אם תרצו- זו אגדה זכרונות ומרחקים אחרים

ילדתי שלי, מאיר אריאל והמוזה, צומת אחת לפני התהום.

מתישהו בתחילת חודש יולי 1999 מצאתי את עצמי נוסע בסיטרואן קטנה וחבוטה של חבר אל קצה הערב. הייתי בסוף שנות העשרים לחיי, חודש אחרי שאלבום הבכורה הבודד של בלובנד ראה אור, וחיפשתי ללא הרף משהו שירפה את תחושת הבדידות. היא היתה מגיעה מדי שישי לחנות שבה עבדתי בקניון המאופק בעיר האבק, צמוד לתחנת הנדידה של חיילי ישראל אל עבר התחנה המרכזית, תל אביב. עגיל קטן באף, שיער חלק שבקושי כיסה חיוך ממזרי ועיני חקירה מתמשכת לתוכך, היה בה משהו שלא הרפה מהחיים ומנשמתך, משהו שהבעיר בי משבוע לשבוע רמצים של גאולה וחיכה לבואה, עד שיום שישי אחד אזרתי אומץ
אפשר לעזור לך?
אתה בטוח שאתה יכול?
מכאן ואילך השיחה נמזגה בין הנאמר לנסתר –
אוהבת מוזיקה ספרדית?
אני עומדת ליד המדף שלה, מה אתה חושב?
אוהבת את סראט?
אוהבת?! מתה וחיה ממנו…
לי זה הספיק, ליבי היה ממילא ארוז בתרמיל הגדול שסחבה על עצמה. מורה בערד במשך השבוע, ובסופי שבוע נוסעת לבקר את הים והמשפחה בצפון, אבל אתה מוזמן לבוא לבקר אותי ביום חמישי הבא בערד…
זו כל ההזמנה שהיתי צריך כדי לזרוע עצי חלומות לאורך הכביש המתפתל מעלה ומטה בין באר שבע לערד, בערב מואר בסיטרואן לבנה וחבוטה.
קבענו במוזה. הפאב היחידי בערד הוא הכלאה בלתי אפשרית בין מסבאה מהמערב הפרוע לבין מועדון אוהדי כדורגל שיצא מכלל שליטה, תחנת תדלוק פחמימות וחלבונים לאופנוענים שמחפשים את החופש האבוד היכן שהוא בהתפתלויות הדרך לים המוות.  כמוזיקאי שחי בדרום, הכרתי את המוזה היטב שכן ארבע שנים לאחר האסון, זה היה המקום היחידי בערד שעוד ארח הופעות מדי פעם.
החניה בקצה תחנת הדלק היתה ריקה למדי,  נעמדתי בפתח המוזה, מסתגל עוד רגע לערב מפיג הצללים והספקות שעמד לרדת, כשעיני קראו את השלט הקטן שמולי וליבי צנח "הערב מאיר אריאל, בהופעה"….
כמעט ולא האמנתי לעיניי, באותו הרגע נזכרתי איך שמעתי לראשונה את מרבד הלחשים והקסמים שהתחבא ב"שדות גולדנברג" או כפי שכולם מכירים אותי כ- ילדתי שלי. המילים המוזרות כישפו אותי באלף גוון ובחידת מרחקיו, הן לכדו את דמיוני וגרמו לי להפליג אל עבר חיים אותם לא חוויתי ומקומות בהם לא הייתי, רק דרך הצלילים שהגיעו אי שם מהחלל החיצון. שנים רבות לאחר מכן, ישבתי עם יהודה עדר שהפיק את השיר והאלבום "וגלוי עיניים" וביני לבין עצמי תהיתי אם יש טעם לנסות ולהסביר כמה חשובה היתה שעת המיסתורין ששמעתי קורנת באור צללים מוזהב באותו יום שישי מתוך הטרניזסטור הזב והאכזב.
הערב כמעט התחיל כשהיא הגיעה, אתה נרגש בגללי?
זה מאיר אריאל! השבתי.
לא מכירה, הוא מדהים, מספר סיפורים ומכשף של מילים, הוא כמו בוב דילן רק בישראלית, שיר אחד שלו אפילו הציל אותי מלהשאר בגרעין נח"ל וגמל אותי מכל חלומות הקיבוץ שהיו לי
איזה שיר?
ארול, ארול – עניתי לה
התיישבנו רחוק מעט אנשים היו שם באותו ערב, היטב ידעתי מדוע בא אריאל להופיע בערד בפאב נידח, צומת אחת לפני התהום. האמירות שלו על הקהילה עוררו גלים והשמועות על הגירוש מתל אביב הגיעו גם לדרום. כמי שהכיר את שיריו ידעתי שמדובר באמן ייחודי, בעל אישיות כפל משמעות, עם דמיון תלת ראשי שתמיד הכיל ארבע זויות ראיה כלפי כל מה שנקרה בדרכו. וכפי שהעיד על עצמו, האיש לא עלה על העץ אם לא ינק, ולחשי העשב טלטלו את מוחו המפואר מדי פעם לפינות אפלות של תת מודע זמני מודע או לא מודע.
הלילה הלך והתערפל, התערבל, השתכלל, התגלגל והשתבלל, לא יכולתי להוריד את העיניים. עין אחת עליו ושיריו אחת עליה וגלי תשוקותיה. הלכתי והתמגנטתי לחשכה במקום שם יש כאילו, חשתי כשדה מגנטים בעלי קוטביות הפוכה. המגנט דמוי פרסה שהתחיל בליבי ונגמר במכנסיי התמגנט אליה. לעומתו המגנט שבראשי התמגנט אל הבמה היא חלמה על סראט אני קיויתי לאורגן חשמל, היינו עסוקים בבין לבין שבינו לבינה, היא לא התחברה במיוחד אל התופעה אבל היתה נדיבה מספיק לחלוק את חסדיה במפגש ביננו עם האור המאיר שעמד ללא תאורה בספק במה בקצה הפאב.
בסוף ההופעה רגע לפני שקמנו ללכת, מאיר נותר כמעט לבדו אורז את גיטרת האוביישן שלו, "גש אליו, אתה כל כך אוהב אותו, לא תגיד לו משהו?" אמרה במבט ממזרי ונוצץ,
אבל מה אגיד לו השבתי?
מה שאמרת לי, שכישף אותך, שאתה כותב ויוצר בעצמך ושאתה אוהב את המוזיקה שלו…
לא יודע אני נבוך, ואין לי משהו חכם להגיד לו, בואי נלך
"אהבה לא צריכה להיות חכמה היא השיבה, היא צריכה להראות ולהרגיש…"
לא לא, מביך, יהיו הזדמנויות אחרות…
אתה בטוח שאלה?
חייכתי
טוב משכה בכתפיה, איך שאתה רוצה, בוא נלך אליי…
אבל לא היו הזדמנויות נוספות. פחות משבועיים אחרי ההופעה בערד, שמעתי ברדיו שהזמר מאיר אריאל נפטר הערב, זה היה מפתיע כמעט כמו המספר שלה שהופיע על מסך הנייד, משלל מרחקיה וגווניה, היא התקשרה רחומה יותר:
לא יהיו הזדמנויות נוספות אמרה…
אני יודע, השבתי בקול צורב מכאב, רק שירים.
היום בערב אופיע באירוע ההשקה לביוגרפיה של מאיר אריאל אותה כתב מורי ורבי פרופ' נסים קלדרון, אל תטרחו אין כרטיסים. רציתי לחלוק עמכם את הסיפור הזה על מאיר אריאל. כמו מאות אלפי סיפורים ורגעים שהיו קשורים בחייו ויצירתו של מאיר אריאל ונכתבו כחלק מהביוגרפיה הפרטית שלי ושל רבים ואחרים. זו עבודה משונה מאוד לעסוק ביצירה, המדדים הכמותיים לא משקפים כהוא זה את עוצמת הקרבה אל הלב והחיים ששיר או שורה יכולה לעשות. היום בערב ניתנה לי הזדמנות נוספת להגיד באיחור של 17 שנה, את מה שרציתי להגיד באותו ערב, צומת אחת לפני התהום, ולא היה לי אומץ. תודה מאיר, בזכותך חיי הם מה שהם.

1 comment on “ילדתי שלי, מאיר אריאל והמוזה, צומת אחת לפני התהום.

  1. מיקו

    תודה לך, דויד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: