כלם מעשים בודדים – לזכרו של המשורר אורי ברנשטיין.

 הערב הלך המשורר אורי ברנשטיין לעולמו. אורי היה משורר נדיר ונהדר עוצמתי ובעל קול ייחודי. אבל הכרתי אותו תחילה כשלמדתי אצלו בתוכנית המאסטר לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. אורי היה מורה נדיר שלמדתי ממנו רבות. הוא הכיר לי משוררים שאהב כפי שאף אחד אחר לא ידע לעשות. בזכותו כושפתי מייטס, הרגשתי את פנחס שדה, והבנתי את טי.אס אליוט. אורי היה מורה קשוח מאוד, הוא דרש ממך לא מעט. יתרה מזו, הוא אף פעם לא ויתר או הקל עליך, אבל אם עמדת בתנאים שלו, זכית ללמוד ממעיין נובע ושוטף של אהבה לשירה ולכתיבה. מאסטר שהכיר שירים ומשוררים, ואת הקשר הייחודי שבינם היטב. שנים לאחר מכן אגלה שהוא פרש בפנינו את רעיונותיו שיקבוצו מאוחר יותר בספרו "על הפרסונה", שבעיני הוא בגדר קריאת חובה לכל מי שרוצה לעסוק בכתיבה.
כיום שאני מלמד כתיבה בעצמי, אני יודע היטב כמה חשובים היו שיעוריו לגיבוש הרבה מהרעיונות שאיתם אני מסתובב כיום בעולם ומלמד בעצמי.
את שירתו של אורי הכרתי, כשצחי ובירה מעשן הזמן אמרו לי שאני חייב להלחין שיר של המשורר שרק בשבילו הם באו ללמוד בבאר שבע. השיר שרצו שאלחין נקרא 'מעל עננים'.
פתחתי את הספר רפרפתי על השיר, לא התחברתי. סגרתי . בירה אמרה לי שחבל ונתנה לי דף עם השיר מודפס, תקרא אותו שוב בקשה – אמרה לי.
אמרתי תודה, קיפלתי, שמתי בארנק ושכחתי מזה כליל.
כמה חודשים לאחר מכן, בנסיעה כאובה מצאתי את הפתק וקראתי את השיר וזה מילא אותי דמעות, זה חנק לי את הלב.
לאורי היתה יכולת נדירה לתפוס רגעים מדויקים של משבר ואושר בשירתו. השיר הזה תפס אותי ברגע שכזה. רגע שבו התבוננתי בתוכי ובחיי ותהיתי לאן ללכת מכאן. הייתי רצף שאינו מתחבר והשורה הזו ראתה אותי כפי שאני – אני יושב והולך ועומד – וכלם מעשים בודדים…
עד שהגעתי הביתה השיר הולחן. את השיר הזה תוכלו לשמוע בקישור המצורף. מתוך האלבום שהוצאתי בשנת 2009 – כלם מעשים בודדים.
לפני כמה ימים העלתי את האלבום להאזנה והורדה חינמית לרגל יום הולדתו ה81 של ברנשטיין. לא ידעתי שכל כך מהר אפרסם אותו שוב, ובנסיבות גשומות שכאלו.
אני מזמין אתכם לשמוע את כל האלבום ולהוריד אותו אל המחשב שלכם, ובעיקר אל לבבכם.
יהי זכרו ברוך.

מתכת כבדה – אבול מוגרד וצליל הזהות החשמלי

ולמה שלא ישתגעו הזקנים? שאל המשורר ייטס בעבר. זקנה היא בהחלט אחד הדברים שהעולם המודרני עוד לומד להתמודד עימה. איזו משמעות יש לזמן שבו בני אדם לא עובדים ולרוב מתנתקים מהרדיפה שלהם אחר הישגים בעולם הזה?
אבול מוגרד (Abul Mogard) עבד כל חייו במפעל לעיבוד מתכת בבלגרד. הוא לא היה מוזיקאי. אך כשיצא לגמלאות, החל מוגרד להתנסות ביצירת הקלטות באמצעות אורגני פרפיסה וציוד אלקטרוני בסיסי שאת רובו בנה בעצמו כדי לפענח עבורו כיצד נשמע הזמן הנעלם. וכך סיפר מוגרד בראיון: "תמיד הייתי מודע לצלילים ואיך שהם העניקו למקום מסוים – אופי.  כשפרשתי מעבודתי הרגשתי אבוד. אם אתה רגיל לסביבה במשך כל כך הרבה שנים, מאוד קשה להסתגל לתנאים חדשים. הבנתי שיצירת צלילים דומים לאלו שהייתי שומע כשהייתי במפעל, גורמת לי להרגיש כאילו שאני עדיין בחלל העבודה; חשתי שאני עדיין חי את החיים שהייתי מורגל בהם, והזהות שלי שמורה באיזו דרך. עבורי, מוזיקה היתה הדרך להשאר בחיים."

בעשור השביעי לחייו, מוגרד החל ליצור ולהקליט מוזיקה בשביל להזכיר לו מי הוא היה, המוזיקה שחזרה את צליל מפעל המתכת בו בילה כל חייו. וסביר להניח שעל פניו זה נשמע לכם כמו מתכון לאסון רעש בלתי פוסק, אבל המוזיקה שמוגרד יוצר מגלה שמתחת לזרועות הפלדה יש לב משורר לירי ונפלא. אפשר להבין בקלות למה טום יורק מרדיוהד השמיע אותו בתוכניתו, המוזיקה של מוגרד מכילה את אותו חומר אפל שמהם גוזרים ראשי הרדיו אל חזונם על הקיום והיקום, אבל זה ממש לא כל מה שיש במוזיקה שלו.

אבל זה לא כל מה שיש בו, יש במוזיקה של מוגרד פשטות וליריות נדירה. קשה להאמין שמדובר באדם שאלו אלבומיו הראשונים, שכן מוגרד נשמע כמו אמן מגובש ובעל צליל וחותם משלו, שזה הישג לא קטן בתחום מוזיקת האמייבנט. למרות שאני בספק אם מוגרד שמע את המוזיקה של ברייאן אינו היצירה שלו נשמעת כמו המשך מרתק למיטב האלבומים של אינו בשנות השבעים. הרעיון של מוזיקה כמתעדת מקום מהזכרונות, וספציפית "מפעל מתכת" מורגשת היטב באלבום.  אך מה שהפתיע אותי הוא כמה ליריות ניתן ליצור מרחש מכונות.

או כפי שכתב אחד ממעריציו – אם זה הרחש של מפעל עיבוד מתכת, כנראה שבחרתי במקצוע הלא נכון

תקשיבו

טרילוגיה אמריקאית – המלך המבול וטופלו מיסיסיפי

מוזר לחשוב שהסיפור של טופלו, מיסיסיפי מתחיל למעשה בספר בראשית:

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ.  יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  יט וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד–עַל-הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם.  כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים.  כא וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ–וְכֹל, הָאָדָם.  כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ.  כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ;

הסיפור נמשך אלפי שנים לאחר מכן,  בשנת 1959, שג'ון לי הוקר כותב שיר בשם 'טופלו' בעקבות השטפון הגדול בטופלו, מיסיסיפי בשנת 1927. הוקר זוכר את סיפור העיר ששמע כילד, וקושר את המבול ואת השטפון הגדול יחדיו, אלו לא רק מים מהשמים, יש כאן חטא והאל אינו מקשיב.

זה קרה כל כך מזמן,
המים גאו וגאו, והגשם לא נפסק,
האנשים דאגו, הם התחילו לזעוק:
אלוהים רחם עלינו,
בעיר קטנה במיסיסיפי,
הנשים והילדים, צרחו והתפללו,
אבל האל לא הקשיב,
המבול הגדול של טופלו מיסיסיפי,
זה קרה בערב אחד,
יום שישי אחד,
אנשי טופלו,
אי שם בין החוות,
ענן שחור עלה ועלה,
אי שם בטופלו מיסיסיפי,
והגשם ירד, יום וליל,
כל כך מזמן,
כל כך מזמן….
בטופלו…

לעיתים זה נשמע כל כך רחוק, הרעם המהדהד למרחקים, הציפיה לגדולה באויר, האש שבוערת בשמש, והתקוה לארוע מכונן שישנה את הכל, הפחד מלחיות בזמנים משעממים, רק לא לאחר לרכבת, רק לא לפספס את המופע האורקולי הגדול מכולם, כמו בהר סיני, כמו השטפון הגדול של 1927, כמו המלחמה שכל הזמן מגרדת לך בלב, כמו האח התאום שנולד מת, כמו הרגע הזה שבו המלך נולד, בעיירה קטנה, בגטו, בטופלו, מיסיסיפי.

ואימו בוכה…

בכיה עוד ישוב ויהדהד בסיפור של טופלו

 בשירו – טופלו, ניק קייב קושר את שני המאורעות שמתרחשים באותו איזור גאוגרפי ממש – השיטפון הגדול, והולדת מלך הרוקנרול (1935) באותו מקום ממש. אבל קייב לא כאן בשביל לעשות סיורי תיירים במחוזות הקדושה של עולם הרוק, קייב כאן בשביל משהו אחר לחלוטין.
הוא מחבר את השיר לנבואת האבן של ייטס בשיר – THE SECOND COMING משנת 1919. ייטס המשורר-מכשף, כתב שיר נבואי מרתק ומפעים העוסק בעתיד לבוא כשכל מאורעות העולם יתרכזו לנקודת סינגולרית שממנה יפרוץ המפץ הבא. לא ברור . אם ייטס כיוון למלחמת העולם השניה, או למלחמת האזרחים ברוסיה, אבל מה שבטוח הוא שייטס הכיר היטב את המיתולוגיה הנוצרית וכתב על המאבק הגדול שיוביל אל סוף הימים. הרע המבקש להיוולד במקביל למשיח אי שם בבית לחם.
וכך ייטס מתאר את רגע ההולדת (בתרגומו של גיורא לשם.) :

בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,

צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,

מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,

מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו

חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.

הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית

הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,

וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,

מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?


אצל קייב המבע הוא אחר. הוא רואה את המיתולוגיה שנוצרה ביחס בין שני המקומות. המוות והשטפון הם הבסיס להולדת החדש.

הביטו הרחק אל האופק,

הביטו אל האופק,
רעם שחור,
הבהמה מועדת בדרכה לטופלו,
אתה יכול לקרוא לרחובות האלו נהר,
אתה יכול לקרוא לנהרות האלו רחוב,
אבל אף שינה לא עמוקה כשנת האבן הזו.
לכו לישון ילדים קטנים, איש החול בדרכו,
המים גואים, והקצב בדם,
איש החול הפך לבוץ,
לכו לישון ילדים,
גשם שחור בכל מקום,
אף ציפור לא יכולה לעוף אף דג לא יכול לשחות,
וביום ראשון השמיני לשנה,
הבכור נולד מת,
אבל בעקביו אחז התאום,
אמא הניעי את העריסה לאיטה,
עד שהמלך יוולד,
כן עד שהמלך יוולד וילך בטופלו…
מיסיסיפי.
רק אלוהים יעזור לטופלו,
המלך בא, המלך בא…

אי אפשר שלא לסיים את המסע אל ערש המיתוס הבסיסי של הרוקנרול, מבלי לפסוע יחד עם המלך במסעו בדיסקילנד:

הלוואי והייתי בארץ הכותנה הנצחית,

זמנים חלפו שם לא נשכחו,

הביטו הרחק, הביטו הרחק: ארץ המובטחת.

נומה מלך, בא הלץ,

נומה מלך, בא הקץ.

האמת שלך ממשיכה לצעוד…

האמת של טופלו מיסיסיפי עדיין חיה.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: