותיות מבחינה מוזיקלית, שהיו עבורי בשנים האחרונות. כל מי שמגיע לבלוג הזה ודאי שם לב שבשנים האחרונות כתבתי מוזיקה יותר מאשר כתבתי על מוזיקה. אך לא רק העשייה האישית שלי מעסיקה אותי. בשנים אחרונות מוזיקה "חדשה" שמגיעה מעבר לים כמעט ולא מצליחה לעורר את תשומת ליבי. ולא, זה לא שאני חושב שירדו הדורות. אלא השנים האחרונות הבהירו לי שמה שבעיקר מרתק ומסקרן אותי זו המוזיקה שנוצרת במרחב הצר שבין אשקלון למג'דאל שאמס, ובעולם שלי כיום זה שלכאורה פרוש מהפייסבוק ועד לגוגל, מה שקורה כאן הפך להיות הדבר הכי מעניין וחשוב.

השנה התחלתי לשדר ברדיו הקצה תוכנית שנקראת הקצריפריה. רציתי לשדר דברים נפלאים שאני מכיר ולא זכו להתייחסות מספקת לטעמי ושמגיעים ברובם מהקצה או הפריפריה. כך מצאתי את עצמי מאזין לאורך כל השנה מדי שבוע, לרוב מה שיצא בבנדקמפ הישראלי. וכן מדובר בהרבה מאוד חומרים! מתוך כל החומרים האלו דגתי כמה דברים נפלאים שכמעט ולא ראיתי התייחסות אליהם בסיכומי השנה הרשמיים והחצי רשמיים. אפילו במגזינים האלטרנטיבי לא ראיתי התייחסות אל האלבומים האלו, אז החלטתי להמליץ לכם על כמה מהאלבומים האלו.

רזי בן עזר- כלם סחף האור

רזי בן עזר היה שותף כבר באלבומה הראשון של פוליאנה פרנק, הוא שימש במשך שנים רבות כמהנדס הקלטות, והוא אח של אליוט, אבל רזי בן עזר הוא מוזיקאי פעיל בזכות עצמו מזה שנים רבות עם טוויסט קטן בצידו – הוא חי בפלורידה ויוצר משם. לא שזה אמור לשנות למישהו בעולם הרשת מרשתת (איזה שם מטופש לאינטרנט) אבל מה שכן משנה זה שדווקא באלבומו האחרון "כלם סחף האור" הוא הגיע לשיאו היצירתי לטעמי ואני חושב שדווקא הריחוק שלו מישראל הביא אותו לשיא הזה.

רזי, חובב אלבומי קונספט בעצמו, יצר אלבום שמורכב ממבחר שירי משוררי התחיה העברית, אותם קריין בקולו ועל הקריינות הוסיף מוזיקה כמעין פסקול מלווה לטקסט. התוצאה מרתקת וייחודית. מדובר באלבום שנוסק הרחק הרחק אל תקופת התחדשות השפה העברית בעולם שבו ביאליק וטשרניחובסקי מתחילים לחוש בשפה ישנה מחדש. תחשבו על זה לרגע איזה טריפ זה לכתוב שירה בשפה שעד עכשיו היתה לכודה בספרי דת בני אלפי שנים. מה זה אומר לכתוב שיר אהבה לאשה צעירה בשפה שקמה לתחיה מהמתים. בן עזר מבין זאת היטב, הההתפעמות שלו מהעניין מודגשת, הוא בחר את השירים הפחות ידועים ו"לאומיים" והלך אל השירה האישית. מריב שכנות ועד פגישה מקרית והתאהבות בלתי אפשרית. השירים שבחר בן עזר מביאים שירה עתיקה קרוב אל העור, כך נוצר לו אחד השירים היפים ששמעתי השנה – "הרבה חידות יש בחיים" שיר מבריק ופלאי של יעקוב שטיינברג, חידת זן פילוסופית ללא פתרון, שריתק אותי השנה. עוד שיר יוצא דופן הוא "עיט על הרייך" של טשרניחובסקי שמנבא את מלחמת העולם השניה ומצליח להכניס את המאזין לתוך עולם שיודע שהוא הולך לקראת אסון, ולא עושה שום דבר בכדי למנוע אותו.  מוזיקלית בן עזר הצליח לאחד באלבום הזה משהו שלא קורה הרבה במוזיקה הישראלית, שירה וקצה מוזיקלי משונן.
לרוב כשמוזיקאים ישראלים נגשים להלחנת שירי משוררים, הם מתעסקים בה בהדרת כבוד השמורה למילה הכתובה במחוזותינו, ואז מייד צצים אקורדים מתוחכמים, והפקה מרוככת. מעטים ההרכבים כמו "קטב מרירי" המופלאים שחיברו בין שירה למוזיקה פואטית שנוגעת בקצוות מוזיקלים. בן עזר בדרכו האלגנטית, לוקח את השירים האלו אל עולמות מוזיקלים מפתיעים. ממוזיקה מזרחית דרך מוזיקה קלסית מינמליסטית ועד גבולות המטאל. יש משהו באלבום הזה שמדבר בשפה מוזיקלית שאלבומים ישראלים אינם יכולים לה והסיבה ברורה, האלבום הזה נעשה בחו"ל וזה מרגיש כך.  חשוב לי להדגיש שלא מדובר על שיפוט שבו חו"ל זה יותר טוב מישראל, אף פעם לא חיבבתי את הביטוי "זה נשמע כמו חו"ל" כשזה בא לציין מחמאה על עשיה טובה מאוד, אבל האלבום הזה בהחלט נשמע כמו חו"ל שמתבוננת על ישראל ומציגה חזון מאוד ייחודי שונה ואחר למוזיקה העברית.

כשחושבים על כך, מדובר על אלבום נדיר אשר צולל אל עולמם של משוררים שהטלטלו בין מציאות מורכבת ומחרידה לבין תקוה על מדינה אידאלית ןשפה חדשה ומתחדשת. אותה טלטלה היתה הכוח המניע של החזון הציוני שאבותיו של בן עזר (ממייסדי פתח תקווה) הגיעו הנה להגשים. אך כיום, מאה ומשהו שנים לאחר שהחל אחד התהליכים המשונים והמרתקים ביותר בהיסטוריה המודרנית, אשר סופו מי ישורנו, יושב רזי בן עזר בגלות אמריקאית, ומביט בישראל מרחוק עם תשוקה הגדולה כמרחק המפריד בין העולמות. אם זה היה תלוי בי הייתי מחליף את שם האלבום של בן עזר עם אלבומו של דודו טסה – הגולה. שכן אין מתאים יותר ממנו לתאר את האלבום הזה של בן עזר. בשילוב בין חופי פלורידה הרחוקה ומילות משוררי התחיה מתחום המושב שבין פולין לרוסיה, יצר בן עזר אלבום שכולו פרספקטיבה מהדהדת ייחודית ורלווטית להפליא על מדינה קטנה במזרח התיכון. היכולת של בן עזר לתרגם את החזון הזה לאחד האלבומים הכי מעניינים ומיוחדים שצצו כאן בשנים האחרונות היא כשלעצמה הישג עצום אם כי הוא מותיר אותך עם המחשבות הנוגות, בעקבות נדידת היוצרים לברלין ולחו"ל, האם זה הכיוון שאליו הולכת המוזיקה הישראלית בשנים הקרובות? יותר ויותר אנשים שאינם חיים כאן וכותבים על הכאן מהמרחק, ואם כך, מה משמעות היצירה של הגולים החדשים?

 

נדב זילברשטיין – משקולות.

נדב זילברשטיין פעיל מוזיקלית עוד מתחילת העשור הקודם, הוא היה חלק מהצמד הירושלמי הנחבא אל הכלים – VISITING HOURS שלמרבה הצער התפוגגו לפני שמספיק אנשים נחשפו ליופי שיצרו. אחרי שנים שבהם נדמה כי זילברשטיין ניתק מגע עם העולם המוזיקלי, הופיע השנה האיפי הזה יש מאין. מאחר ולא ראיתי התייחסות אליו בשום כלי תקשורת אפילו רשתי, אני מניח שלא נעשו לאלבום הזה יחץ וזה ממש הפסד, של הקהל. "ספינה שוקעת נגד האור, יכולת לדעת אם צריך כבר לחזור, לזרוק את הכל בשקית שקופה ועם ראש מושפל לחזור בחזרה."שר זילברשטיין בשיר הפותח – "בוקר", וקובע את הטון המהורהר ומעורער של האלבום. מדובר באלבום התבגרות והתגברות של מי שהבין שאינו צעיר יותר, ובהארה חווה את העולם ההולך ומצטמצם של חייו, ואת הזמן והמקום שבו הוא פועל. שיר אחר שיר מצליח זילברשטיין לעשות את הבלתי יאומן ולצקת משגרת חייו ואווירת עצב נוגה, שירי קסם רך.

"לא הצלחת להגיע אז אתה פשוט מוחק"

האלבום הזה הוא תמונת הרגע הלא פשוט שבו אתה נעמד מול המראה מפוכח מאשליית העתיד שעוד נכון לך, ומבין שזהו, הנה זה מי ומה שאתה. ובקצה הפה מתגנב חיוך עצוב, שכן אתה יודע שמחר שוב תעמוד מול המראה וזה רק יהיה אותו דבר, אבל פחות. זילברשטיין לא נכנע לפיתוי ליצור מהרגע הזה דרמה גדולה, אפילו משבר התבגרות שלו שקט מדי בשביל רחש קצב החיים הזה,  כאילו שמישהו ישים לב. "אנחנו משקולות על קו החוף" שר זילברשטיין באחת המטפורות היפות בשיר החותם משקולות, צופה אל האופק הרומנטי ועדיין נעוץ במלוא משקלו על החוף. אם זה שמע לכם אלבום עצוב ומלנכולי, אז אתם צודקים, אבל זה עצב מפוכח ומזכך. אל תוותרו על המפגש האינטימי עם המוזיקה של זילברשטיין, בעיקר ברגעים שפופים כשאתם מחפשים נחמה, שכן יכול מאוד להיות שהנחמה הנכונה לכם תגיע מפלוני אלמוני שנסע לידכם בקו 25 עם אוזניות, התבונן רחוק רחוק, וחלם בשקט.

פודרה – גחלת

איפי הבכורה של פודרה"גחלת" יצא לפני למעלה משנה כך שטכנית הוא שייך לשנה שעברה, אבל אני גיליתי אותם השנה וזה מה שקובע מבחינתי. ופרט לכך אני עדיין זוכר כמה נפעמתי כשעיתון כל העיר הירושלמי בחרו בשנת 2001 את האלבום של בלובנד לאלבומי השנה שלהם, למרות שיצא בשנת 1999.  יש דברים שלוקח להם זמן להגיע ואני לא מדבר רק על צ'קים בדואר ישראל. מבקר עצלן היה קורא לפודרה אינדי מזרחי, אתם יודעים, מקצבים מזרחיים בגישה כל כך שונה. אבל זו תהיה טעות. פודרה ממשיכים מסורת עתיקה ומופלאה של נסיוניות מעודנת בשילוב דברים. בשנות השבעים היו קוראים לזה רוק מתקדם, בשנות השמונים מוזיקה נסיונית בניינטיז פוסט רוק והיום אפשר לקרוא להם פשוט מוזיקה אקלקטיים. וכל שיר כאן הוא טריפ לעולם אחר.

"בקצה העצב, אי של דממה

מצבים משתנים באופן לא קבוע

כעסים מטפסים ממורד השדרה

מכוונים מיתרים

לאט תבוא רגיעה."

מעבר לנגים המעולים והייחודיים יש לפודרה קלף מנצח בדמות הסולנית סיגל אריה. בעולם שכולו סטטוסים היא מנסחת טקסטים  על גבול השירה, ומותיר מספיק שבילי מילים כדי להכנס אך ממעטת לתת מפתחות לאוצר המחשבות שלה. השירה שלה מסקרנת וברגעים שהיא מתחברת היא מסוגלת להגיע למקומות מרתקים (אש אדומה) מאוד מסקרן לשמוע מה יקרה איתה באלבום הבא אם יהיה, אבל אני בטוח שמדובר כאן בקול ובאמירה ייחודית ששווה לעקוב אחריו היטב בדריכות. יש בה משהו שרוצה לי לשמוע עוד ממנה. אגב גם בשיר היחיד באלבום שהוא אנגלית.

אם נדמה לכם שבשנים האחרונות הרבה מוזיקה נוצרת על פי נוסחאות. אתם לא טועים, חפשו ביוטיוב את הסטיסטיקאים של להיטי פופ, ותגלו שבאמת יש נוסחאות. את פודרה זה ממש לא מעניין הם עושים שירים מעניינים ואם זה אומר לנגן סולו אורגן בלוז, אז שיהיה ואם זה זה סולו על סאז פסיכדלי אז שיהיה, הם מנגנים לאורך ולעומק וזה כל כך אנטי התפיסה של כל מה שנעשה היום  שזה ממש פלא בעיני שכל שדרני 88  הנהדרים לא עפו והתרסקו על פודרה עדיין, אבל אף פעם לא מאוחר למוזיקה טובה למצוא את הקהל שלה.  ואם המושג רוק מתקדם ונסיוניות לא מפחיד אתכם, לכו לשמוע את פודרה. הם שווים את זה.

 

נפגש מחר בחלק ב' של סיכום השנה

להתראות.

 

 

 

1 comment on “מתנות לחג – אלבומים עבריים נפלאים שיצאו השנה ואתם לא מכירים – חלק א'

  1. תודה רבה דויד, על הפוסט הזה ועל העוקב אחריו שאתחיל לבדוק עוד מעט. אני מאתמול על הפוסט הזה כאן. את רזי ואת המוזיקה שלו אני מכיר ומעריך כבר שנים. זה החדש שלמעלה כאן אכן אלבום מעניין, מקורי, שונה ושווה. את נדב לא היכרתי ואני שמח שעכשיו כן כי אני אוהב את האלבום השקט והיפה הזה. שנה טובה וחג שמח, שרון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: