מזרחית - ים תיכונית - ישראלית

40 האלבומים הגדולים של ה"מוזיקה המזרחית" -איך אתר MAKO פספס הזדמנות היסטורית לעשות צדק

רגע לפני כיפור, אולי בנסיון למרק את מצפונם על כל כתבות הסמי-פורנו-סנף שיווקי,  אנשי אתר מאקו מבקשים סליחה וסוף סוף עשו תיקון היסטורי. לראשונה בתקשורת הישראלית הממורכזת,  יש לנו רשימה של מיטב האלבומים מעולם המוזיקה ה"מזרחית".
מי שלא היה בקשר עימי בשנים האחרונות, עשוי לתהות מה לי ולרשימה הזו, אז אציין שבשנים האחרונות אני מתחקה וחוקר את ההיסטוריה של המוזיקה ה"מזרחית" בישראל. מה שהתחיל כאובססיה פרטית רבת שנים, הפך בשנים האחרונות למחקר שמעסיק אותי, בהרבה רמות מהאישית ועד המקצועית, והפך לתחום שאותו אני מלמד כרגע במכללת ספיר. ומקווה שגם יזדמן לי לשבת ולכתוב אותו כספר.

כמי שמכיר ועדות תרבות מבחוץ ובפנים, אני יודע שהדבר החשוב ביותר שבכל ועדה הוא מי הם החברים. בעוד שאני מאוד מכבד ומחבב את העשיה של חלק מעורכי המצעד (חן אלמליח, ירון אילן ואבי שושן, אסף שלונסקי ואבי כאכון.)  מאוד תמוהה בעיני הבחירה לכלול את גל אוחובסקי בין הבוחרים.  אם אתם תוהים מה הבעיה עם אוחבסקי, כנראה לא צפיתם בסדרה של שושנה גבאי ורון כחלילי "ים של דמעות" על תולדות המוזיקה המזרחית בה אוחובסקי מדבר בבוז וביטול על המוזיקה המזרחית. יכול להיות שכמה שנות חברות עם מרגול שינו את עמדותיו, אבל גם אז, אני בספק רב אם אוחובסקי הוא האדם המתאים, ואם הוא שמע חצי מהאלבומים ברשימה. בכל מקרה אם כבר רוצים להביא מבקר מוזיקה ישראלי "לא מזרחי", לא עדיף היה להביא מישהו שקצת מכבד מוזיקה ישראלית ומזרחית כנדב מנוחין או בן שלו?
אני רק יכול לשער שמדובר בענייני מאקו וטלנטים, אבל בכל מקרה אין זה משנה. הבעיה כאן איננה אוחובסקי.  ולמרות שאני חלוק מהותית על חלק גדול מהבחירות של העורכים (ובהמשך אציג רשימה משלי לגבי האלבומים המזרחיים הגדולים בישראל), הפספוס הגדול של הרשימה הנוכחית הוא הבחירה בנקודת האפס שלה.
הבחירה להתחיל את הרשימה באלבום של אריס סאן משנת 1968, ממשיכה את מגמת שכתוב ומחיקת ההיסטוריה של התרבות המזרחית בישראל. הטרגדיה היא שהשכתוב ההיסטורי הזה,  הוא בדיוק הנרטיב שהכי נוח להגמוניית כור ההיתוך הישראל לחיות איתו. זהו נרטיב שמדיר עשורים רבים של עשיה מוזיקלית שהתרחשה כאן מסוף המאה התשע עשרה ועד היום. הייתה כאן הזדמנות פז להתחיל ולספר את הסיפור המלא של הדחקת התרבות המזרחית בישראל. את הסיפור המרתק של מלחמת התרבות שמתחוללת בתוך התרבות הישראלית מתחילתה, אולם זה נעלם כליל מעיני הכותבים.

על פי מאקו, המפץ הגדול של המוזיקה המזרחית  הוא אריס סאן, במובן מסוים הם צודקים. אריס סאן היה האדם שההשפעה שלו על הזמר המזרחי היא עצומה, אבל בואו נקרא מה כתבו עליו עורכי מאקו קודם:

"הנער היווני שהגיע אל חופי ישראל ב-1957 מסיבות שעד היום אינן לגמרי ידועות, והפך לאחד הכוכבים של המוזיקה היוונית שצברה המון פופולריות באותן שנים. אריס החל דרכו במועדון האריאנה הידוע ביפו, שם הופיע בקביעות וצבר קהל רב של ידוענים, מדינאים ואנשי תרבות. לאחר שנים שהוא מבצע שירים בעיקר ביוונית, החל אריס לכתוב ולבצע גם בעברית כאשר סגנונו המוזיקלי היחודי מתאפיין בנגינת הגיטרה שלו שמפיקה צלילים שמזכירים את צלילי הבוזוקי. לימים הסגנון הזה יהווה את הבסיס ל"גיטרה המזרחית" שאנחנו מכירים היום (ע״ע יהודה קיסר). בשנת 1968 יוצא אלבום שלם בשם "אריס" שמכיל 12 רצועות, ביניהן הקלאסיקות הגדולות של אריס בעברית: "תל אביב", "אם אתה צעיר בלב", "זוג או פרט"."

אז ראשית להעמיד דברים על דיוקם. די ברור למה אריס סאן הגיע לחופי ישראל, כפי שמעידים הן בני משפחתו היוונית והן המאהבת שלו עליזה עזיקרי, בסרטם של דליה מבורך ודני דותן על סאן, זה היה כדי להמלט משירות צבאי ביוון. אבל מעבר לעניין הקטן הזה, אנשי מאקו מנמקים את הבחירה באריס סאן כאב המייסד של הזמר המזרחי בסגנונו המוזיקלי הייחודי, ונגינת הגיטרה החשמלית של סאן. וגם כאן הם מתמקדים בחלק מהעניין ומפספסים את העניין המרכזי.

נכון, הנגינה של סאן על גיטרה חשמלית כגלגול המודרני של הבוזוקי, אכן יצרה את הסממן הסגנוני המובהק ביותר של המוזיקה המזרחית לאורך מרבית שנותיה (אגב אחת התופעות המרתקות בתחום הזמר המזרחי בשנים האחרונות, הוא תהליך ההעלמותו של סממן זה) אבל התרומה של סאן היתה גדולה בשל שני דברים אחרים לחלוטין.

מבחינה מוזיקלית סאן היה הראשון בישראל שפיצח את האתגר הגדול כיצד להביא את המוזיקה העממית אשר נוגנה בהרכבים קטנים על כלים עממיים לא מוגברים בחדרים חצרות וחפלות אינטימיות, אל הפורמט המנצח וההמצאה של התקופה – להקת הרוק המחושמלת. להקה שבעצם הצליחה לתרגם את החוייה הפולקלוריסטית למועדונים והגדילה את הקהל למוזיקה הזו עשרות מונים. בהרבה מובנים אריס סאן היה ההנדריקס של עולם המוזיקה המזרחית. סאן חיבר את העוצמות הנפשיות ושמחת העניים של הטברנות היווניות ביוון ובישראל, אל המגבר החשמלי. השימוש של ארס סאן בגיטרה החשמלית אך גם בגיטרה באס ובמתופף על מערכת תופים, התוו את הנוסחה עבור המהפכנים הגדולים שיבואו בעקבותיו – אהובה עוזרי, דקלון ובן מוש מצלילי הכרם, ולבסוף יהודה קיסר ורמי דנוך בצלילי העוד.

הפיצוח הזה יצר למוזיקה הים תיכונית מסגרת שאפשרה לה לחבר את המסורת המוזיקלית התימנית (אכן כן – תימנית שימו לב מי השמות שציינתי שבחרו באופציה האריס סאנית להכנס בשער המוזיקה הישראלית) ומדייק יהודה קיסר שמסביר על כך שהמקצב התימני יושב כמעט לגמרי על המקצב היווני.

גם קיסר וגם בן מוש, שני המוזיקאים שאחראים יותר מכל על תרגום ההמצאה האריס סאנית לשפת המוזיקה המזרחית, סיפרו רבות על הגיטרה של אריס סאן על הנגינה שלהם. אך שניהם לא התייחסו לעובדה שהבחירה שלהם להתחקות אחר הנוסחה האריס סאנית הקריבה שניים מהמאפיינים העיקריים של המוזיקה המזרחית – המקצבים המורכבים, שפושטו כדי להתאים למערכת התופים של עולם הרוק בניגוד לכלי הקשה כדרבוקה ופחים, והסלסולים ברבעי טון שהלכו לאיבוד במעבר בין כלים אתניים לגיטרה החשמלית.

סאן שגדל על צלילי הבוזוקי, בסך הכל העביר את המסורת המוזיקלית שבתוכה גדל – היוונית,  מכלי אחד לשני. אבל הן הבוזוקי והן הגיטרה החשמלית הם כלים מסורגים, כלומר שאינם יכולים לנגן בין התווים בלי טריקים מיוחדים (גפרורים בין הסריגים או מתיחה של המיתר) רבעי טון. כך שלמעשה ההמצאה של סאן שאומצה בחיבה יתרה בידי ממשיכו דרכו, יצרה מצד אחד סגנון מוזיקלי שלם, אבל השאירה אותו מאחורי הסורגים של המסורת מוזיקלית אירופאית (יוון עדיין באירופה 🙂 ) ויצרה את בן הכלאיים הכה יחודי לישראל – המוזיקה המזרחית – ים תיכונית – ישראלית, מין שעטנז יווני -תימני.

עוד לפני שניגע בהדחקה של האבות המייסדים של הזמר המזרחי בישראל, עצם הבחירה באלבום "אריס" משנת 1968 מכל הקטלוג האריס סאני, היא שגויה בכל פרמטר. זה בדיוק האלבום שבו סאן, נאמן לרצונו להתקבל בעיני הממסד התרבותי בארץ ישראל, ניסה כמיטב יכולתו להתחבב על קובעי הטעם בקהל הישראלי הנחשב של התקופה (כלומר לא המזרחיים) לכן זהו גם האלבום הכי מסורס של סאן. שיר כמו "תל אביב"  שבחרו עורכי מאקו להדגים את האלבום, רק מדגיש את הבעייתיות. מדובר בשיר שגם הצ'יזבטרון או להקת הנחל יכלו לנגן ולשיר באותה מידה של השפעה. אין בשיר דבר וחצי דבר מזרחי, לא במקצב ולא בנגינה ואפילו הגיטרה האריס סאנית נעדרת ממנו כמעט לחלוטין.  מוצדקת יותר היתה בחירה באלבום אחר משנת 1968: "בום פאם מצעד הלהיטים". או הסינגל הרדיקלי משנת 1967 – בום פאם. שכן הסינגל ההוא היה זה ששכלל את פיצוח הנוסחה עליה עמל אריס סאן במשך כמעט עשור – בום פאם היה הרגע שהקהל הרחב חזה בהמצאה האמיתית של סאן  – מוזיקה אתנית מנוגנת בכלים חשמליים. משהו שכמעט ולא ניתן לשמוע באלבום המסורס "אריס".

מעבר לזאת. אנשי מאקו, פספסו את הדבר החשוב ביותר לגבי אריס סאן. סאן הצליח לעשות את מה שאף יוצר מזרחי לפני כן לא עשה – להנכיח יצירה מזרחית בלב ההגמוניה. ואם כבר לבחור אירוע מכונן בתולדות המוזיקה המזרחית, אזי צריף לסמן את הרגע שבו אריס מוזמן להופיע בחתונת אסי ויעל, ילדיו של שר הבטחון והמנצח הגדול של מלחמת ששת הימים, משה דיין. סאן עשה מעשה שעד היום הוא בגדר הבלתי יאומן. תחזרו לרגע אל התקופה, ה14 ביוני 1967, ממש ימים ספורים לאחר הנצחון הקולוסאלי של מדינת ישראל, סאן מזריק אל לב הממסד הפוליטי ותרבותי בישראל ציטוט ממוזיקה ערבית ולא סתם ערבית, מצרית. הרגע שבו הגיטרה של סאן עוברת מיוון למצרים באמצע השיר, והקריאה עם חצי חיוך "אינתא עומרי", הוא רגע מכונן ומסרס כאחד. שכן הנה מוזיקאי שמנכיח ביצירתו את התרבות של האויבת הגדולה ביותר של ישראל – מצרים. ובמקום להיות מועמד אל הקיר בעוון בגידה, הוא מוזמן לנגן את השיר הזה לשר הבטחון!

עכשיו דמיינו כל יוצר מזרחי שהיה עושה דבר כזה ב1968 ואתם מבינים את הבעיה. מה שמותר ל"בדרן" יווני לא יהודי, לא היה עובר בשום צורה ליוצאי המזרח. אבל ברגע שאריס פרץ את הגשר, יכלו לעבור בו עוזרי, דקמוש, קיסר ודנוך. הם לא הלכו רחוק כמוהו אל המוזיקה הערבית, או אפילו התימנית, אבל אם יש משהו שמצדיק את הבחירה של סאן כאב המייסד (ההגמוני) של ההמוזיקה המזרחית הוא הרגע הזה ולא אלבום מתנחמד לעקרות בית משיכון עובדים. זו החשיבות האמיתית של סאן, שכן הוא אפשר לממסד הישראלי לקבל תרבות (כאילו) לא אירופאית לתוכו ואין זה מקרה שסאן לא היה ישראלי, יהודי, ובעיקר לא יוצא עדות המזרח.

אבל עצם הבחירה לראות את סאן כנקודת האפס מפספת לחלוטין.

האם המייסדת של הזמר המזרחי בישראל היא ברכה צפירה שעשתה את אותו מהלך של אריס סאן אבל עשורים רבים לפניו. בגלל הביוגרפיה היחודית שלה (בת למשפחה תימנית מירושלים שהתיימה מהוריה בגיל 4 ונדדה בבתי יתומים) וההתקבלות שלה לאחר לימודים בברלין, בידי ההגמוניה התרבותית של היישוב היהודי לפני הקמת המדינה, העניקה לצפירה מעמד מיוחד ובעייתי.
צפירה היתה הראשונה שהצליחה לשלב ולגשר בין מקצבים תימנים וערבים ממסורת הבדואים  ותושבי הארץ הערבים, לבין הזמר העברי. אי אפשר לדמיין בכלל את המוזיקה המזרחית בישראל מבלי להתייחס להמצאות של צפירה ונרדי שותפה הבכיר ב"מעמק לגבעה" (שתו העדרים) "שיר העבודה" ו"יש לי גן" בין "נהר פרת ונהר חידקל" משנות השלושים. השירים האלו ואחרים הניחו את היסודות שעליהם נוצק מגדל המוזיקה המזרחית שהומצאה בישראל בידי יוצאי תימן ובניהם. צפירה יצרה את המודל שאפשר  לוילה בג'ונגל לעכל את האחרות של המזרח.  נכון, צפירה היא תוצר אוריינטליסטי מובהק, שאסרה על נרדי לכתוב או לשלב כל כלי אתני ביצירותיהם, והעדיפה את המזרחיות כשהיא משוקעת במסורת המוזיקה האירופאית קלסית. עדיין, בכל קנה מידה שתבחרו, אי אפשר להתעלם המהחשיבות העצומה של צפירה למהלך של הטמעת המוזיקה של יוצאי תימן בתוך התרבות הישראלית. משושנה דמארי דרך עופרה חזה ועד A-WA כולן פעלו ועדיין פועלות על פי המודל (האוריינטליסטי במידה רבה) שעצבה צפירה.

נקפוץ קדימה- לשים את ג'ו עמר אחרי אריס סאן ואבנר גדסי זה פשוט מחדל על גבול הטפשות. ג'ו עמר פילס את הדרך למוזיקאים שיגיעו עשרות שנים לאחריו ועשה את זה שנים רבות לפני אריס סאן. לא רק שעמר הביא עימו מסורת מוזיקלית מופלאה ממרוקו, הוא גם הצליח להחדיר אל תוך עולם המוזיקה הישראלית צלילים וכלים מהמוזיקה הערבית כמעט עשור וחצי לפני אריס סאן. ואם כבר לסמן נקודות התחלה, כיצד אפשר שלא לסמן את לשכת עבודה משנת 1955(!) כרגע המפץ ההיסטורי?
שישים שנה לאחר שיצא לאור, "לשכת עבודה", הוא עדיין שיר המחאה המזרחי החזק והמשמעותי ביותר שנוצר בישראל. למה  נכתב השיר ומדוע הוא נדחק מהתודעה התרבותית בישראל כנקודת הההתחלה? להערכתי התשובה ברורה, החלק המשמעותי ביותר בשיר לא מושר בעברית בכלל אלא בערבית. לא רבים מכירים את הטקסט החתרני וקיצוני שעמר שר בערבית (הוספתי תרגום לשיר ביוטיוב שמעלי למי שמתעניין). מעבר לכך ההדחקה של עמר, היא הצלחת המוסדות ההגמוניים בישראל למכור את הסיפור על סאן כחלוץ במקביל למחיקה ודחיקה אל השוליים את הנסיונות של יוצאי המגראב ׁ(שהיא קהילה נפרדת לחלוטין מיוצאי תימן בתוך התרבות הישראלית) להנכיח את התרבות שלהם בתוך התרבות הישראלית שכן יוצאי המאגרב לא היו "נחמדים" כמו התימנים הלא מאיימים שפרצו בעקבות אריס סאן. ובעיקר לא הציגו בפני הממסד שיר דוקר כמו לשכת העבודה. של עמר, התפרעויות בנוסח וואדי סאליב או תנועה מאיימת כמו הפנתרים השחורים. ג'ו עמר הוא הדוגמה המובהקת ביותר לתהליך המחיקה הזה. אבל עמר לפחות עוד הוזכר ברשימת האלבומים הגדולים (גם אם באוסף מאוחר כמעט רטרספקטיבה לאחור של עשרים שנה)  מה שמוביל אותנו להשמטה הגדולה ביותר מהרשימה.

איך יכולתם להשמיט את התרומה העצומה של פלפל אל מסרי (אלבר מוגרבי) ? האיש שכבר בשלהי שנות החמישים ותחילת שנות השישים החדיר את הצליל של "שירי פולקלור מזרחיים" כפי שנכתב על עטיפות תקליטיו, אל התודעה הישראלית? יחד עם ג'ו עמר והאמן הבא עולה תמונה עגומה, שבה שוב נדחק ונמחק חלקם  המהפכני של יוצאי אפריקה בהבניית התרבות המזרחית בישראל והבחירה המאד ממסדית להתמקד במוזיקה יוונית וביוצאי כרם התימנים.

מדוע אנריקו מסיאס לא נמצא ברשימה אני מבין לחלוטין. על פניו אנריקו מסיאס שר בצרפתית ובכלל שייך לעולם המוזיקה הצרפתית.  אבל הקשבה אחת לשיר שמצורף כאן משנת 1962  גם מבלי שתבינו את המילים ( והם קוראים לי המזרחי, השחרחר עם המבט הקטלני, קוראים לי המזרחי, כי אני רגשני…,  נו, עוד "אכלו לי שתו לי"… )  תבהיר לכם את ההשפעה העצומה של אנריקו מסיאס בתרגום המוזיקה המאגרבית על שלל המאפיינים הססגוניים שלה אל עולם המוזיקה המודרני. אבל זה הסבר שמתאר חלקית את תופעת אנריקו מסיאס. אינני יודע אם מישהו מעורכי הרשימה פוקד את המועדון הסודי שבמשך שנים רבות של דיכוי והדרה תרבותית שימר בתוכו את המוזיקה המזרחית ללא הפרעה, ולא, לא מדובר בפאלקה או "בתדר". אני מדבר על בתי כנסת.

ובבתי כנסת של יוצאי המאגרב עשו מה שעושים כבר מאות שנים ושרו חלקים מהתפילה על פי לחנים של להיטים בני התקופה, ככה נוצרה דיפוזיה בין התרבות היהודית לסביבתה המוסלמית. וכך יצא שמסיאס אשר תרגם את התרבות האנדלוסית למוזיקת הפופ, זכה להכנס אל כותלי בתי הכנסת ולהיות החוט המקשר בין אפריקה לישראל דרך צרפת. למרות ההתעלמות המוחלטת של הרדיו הישראלי מהמוזיקה הכה משפיעה של היהודי האלג'יראי צרפתי עד כדי כך שאימי נאלצה לחפש מכשירי רדיו רבי עוצמה כדי לקלוט את קול ביירות, בו שודר מסיאס ללא הפסקה. למזלו של מסיאס,  הוא לא עלה לישראל. ולכן זכה להכרה, הצלחה גדולה ובעיקר הערכה עצומה בעולם המוזיקה הצרפתי. לאנריקו מסיאס יש חלק עצום בעיצוב המוזיקה המזרחית המודרנית. ובין אם במודע או שלא, ההשפעה מסיאס על יוצרים כמו עמיר בניון, שפתיים, טיפקס וקובי פרץ לא נתנת לכימות מרוב גודלה.

אהרון עמרם

עוד השמטה ממש לא מובנת היא אהרון עמרם. האיש שמפעל חייו מתחילת שנות השישים ועד היום, הוא לשמר את המוזיקה התימנית המקורית לא זוכה אפילו לאזכור? איך? בלעדי אהרון עמרם "ימאן בלוז" היו נשארים עמוק בבלוז.

בשל אורך הרשימה וקצר הזמן, אעסוק בהשמטות מאוחרות ובחירות תמוהות בחלק נוסף.

נשתמע.

 

3 comments on “40 האלבומים הגדולים של ה"מוזיקה המזרחית" -איך אתר MAKO פספס הזדמנות היסטורית לעשות צדק

  1. בוקר טוב. זה לא מאקו. זו חן אלמליח מערספואטיקה. יש עוד מיליון טעמים
    במזרחיות. היא לקחה רק את אלו שבאיסף התקלוטים שלה…

  2. מרקוביץ'

    מרתק!
    הפוסט הכי טוב שקראתי על מוזיקה השנה.
    תודה 😃

  3. העשיר את ידיעותיי. תודה. שאלה: למה מוזיקה בלקנית לא נחשבת למוזיקה מזרחית (בהשוואה ליוונית, לדוגמא). חלק ממנה נשמע לי מתאים להגדרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: