Uncategorized הספדים מוזיקלים

הזיוף שרצה להיות אותנטי – אגדת ילדים למבוגרים, מאת ג'ורג' מייקל

'הנה, אפילו השרמוטה הזו, הוכיחה שיש לה לב.'
כל דבר בחדר היה מלאכותי. החל מהפרחים הצבעוניים מדי, וכלה בקרואסונים הלחים. אך זו היתה התפאורה ההולמת ביותר למעמד המביש שבו עמדנו להשתתף. רגע לפני שאימפריות מתפוגגת והופכות לאבק ההיסטוריה, הן נראות, בעיקר לעצמן כענקים בשיא עוצמתם. ידענו שאנו עומדים בפני תקופת שינויים גדולה. הפחד הגדול היה דיסקים צרובים. אף אחד לא חשד שנפסטר וMP3 נמצאים מעבר לפינה.
כך נקראנו כמה אנשי מפתח ומנעול בתעשיית מכירות המוזיקה להפגש עם זמנכ"ל המכירות החדש של הרשת. האיש סיפר בגאווה שהגיע מתעשיית המזון ולא ראה כל הבדל בינה לבין תעשיית המוזיקה – בעצם היה הבדל אחד – "כאן אף אחד לא מתלונן שהמוצר שמכרנו לו פג תוקף ומקולקל" חתם הזמנכ"ל הזחוח עם בדיחה שתוקפה פג עוד לפני שהחיוכים המאולצים נמתחו.  על הפרק עמד מבצע חדש של תעשיית המוזיקה העולמית הוצאת אלבומים מרכזיים ומאוד מבוקשים במחירים שהלכו לכיוון ההפוך – למטה.
השרמוטה המדוברת היתה מדונה, והזמנכ"ל הדברן היה מהאנשים שבשבילם כל נשות העולם נפלו לאחת משתי קטגוריות: הבנות שלו או שרמוטות. חיכינו למוצא פיו אלו בשורות חדשות יביא הזמנכ"ל והוא התחיל, אתם חייבים למכור את מוצרי הרשת שלנו יותר, רק כך ההכנסות יאפשרו השארות בתחום הזה.

הסתכלנו אחד על השני, בשביל זה היו צריכים להביא זמנכ"ל בכל כך הרבה כסף?

חשבתי כיצד נוכל לעשות את זה, ואני חושב שהגעתי לרעיון פשוט גאוני, ועדיין גאוני בפשטותו…

הזמנכ"ל הזחוח הביט בכולנו ונתן לשתיקה להתפשט בחדר עד שרחש המזגן הוא כל מה שנותר.

נאמר שנכנסת לקוחה לחנות, ואומרת לכם שהוא רוצה את האלבום החדש של – לא יודע, נאמר, סלין דיון כן, והיא שייכת לחברת XXX, אז כאן אתם נכנסים לתפקיד, המטרה שלכם היא שאתם תתנו לה תחליף מהחברה שלנו, נאמר, מה שמה של השרמוטה הזו – מדונה?  ראיתי את הקליפ החדש שלה והנה אפילו היא הוכיחה שיש לה לב ולא רק כוס מכסף…  ככה לא נבזבז את הכסף שלנו על חברות אחרות.

ההתקוממות היתה מיידית – מוזיקה זה לא נקניקיות, אתה לא יכול להחליף סלין דיון במדונה, מי שרוצה אותה – רוצה אותה.

בתחילה התבצר הזמנכ"ל בזחיחותו, אבל ככל שחלף הזמן החלה סבלונותו פוקעת עד שלבסוף נמאס לו מכל הארטיסטים וקולו עלה 'מה אתם מתווכחים? ביג דיל בא מישהו רוצה אלטון ג'ון ואתם תמכרו לו את ג'ורג' מייקל! למה יש הבדל? זיוף זה זיוף…'

נזכרתי בסיטואציה הזו אמש כששמעתי שג'ורג' מייקל הלך לעולמו.  במשך שנים רבות זה בדיוק מה שחשבתי על ג'ורג' מייקל, "יפיוף-זיוף". אנשים ששכל הרגשות שלהם עוצבנו בקליפים של האייטיז, שבו צלליות עושות אהבה בדרמה גדולה על רקע תריסול ומאוורר ברקע, רק כדי להתעורר בבוקר שאחרי על מצעי סאטן אדומים ומלאי חרטה…

איזה חארטה, חשבתי לעצמי ובזמן שלעגתי למי ששר את הסלואו הכי מבוקש בכיתה ח', נו אתם יודעים זה עם הסקסופון שעושה… ייחלתי שמישהי תבוא ותגיד לי תרקוד איתי את הסלואו הזה?

אבל עם השנים גיליתי שגם ל"יפיוף -זיוף" יש משהו מעבר זה התחיל הרבה לפני האינטרנט כשהיית צריך לשמוע על מוזיקה הרבה לפני ששמעת אותה, התקיים לו מוסד "האח הגדול". זה שתפקידו היה לעצב לך טעם טוב עם תקליטים של להקות רוק אמיתיות, במקום כל השטויות האלקטרוניות של הגל החדש.  לי לא היה אח גדול ועד כמה שאופיר, אחיו הגדול של אלעד שופן חברי הטוב, חינך אותנו לקינג קרימזון ג'נסיס וקאמל, עם השנים גיליתי שהתפתח מוסד אחד מתחת לאף כשלא שמתי לב –  "האחות הקטנה" ומירב אחותי הקטנה, מאוד אהבה את וואם.

לעגתי לה, חיקיתי את צעדי הריקוד המטופשים, "תעירי אותו לפני שאני הולך לגוגו" – מה זה אומר בכלל??? אבל בכל לילה שהגיע התור שלה לשים מוזיקה במערכת, היא היתה נרדמת עם האלבום של וואם. בשקט בשקט, הייתי נשאר ער ומחכה לשיר האחרון, רגע לפני סוף הצד… היה בו קסם נדיר, זה שמצליח להבעיר רגשות גם דרך שלג של קיטץ'

אמרתי לעצמי שזו גיטרת הג'אז שעושה לי את זה, אבל לשיר הבא כבר לא היה לי תירוץ אסטטתי, הוא פשוט היה יפה ומשהו בכאב והפחד שלו היה אמיתי.  היום במבט לאחור השיר נשמע ונקרא כל כך שונה מאותם ימים. מפתיע כמה עומק ניתן למצוא במראה.

התקליטים התחלפו בדיסקים. חייבים יבין התחלף בMTV, ופתאום הקליפים היו שם. ג'ורג' מייקל הוציא אלבום שאמר להקשיב בלי דעות קדומות, וכשהשיר הזה התנגן לו, הבנתי שמתחת לכל הפלסטיק הזה יש בן אדם, שגם אם נולד יפה כמו אל יווני, עם גוף מושלם, הוא עדיין צריך אמונה ובשביל להאמין אתה חייב להכיר היטב את הבלוז. איך אמר דוד המלך כשביקש למצוא את הנקודה הנמוכה ביותר כדי לבחון איך לעלות ממנה –  כמה שהתהום קרוב יותר תהיה האדמה רטובה יותר.

באלבום הבא ג'ורג' מייקל ביקש שאקשיב בלי דעות קדומות, העולם היה שטוף בגיטרות גראנג' ולצד קורט קוביין ג'ורג' מייקל הרגיש כמו זיוף שמנסה להיות אותנטי ולא יודע איך. שיר אחד מתוכו תפס אותי, אחרי אינסוף דוגמניות על, ההברקה היתה לשים רק את המילים כקליפ, היתה מדהימה. פתאום ראית שג'ורג' מייקל גם יודע לכתוב מילים, ובמפתיע גם היה לו מה להגיד.

אלו היו השנים הרעות. אחרי הרצח, כולם רצו להייטק, אני נשארתי לטאטא מדי בוקר את החנות, חסיד שוטה של עולם ישן שהלך ונמוג עובד בתעשיה שדעכה אל קיצה. ואז הופיע הדיסק הזה, הוא היה המסטרפיס של מייקל, והדרך שלי לפתוח כל בוקר במשך חודשים. דברת אלי כמו ישו לילד, הדימוי הזה שבה אותי. את ישו אהבתי עוד מהשנים בבית הספר הבינלאומי, תמיד נראה לי כה רחום וחנון ביחס למשה ריבנו הזועף. הייתי שקוע עמוק בלב המאפליה, נותרתי ילד בפנים, בחוץ העולם התבגר, לא קפצת ממנה היום, חלפו כל כך הרבה שנים, מי היה מאמין שפרקי אבות יתורגמו כל כך יפה לשירי פופ…
משהו באלגיות על אובדן האהבה, בחללים העצומים שעטפו את קולו, גרמו לאלבום הזה להיות שילוב בלתי אפשרי של מוזיקת אמביינט שרויה בעצב רגשני שהזיז משהו בליבי. הייתי שומע את LOW מצד אחד וג'ורג' מייקל מצד שני, מי חשב שלעצב יש סוף? שנים מאוחר מדי עזבתי, ועברתי הלאה "מוזר? האם את לא חושבת שאני נראה מבוגר יותר?"

לפני כמה שנים, רציתי לקנות לאימי כרטיסים להופעה של אנריקו מסיאס אליל נעוריה.

בשום פנים ואופן לא!

אבל אמא למה?

כי אני לא רוצה לראות כמה הזדקן.

אנחנו כל כך אוהבים להקפיא ולשמר את כוכבי הפופ שלנו בפורמלין הזרקורים.  כל עוד הם מושלמים ומשמרים את חיוניותם אנו יכולים להעמיד פנים, שגם אנו כמותם, כוחינו במותנינו ונעורינו הנצחיים עוד איתנו. לפני שנה ראיתי תמונה מזעזעת של מייקל, והבנתי את אימי. כאב לי כל כך, חשבתי שבשבילו, אבל האמת שכאב לי עבורי. הבנתי את אימי. כוכבי פופ הם לא יצרני הפסקול של חיינו, הם הזכרון החי של נעורינו. כנעורינו, כוכבי פופ נמוגים עם הזמן ורק הרבה אחרי שהם נעלמו, אתה תוהה לאן הלכו, ואיפה היית כל הזמן הזה.

אם לא הכרתם אישית, הצער הגדול על מותם של מוזיקאים שליוו את חייך אף פעם איננו על לכתם, זהו צער על לכתו של חלק מחייך לעולמו, והפעם בצורה סופנית. מאלביס ועד מייקל ג'קסון, כולם יודעים שאין קאמבק מהמוות. רק נוסטלגיית שעווה בטור אינסופי מלאס וגאס ועד קמצ'טקה. ג'ורג' מייקל התחיל כזיוף של תעשיית הפופ, ונלחם כל חייו על זכותו להיות אותנטי גם בעולם שכולו פלסטיק מוזהב. מייקל נפטר והוא רק בן 53.  "צעיר" אומרים הוריי על כל הנפטרים שקרובים אליהם בגיל, הבוקר גיליתי לתדהמתי שמייקל היה מבוגר ממני בסך הכל ב7 שנים, כל כך צעיר חשבתי לעצמי, כל כך צעיר…

4 comments on “הזיוף שרצה להיות אותנטי – אגדת ילדים למבוגרים, מאת ג'ורג' מייקל

  1. טקסט נפלא ונוגע, דויד, תודה

  2. יופי של הנצחה.

  3. יופי של פוסט, התחיל נוצץ וקיטש אבל אח"כ היה הרבה SOUL !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: