אוכל דרכים: אבו שוקרי – שרונה מרקט ודיקטטורת החומוס הפוטוגני

מנת חומוס משולשת אבו שוקרי בשרונה מרקט

מנת חומוס משולשת אבו שוקרי בשרונה מרקט

בואו נודה על האמת, פעם בכמה זמן כולנו נופלים למלכודות תיירים. ובישראל המלכודת הכי מוצלחת היא ככל הנראה שרונה מרקט. עד לפני כמה חודשים שכנו בפינת הכניסה הראשונה אנשי אבו חסאן (עלי קארוון) מיפו, שזה היה כמו יפו אבל הרבה פחות טעים, ועדיין סוגשל, בערך –  טעים.

היום כשעברתי בסביבה ראיתי שאבו חסאן התחלפו באבו שוקרי מאבו גוש, והחלטתי לדגום את החומוס. נמקום עוצב בהתאם לקוד שרונה הלא רשמי, מפונפן כסימולקארה אוריינטליסטית עם מוזיקה ערבית לתיירים. המלצר היה הרבה יותר מדי מהודר לחומוסיה, קוקו בלוף והתנהלות של דיקטטור רוסי שלא מאפשר לך להזמין בקופה, אלא מכריח אותך לשבת במושב בכדי שיראה כאילו ההעברה של הצלחת 40 סנטימטר מהדלפק אל השולחן תקרא 'שירות' עלק. בכל אופן אחרי שיח קצר הזמנתי מנת אבו שוקרי – שזה בעצם משולשת לכל דבר.
עם ביצה? שאל הדיקטטור בטון מאיים
יאללה
הגיעו פיתות חמימות ובשרניות, הגיעו חמוצים עם זיתים בסקלה המרירה מאוד, וכמה דקות אחר כך הגיעה המנה שאתם רואים כאן.
היא נראתה מדהים.
ממש.
התחלתי לדגום את האלמנטים בנפרד, הכנסתי מזלג עם החומוס הנקי מהצד, אמממ קר, קר ברמת המקרר, טעם סגור שלא לאמר קרררררר.
חשבתי שהפול יעזור – ובכן זה היה פול וזה היה קצת יותר חם, אבל תפילת הדרך לא עזרה, הפול היה תפל כמו בוז'י.
זה ממש לא אבו שוקרי שאני מכיר…
הטחינה היתה לבנה להפליא מה שמבטיח פלאות או מלבינים – כאן זה היה תפל.
מה יהיה עם המנה הזו תהיתי? מה יביא את השפיץ?
ואז טעמתי את הגרגירים.  

בבת אחת נזרקתי עשורים אחורה, אל הרגע ההוא בסוף תרגיל צבאי בו שבנו מכמה ימים בשטח ובאוהל הסגור שיחררנו את הרגליים מהגרביים ועוצמת הריח הכתה בי. אותה ארומה חמוצה ופטרייתית התלוותה לגרגרי החומוס. השפיץ – אכן הגיע.
רק מנימוס לא ירקתי את זה החוצה על הדיקטטור, אלא לתוך מפית. הפסקתי לאכול, זה היה בלתי נסבל.
קמתי לשלם בקופה, הדיקטטור התעקש שאשב בכסאי ורק שם יוגש לי חשבון. כשראה את החומוס שהשארתי שאל אם ארצה לארוז?
לא… השבתי אני עם הצבא גמרתי. במקביל מצאתי את החומוס הכי לא טעים שאכלתי בחיי.
החשבון גם הפך אותו לאחד היקרים ביותר 30 ₪ מנה, 5 ₪ ביצה (!!!), 5 ₪ טיפ = 40 ₪
אגב מרק העדשים שנתנו לי לטעום כשהמתנתי למנה היה מצוין.
תהנו

 

לבבות ועצמות: קארי פישר, פול סיימון ומותה של הנסיכה ליאה

מלחמת הכוכבים

ב 1978 הייתי בן שמונה. חיינו בפנמה סיטי וכל יום ראשון כשלא היה בית ספר, אבי ואני היינו הולכים לקולנוע. לא ברור לי למה, אבל הקולנוע של יום ראשון בבוקר הקרין תמיד סרטים מוזרים להפליא. סרטי מדע בדיוני משוחקים רע, סרטים על רקדני דיסקו שעושים תחרות על סקטים, סרטי מלחמה עתיקים, סרטים של KISS שבהם הם נחטפים בידי מדען מרושע ששולח במקומם רובוטים מאופרים לנגן ולהרוס את העולם…

אבל…

כבר מהשניה הראשונה הרגשתי שהסרט הזה אחר. הכתוביות שהלכו והתרחקו ממני, הזכירו לי ספר תורה שנגלל אל מעמקי החלל החיצון. כמה שניות לאחר מכם כשהופיעה החללית הקטנה על המסך הייתי מהופנט וכשהגיחה החללית הענקית שבלעה אותה, הייתי מעריץ מכור ומאוהב.  מעריץ של האן סולו, מכור למלחמת הכוכבים ומאוהב בנסיכה ליה. אולי זו הגאוניות של לוקאס בליהוק של קארי פישר לתפקיד. הנסיכה ליה, היתה פשוט חמודה להפליא. היא הזכירה לי את אחותי הקטנה ואת המורה שלי מבית ספר, היא פשוט נראתה מאוד רגילה וחמודה.  דמיינו כל כוכבת אחרת עם הבונקלך המוזרים האלה שנראו כמו קרניים של אייל שעשה החלקה, ותבינו כמה זה מגוחך היה יכול להראות על דאריל האנה או מישהי כמותה.

פול סיימון וקארי פישר

מנגינות ואלרגיות

ב1983 הייתי בן 13 וכמו כל ילד סביר שמעתי להיטי פופ, אייטיז כשזה לא היה רטרו, כל הדרך לבר מצווה. יום אחד נתן לי אילן לוזון – האח הגדול של חברי אורן – קסטה אדומה של סוני.  קח, תשמע מוזיקה אמיתית, לא כל השטויות האלו שאתם שומעים. בצד הראשון של הקסטה קט סטיבנס ייבב על זה שאור הירח עוקב אחריו, ומה הוא יעשה אם יאבד את ידיו, ואת עיניו, שמחת זקנתי חשבתי לעצמי, העיקר שתאבד את הקול שלך. במה הנודניק הזה טוב יותר מלהק שחפים חשבתי לעצמי… אבל היה לי כבוד לאח הגדול, שמעתי את קט סטיבנס עד סוף הקסטה. הטייפ היה כה משוכלל שהיה לו ראש מתהפך. מתוך הרחש של תחילת הסרט שמעתי פתאום רובוטים שרים…

אלרגיות, מנגינות, אלרגיות,

או זה מעניין חשבתי לעצמי, מה זה?

הידיים שלי לא יכולות לגעת במיתר הגיטרה… הקצב היה מוזר, קופצני אבל לא שמח. הזמר לא היה מרוצה. הוא רק התלונן ושאל שאלות – לאן לאלרגיות הולכות כשזה אחרי הופעה והן רוצות משהו לאכול?  מה שקנה אותי סופית, היה סולו גיטרה שהופיע בסוף השיר.

הגיטריסט ניגן כאילו הוא אינו מסוגל לגעת יותר מאלפית שניה במיתר. קצרצר והדוק, היתה לו מין בעירה באצבעות שהרגישה כמו התפרצות של מכונת יריה. המהירות סחררה אותי, וכל מחשבה על לישון עזבה אותי, וואו איזה מהירות, איזה ברק, איזה צרחה של הנשמה, בטח ככה זה מרגיש לעשות סקס, הייתי בן 13, זה ומוזיקה זה כל מה שהיה לי בראש וזה מה שחשבתי על כל דבר מלהיב באותה תקופה. ואז התחיל השיר השני

לבבות ועצמות

'אחד, ועוד חצי משוטטים יהודים

חופשיים לשוטט לכל אשר יבחרו

נוסעים ביחד, בסנגרה דה קריסטו

הרי הדם של ישוע

בניו מקסיקו…

בחלק האחרון של מסע שהם התחילו לפני שנים רבות'

יהודי הבנתי, אבל מה זה חצי יהודיה? כל הספרדית שלמדתי בפנמה לא עזרה לי להבין למה היהודים האלו משוטטים בתוך הדם של ישו? השיר היה רך ומתפתל ככביש הררי איטי ומעורפל. הגיטרה האקוסטית היתה יפיפיה מעבר לכל מה שאפשר לדמיין, היא סיפרה סיפור בפני עצמו.

קשת סיפור האהבה

קשתות גבוה באוויר המדבר

ידיו מתגלגלות במורד שערה

אהבה כמו ברק, רועדת עד שהיא גונחת'

הו אלוהים חשבתי לעצמי, אז ככה מרגיש סקס?

הייתי מהופנט ולא ידעתי ממה, רציתי לבכות ולא ידעתי למה, חשבתי על סקס, אבל הפעם זה הרגיש אחרת. כל כך מורכב, לא פתור, עצוב יותר ממה שיכולתי להבין או להכיל. החיבור הזה בין לבבות ועצמות, היה קסום ומטלטל כאחת. לא הבנתי מה לי ולמשבר אמצע החיים של אדם שלא הכרתי, אבל השאלה הזו ריחפה בעוצמה – למה שלא תאהב אותי, בגלל מי שאני, ואיפה שאני והתשובה האכזרית הזו – כי זה לא ככה בעולם, ככה אני אוהב אותך, ככה אני אוהב, ככה אני אוהב אותך.

השיר המשיך ונבנה. הקצב הרך ערסל את נשמתי, היה בו משהו שנסע ללא הרף, אבל לא היה בו שום דבר מחדוות הנסיעה. רק רכות ואבדן, השורות האלו – הכלה היתה מדבקת, היא בערה כמו כלה… לא הבנתי מהן "פרסי הנחמה" כפי שהתגלמו במסדרון המקושת של סיפור האהבה, אבל דמותה לצידו ברכב, אי שם בהרים, נראתה לי כמו חידת החיים עצמה, משהו בה היה נואש וקשה, הגיטרה היסתה פעמה והצתלצלה, כלי ההקשה דחקו את הקץ, אבל כל השיר דהר אל סופו, עד תומו. זה היה חושני להפליא המקצב היה עצוב מעבר לכל מה שיכולתי להבין, הדופק רעד, אור מכונית מהרחוב הבזיק על קיר החדר המרוחק, וכל מה שחשתי באותו הרגע התמרכז והתמקד לנקודה אחת קטנה של זמן, יקום שלם ומסובך גאה בי, עד שזלג כדמעה לבנה במורד החולשה, אל מכמני החושך שנותר בקצה הדהוד המכה האחרונה של התופים…

 השיר הבא כבר התחיל להתנגן, אבל לא יכולתי יותר, עצרתי, איכשהו הבנתי כבר אז שבאותו הלילה שמעתי משהו שלא הייתי צריך לשמוע.

אני לא זוכר אם זו היתה תמונה או כתבה,  במעריב לנוער או ב24 שעות, הזמר היהודי פול סיימון התחתן עם קארי פישר, יהודיה למחצה. פישר תופיע השנה שוב כנסיכה ליאה בסרט החדש של מלחמת הכוכבים… לא הייתי צריך לקרוא יותר, ידעתי שזאת היא, כל סימן שאלה בעיניה, כל חיוך משוגע בשפתיה, התאהבתי בה במלחמת הכוכבים, למדתי כמה מסובך זה לאהוב אותה דרך השיר של פול סיימון, הכרתי את אחורי הקלעים של סיפור אהבתה המקושת, כמו שהכרתי את מיטתי בלילות.

קארי פישר 1983, שובו של הג'דיי
קארי פישר 1983, שובו של הג'דיי

שובו של הג'דיי

החושך ירד, זה היה הפרק האחרון, או כך לפחות חשבנו. הכתוביות התגלגלו אל מעמקי החלל, התרגשתי כל כך. הקרב הגדול בין אור לחושך יבוא אל קיצו הערב. זהו, לא יהיו יותר סרטים עם לוק סקייווקר. כמה תמימים היינו. כוכב המוות, מירוץ האופנועים המרחפים, ההפשרה של האן סולו, הכל היה מקסים ונפלא. אבל כשהנסיכה ליאה הופיעה על המסך קשורה בקולר לג'אבה, ביקיני מנחושת על גופה, ליבי החסיר פעימה. הסטתי את מבטי, לא יכולתי לראות אותה כמעט בעירומה. לא קימורי גופה הם שהביכו אותי, אלא נבכי נשמתה, קשת אהבתה. עבורי היא לא היתה הנסיכה ליאה יותר, היא היתה רק קארי פישר, כל הדרך ממעמקי החלל החיצון, היהודיה החצויה מהשיר הכי יפה של פול סיימון.

 

'אתה לוקח שני גופים, ומסובב אותם לאחד, והם לא יתבטלו לעולם…

לבבות ועצמות

לבבות ועצמות'

 

עשורים לאחר מכן,  בנסיעות כה שונות, מעיניים כה דומות, ומאותן סיטואציות בלתי פתירות נוצרו שתיקות וזכרונות אחרים. כששמעתי הערב ששקארי פישר הלכה לעולמה החלו תווי הגיטרה הכסופה שוב להתנגן מרחוק, קשתות בגובה אוויר המדבר, ידיו גולשות בשערה, כמה תמימים היינו אז, בקשת סיפור האהבה, כמה תמימים, לבבות ועצמות…

לזכרה של הנסיכה ליאה / קארי פישר. 2016-1956

הזיוף שרצה להיות אותנטי – אגדת ילדים למבוגרים, מאת ג'ורג' מייקל

'הנה, אפילו השרמוטה הזו, הוכיחה שיש לה לב.'
כל דבר בחדר היה מלאכותי. החל מהפרחים הצבעוניים מדי, וכלה בקרואסונים הלחים. אך זו היתה התפאורה ההולמת ביותר למעמד המביש שבו עמדנו להשתתף. רגע לפני שאימפריות מתפוגגת והופכות לאבק ההיסטוריה, הן נראות, בעיקר לעצמן כענקים בשיא עוצמתם. ידענו שאנו עומדים בפני תקופת שינויים גדולה. הפחד הגדול היה דיסקים צרובים. אף אחד לא חשד שנפסטר וMP3 נמצאים מעבר לפינה.
כך נקראנו כמה אנשי מפתח ומנעול בתעשיית מכירות המוזיקה להפגש עם זמנכ"ל המכירות החדש של הרשת. האיש סיפר בגאווה שהגיע מתעשיית המזון ולא ראה כל הבדל בינה לבין תעשיית המוזיקה – בעצם היה הבדל אחד – "כאן אף אחד לא מתלונן שהמוצר שמכרנו לו פג תוקף ומקולקל" חתם הזמנכ"ל הזחוח עם בדיחה שתוקפה פג עוד לפני שהחיוכים המאולצים נמתחו.  על הפרק עמד מבצע חדש של תעשיית המוזיקה העולמית הוצאת אלבומים מרכזיים ומאוד מבוקשים במחירים שהלכו לכיוון ההפוך – למטה.
השרמוטה המדוברת היתה מדונה, והזמנכ"ל הדברן היה מהאנשים שבשבילם כל נשות העולם נפלו לאחת משתי קטגוריות: הבנות שלו או שרמוטות. חיכינו למוצא פיו אלו בשורות חדשות יביא הזמנכ"ל והוא התחיל, אתם חייבים למכור את מוצרי הרשת שלנו יותר, רק כך ההכנסות יאפשרו השארות בתחום הזה.

הסתכלנו אחד על השני, בשביל זה היו צריכים להביא זמנכ"ל בכל כך הרבה כסף?

חשבתי כיצד נוכל לעשות את זה, ואני חושב שהגעתי לרעיון פשוט גאוני, ועדיין גאוני בפשטותו…

הזמנכ"ל הזחוח הביט בכולנו ונתן לשתיקה להתפשט בחדר עד שרחש המזגן הוא כל מה שנותר.

נאמר שנכנסת לקוחה לחנות, ואומרת לכם שהוא רוצה את האלבום החדש של – לא יודע, נאמר, סלין דיון כן, והיא שייכת לחברת XXX, אז כאן אתם נכנסים לתפקיד, המטרה שלכם היא שאתם תתנו לה תחליף מהחברה שלנו, נאמר, מה שמה של השרמוטה הזו – מדונה?  ראיתי את הקליפ החדש שלה והנה אפילו היא הוכיחה שיש לה לב ולא רק כוס מכסף…  ככה לא נבזבז את הכסף שלנו על חברות אחרות.

ההתקוממות היתה מיידית – מוזיקה זה לא נקניקיות, אתה לא יכול להחליף סלין דיון במדונה, מי שרוצה אותה – רוצה אותה.

בתחילה התבצר הזמנכ"ל בזחיחותו, אבל ככל שחלף הזמן החלה סבלונותו פוקעת עד שלבסוף נמאס לו מכל הארטיסטים וקולו עלה 'מה אתם מתווכחים? ביג דיל בא מישהו רוצה אלטון ג'ון ואתם תמכרו לו את ג'ורג' מייקל! למה יש הבדל? זיוף זה זיוף…'

נזכרתי בסיטואציה הזו אמש כששמעתי שג'ורג' מייקל הלך לעולמו.  במשך שנים רבות זה בדיוק מה שחשבתי על ג'ורג' מייקל, "יפיוף-זיוף". אנשים ששכל הרגשות שלהם עוצבנו בקליפים של האייטיז, שבו צלליות עושות אהבה בדרמה גדולה על רקע תריסול ומאוורר ברקע, רק כדי להתעורר בבוקר שאחרי על מצעי סאטן אדומים ומלאי חרטה…

איזה חארטה, חשבתי לעצמי ובזמן שלעגתי למי ששר את הסלואו הכי מבוקש בכיתה ח', נו אתם יודעים זה עם הסקסופון שעושה… ייחלתי שמישהי תבוא ותגיד לי תרקוד איתי את הסלואו הזה?

אבל עם השנים גיליתי שגם ל"יפיוף -זיוף" יש משהו מעבר זה התחיל הרבה לפני האינטרנט כשהיית צריך לשמוע על מוזיקה הרבה לפני ששמעת אותה, התקיים לו מוסד "האח הגדול". זה שתפקידו היה לעצב לך טעם טוב עם תקליטים של להקות רוק אמיתיות, במקום כל השטויות האלקטרוניות של הגל החדש.  לי לא היה אח גדול ועד כמה שאופיר, אחיו הגדול של אלעד שופן חברי הטוב, חינך אותנו לקינג קרימזון ג'נסיס וקאמל, עם השנים גיליתי שהתפתח מוסד אחד מתחת לאף כשלא שמתי לב –  "האחות הקטנה" ומירב אחותי הקטנה, מאוד אהבה את וואם.

לעגתי לה, חיקיתי את צעדי הריקוד המטופשים, "תעירי אותו לפני שאני הולך לגוגו" – מה זה אומר בכלל??? אבל בכל לילה שהגיע התור שלה לשים מוזיקה במערכת, היא היתה נרדמת עם האלבום של וואם. בשקט בשקט, הייתי נשאר ער ומחכה לשיר האחרון, רגע לפני סוף הצד… היה בו קסם נדיר, זה שמצליח להבעיר רגשות גם דרך שלג של קיטץ'

אמרתי לעצמי שזו גיטרת הג'אז שעושה לי את זה, אבל לשיר הבא כבר לא היה לי תירוץ אסטטתי, הוא פשוט היה יפה ומשהו בכאב והפחד שלו היה אמיתי.  היום במבט לאחור השיר נשמע ונקרא כל כך שונה מאותם ימים. מפתיע כמה עומק ניתן למצוא במראה.

התקליטים התחלפו בדיסקים. חייבים יבין התחלף בMTV, ופתאום הקליפים היו שם. ג'ורג' מייקל הוציא אלבום שאמר להקשיב בלי דעות קדומות, וכשהשיר הזה התנגן לו, הבנתי שמתחת לכל הפלסטיק הזה יש בן אדם, שגם אם נולד יפה כמו אל יווני, עם גוף מושלם, הוא עדיין צריך אמונה ובשביל להאמין אתה חייב להכיר היטב את הבלוז. איך אמר דוד המלך כשביקש למצוא את הנקודה הנמוכה ביותר כדי לבחון איך לעלות ממנה –  כמה שהתהום קרוב יותר תהיה האדמה רטובה יותר.

באלבום הבא ג'ורג' מייקל ביקש שאקשיב בלי דעות קדומות, העולם היה שטוף בגיטרות גראנג' ולצד קורט קוביין ג'ורג' מייקל הרגיש כמו זיוף שמנסה להיות אותנטי ולא יודע איך. שיר אחד מתוכו תפס אותי, אחרי אינסוף דוגמניות על, ההברקה היתה לשים רק את המילים כקליפ, היתה מדהימה. פתאום ראית שג'ורג' מייקל גם יודע לכתוב מילים, ובמפתיע גם היה לו מה להגיד.

אלו היו השנים הרעות. אחרי הרצח, כולם רצו להייטק, אני נשארתי לטאטא מדי בוקר את החנות, חסיד שוטה של עולם ישן שהלך ונמוג עובד בתעשיה שדעכה אל קיצה. ואז הופיע הדיסק הזה, הוא היה המסטרפיס של מייקל, והדרך שלי לפתוח כל בוקר במשך חודשים. דברת אלי כמו ישו לילד, הדימוי הזה שבה אותי. את ישו אהבתי עוד מהשנים בבית הספר הבינלאומי, תמיד נראה לי כה רחום וחנון ביחס למשה ריבנו הזועף. הייתי שקוע עמוק בלב המאפליה, נותרתי ילד בפנים, בחוץ העולם התבגר, לא קפצת ממנה היום, חלפו כל כך הרבה שנים, מי היה מאמין שפרקי אבות יתורגמו כל כך יפה לשירי פופ…
משהו באלגיות על אובדן האהבה, בחללים העצומים שעטפו את קולו, גרמו לאלבום הזה להיות שילוב בלתי אפשרי של מוזיקת אמביינט שרויה בעצב רגשני שהזיז משהו בליבי. הייתי שומע את LOW מצד אחד וג'ורג' מייקל מצד שני, מי חשב שלעצב יש סוף? שנים מאוחר מדי עזבתי, ועברתי הלאה "מוזר? האם את לא חושבת שאני נראה מבוגר יותר?"

לפני כמה שנים, רציתי לקנות לאימי כרטיסים להופעה של אנריקו מסיאס אליל נעוריה.

בשום פנים ואופן לא!

אבל אמא למה?

כי אני לא רוצה לראות כמה הזדקן.

אנחנו כל כך אוהבים להקפיא ולשמר את כוכבי הפופ שלנו בפורמלין הזרקורים.  כל עוד הם מושלמים ומשמרים את חיוניותם אנו יכולים להעמיד פנים, שגם אנו כמותם, כוחינו במותנינו ונעורינו הנצחיים עוד איתנו. לפני שנה ראיתי תמונה מזעזעת של מייקל, והבנתי את אימי. כאב לי כל כך, חשבתי שבשבילו, אבל האמת שכאב לי עבורי. הבנתי את אימי. כוכבי פופ הם לא יצרני הפסקול של חיינו, הם הזכרון החי של נעורינו. כנעורינו, כוכבי פופ נמוגים עם הזמן ורק הרבה אחרי שהם נעלמו, אתה תוהה לאן הלכו, ואיפה היית כל הזמן הזה.

אם לא הכרתם אישית, הצער הגדול על מותם של מוזיקאים שליוו את חייך אף פעם איננו על לכתם, זהו צער על לכתו של חלק מחייך לעולמו, והפעם בצורה סופנית. מאלביס ועד מייקל ג'קסון, כולם יודעים שאין קאמבק מהמוות. רק נוסטלגיית שעווה בטור אינסופי מלאס וגאס ועד קמצ'טקה. ג'ורג' מייקל התחיל כזיוף של תעשיית הפופ, ונלחם כל חייו על זכותו להיות אותנטי גם בעולם שכולו פלסטיק מוזהב. מייקל נפטר והוא רק בן 53.  "צעיר" אומרים הוריי על כל הנפטרים שקרובים אליהם בגיל, הבוקר גיליתי לתדהמתי שמייקל היה מבוגר ממני בסך הכל ב7 שנים, כל כך צעיר חשבתי לעצמי, כל כך צעיר…