ג'אז פיוז'ן ובלוז נסיכות יהודיות. לזכר הגיטריסט לארי קוריאל ( 1943-2017)

לארי קוריאל - 1943 -2017
לארי קוריאל – 1943 -2017

"ככל שהעמקתי בנגינתי הבנתי שברצוני להיות יותר מוזיקאי מאשר גיטריסט"

למרות שאף פעם לא נפגשנו, לארי קוריאל היה אחד המורים שלי לגיטרה. כשהתחלתי לקרוא את חוברות GUITAR PLAYER בשלהי שנות המשונים, היה לו מדור קבוע בסוף החוברת על גיטרת ג'אז ואני הייתי פותח אותו ראשון. בתקופה שבה הידע היה נדיר ובלתי מושג, קוריאל היה אוצר של רעיונות סולמות ודרכים ליישם רעיונות מוזיקליים שהיו לי.

כשהתחלתי לקנות תקליטים חיפשתי את תקליטיו וקניתי כמה מהם.  בניגוד לשיעורים שלו, פחות התחברתי לנגינה שלו כמו למשוררי גיטרה אחרים דוגמת פט מת'יני וטרייה ריפדאל. בתחילת דרכו כונה קוריאל בכינוי המוזר "ג'ימי הנדריקס הלבן" (כינוי נשכח וטוב שנשכח!) ואם יש משהו שמחבר את השניים זה היותם תוצר מרתק ומובהק של אנרגיית פריצת המסגרות והאחווה ששלטה בשלהי שנות השישים. בנגינה של קוריאל היה משהו פרוע שהגיע מהרוק בואך הזיות הפסיכדליה, חובבי גרייטפול דד יכולים להתחבר לתקופות המוקדמות שלו בקלות. וגם בהמשך חייו נע קוריאל דרך קבע על הקו שבין בלוז, רוק פולק וג'אז. לא בכדי הכתירו אותו עם השנים כאבי הפיוז'ן,  אותו תמהיל סגנוני שחיבר את הג'אז המובהק עם הצלילים המודרניים של מוזיקה שחורה ולבנה.  קוריאל היה אחד מחלוצי החדרת מוזיקת העולם לתוך התמהיל הזה,  וגם אותי הוא הדליק לבדוק כיוונים הודיים ואחרים בספקטרום המוזיקלי. אם תקשיבו לאלבומו השני (בקישור למטה)  משנת 1969, תגלו פנינת סיקסטיז שבה גם קוריאל שר והיטב! על סקס משפחה ועוד קונספטים חדשניים 🙂 קוריאל מצולם בסוגשל עירום על העטיפה עם אשתו הראשונה, הכותבת-שחקנית ג'ולי נתנזון, היהודיה ובניהם, שבגרו להיות מוזיקאים בזכות עצמם.
בסוף שנות השבעים הקים קוריאל טריו גיטרות אקוסטיות עם פאקו דה לוסיה וג'ון מקלפלין. אך כמו הרבה גיבורי סיקסטיז, התמכר קוריאל לסמים קשים וכך פרש מההרכב הזה בשל קשיי תפקוד ופספס את ההצלחה הענקית שלה זכו השניים כשאליהם הצטרך הכוכב העולה של מוזיקת הג'אז רוק אל דימיולה.

עם השנים המשיך קוריאל לנגן בסגנונו הייחודי ולהעמיד דורות רבים של תלמידים. בשנות השמונים הוא היה מאלו שהכירו לעולם את הנגינה הפנומנלית של הגיטריסטית היהודיה-אמריקאית אמילי רמלר. רמלר שאמרה על עצמה " אני אולי נראית כמו נסיכה יהודיה מניו ג'רזי, אבל בפנים אני זקן שחור ושמן עם אגודל כמו ווס מונטגומרי…".
רמלר, כוכבת המיתרים העולה, ניהלה מערכת יחסים רומנטית עם קוריאל שהותירה אלבום נהדר בשנת 1985. למרבה הצער הקריירה של רמלר נגדעה באיבה כשנפטרה בשנת 1990 מהתקף לב בעקבות התמכרות לסמים קשים והיא רק בת 32.

שלשום הלך קוריאל לעולמו והותיר אחריו עשרות אלבומים, מתוכם יש לא מעט ששווה להכיר.
יהי זכרו המוזיקלי, ברכה בחייכם.

חְבִּיבָּה מְסיכָּה, בסי סמית' וברכה צפירה – יתמות, אותנטיות ובלוז הזהות.

הזמרת היהודיה תוניסאית - חְבִּיבָּה מְסיכָּה
הזמרת היהודיה תוניסאית – חְבִּיבָּה מְסיכָּה

החשיבה האנושית מתקשה עם מורכבות. כמה קל לנו לחלק את העולם לשניים, ימין מול שמאל, עשיר מול עני, יהודי מול כל השאר. היום לפני 87 שנים נרצחה הזמרת היהודיה-תוניסאית חְבִּיבָּה מְסיכָּה. כשנחשפתי לסיפורה הפנטסטי של חְבִּיבָּה מְסיכָּה במסגרת המחקר שלי על תולדות המוזיקה של יוצאי ארצות האסלם בישראל (מזרחית בקיצור…), יכולתי להבין כמה מורכבים היו חייהם של מי שחיו את סימן השאלה הזה שבין זהות דתית ללאומיות גאוגרפית והשתייכות חברתית – קרי, אבותינו בגולה. מעבר לסיפור הטראגי (ראו פוסט מצורף) מְסיכָּה, היתה התגלמות המורכבות הזו. כיתומה מהוריה בגיל צעיר קיבלה מְסיכָּה חינוך יהודי צרפתי וליבראלי בבית דודתה הזמרת. אך היא נודעה מי שהביעה עמדות כנגד היותה של תוניסה מדינת חסות צרפתית (מאז 1881) וזאת למרות שבערוב ימיה עמדה להינשא לאהובה הנוצרי צרפתי.
מְסיכָּה סיימה את חייה בהיותה בת 30, בצורה טראגית כאשר מחזר אובסיסי בן 80, פרץ אל דירתה, שפך עליה חומר דליק והצית אותה.
המוזיקה שהותירה מְסיכָּה היתה שילוב מרתק ומאוד מפתיע של מזרח ומערב. קשה לטעות בזהות המובחנת המתגלמת בשירה המסולסלת ומעוטרת שקולה נושא עימו ממאות שנות מסורת, אך גם קל לשמוע את המפגש שבין התרבות המגראבית, לתרבות האירופאית איטלקית וצרפתית שספגה בתוניסיה, המתבטאים בתפיסה המקצבית, בהטיה המאוד ייחודית של שירתה (הפרייזינג) המבקשת לתווך בו זמנית את הסינקופיות הצפון אפריקאית עם המקצב האירופאי המרובע, ובליווי הפסנתר הרומנטי ובקצב הסלוני של השירים.

מרתק להשוות את הסינטזה הקוהרנטית ומכילה לשני קצותיה שיצרה מְסיכָּה לשתי דמויות-זמרות בנות תקופתה: הראשונה – מלכת הבלוז של התקופה בסי סמית', אף היא יתומה מהוריה שצמחה מהרחובות לכלל קיסרית הבלוז כזמרת פורצת גבולות אישיים תרבותיים וחברתיים, סמית' כמְסיכָּה, ידעה לגשר על מכשול המקצבים בצורה טבעית ושרה את חוויותיה המועצמות כילדה פגועה בעולם. סמי' שימרה בתוכה את מסורת הבלוז העממית, אך עטפה אותה במעטה מהוגן ותרבותי יותר של עולם הוודויל שאליו נשאבה, במובן הזה, סמית' יצרה בלוז שהיה פופלרי להפליא בתקופתה, אך היה כמעט בלוז עבור מי שלא יכל לצרוך אותו כתרבות אותנטית מהרחוב, סמית' הצליחה בקרב הקהל השחור העירוני ובקרב הקהל הלבן בצורה נדירה לאשה שחורה, גבוהה עד כדי להתפס כמאיימת, ובי סקסואלית ידועה, למרות שלכאורה אין מחלוקת על האותנטיות של סמית', כדאי לזכור שבערוב ימיה, הוצאה סמית' מהפקה שיכלה לסמן את חזרתה למרכז העניינים, בשל היותה פחות מדי בלוזית, ו"סוויניגית" מדי, כלומר יותר מדי מתוחכמת בשביל להיות "אותנטית" עבור המפיק הלבן ג'ון האמונד, שהחליף אותה עם בילי הולידיי –

הדמות השלישית שמרתק להשוות בינה לבין מְסיכָּה, היא הזמרת הידועה והמשפיעה ביותר במחוזותינו, ברכה צפירה.
צפירה, עשתה מהלך דומה לסמית' ומְסיכָּה בשילוב ובהטמעה שבין מסורות מנוגדות במהותן ובחיפוש אחר האותנטי. עבודותיה של צפירה עם נחום נרדי, יצרו מהלך שבו הפגישה צפירה את ה"מזרחי" עם המערבי. עבור יהודים רבים באירופה המערבית של שנות השלושים, היתה צפירה התגלמות היהדות החדשה שנוצקה לה בארץ ישראל בין שני חלקי העם בעל האתוס היהודי המשותף, אך התרבות הכה שונה.
ההבדל הגדול בין צפירה לסמית' ומְסיכָּה, טמון בביוגראפיה. למרות היותה בת למשפחה תימנית, צפירה שאף היא התייתמה משני הוריה בגיל צעיר ביותר (3-4) היתה צריכה לנכס לעצמה את המסורת המוזיקלית יהודית-תימנית עתיקה, בעיניים של מי שמבקש את מקוריותו. בבחורתה יצרה צפירה, חיבור כמעט מדומיין ואוריינטליסטי בין המסורת ממנה באה לבין התרבות שאליה ביקשה להשתייך וממנה נדחתה, עד שהנכיחה את עצמה כפי שאחרים ראו בה. ההשוואה למְסיכָּה מבהירה היטב את ההבדלים בין מי שהוא אינטרינזי למסורתו, כלומר שייך מעצם מהותו, לבין מי שנלכדה בסבך הזהויות כמעט בעל כורחה ואימצה לעצמה את האפשרות להפוך למייצגת המסורת שממנה הגיעה, אך לא בתוכה צמחה.
ה'שריטה' באותנטיות של צפירה היא זו שהוליכה אותה בחשאי לעמוד לצד בתי כנסת של תימנים בכרם ולספוג לתוכה משהו מהמסורת שאבדה מצד אחד, ומצד שני היא גם זו שגרמה לה להתעקש עם נרדי לא לשלב שום כלי בעל צליל 'מזרחי' במוזיקה שיצרו השניים וכך להדחיק במשך עשורים את האופציה לסינטזה אמיתית של תרבות יוצאי ארצות האסלם ויוצאי אירופה במפגש הארץ ישראלי.

מי שירצה להעמיק עוד בסיפורה של מסיכה והקהילה היהודית בתוניס, מוזמן לקרוא את ספרו המרתק של פרופ' ירון צור על יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, בספריית כותר הזמינה און ליין

יום טוב ומטיב.

תאונה עם המציאות – מעבר להרים ולגבעות

מעבר להרים ולגבעות
בלילה חורפי אחד, לפני הרבה מדי שנים בשביל שזה יהיה לגיטימי לספור או לספר, יצאתי מהסינמטק בירושלים, רגע אחרי שראיתי לראשונה את 'ראש מחק' של דיויד לינץ'.
לפני, במשעול האבן מעל גיא בן הינום, הלכה דמות נשית קטנה ומכונסת במעילה השחור. שנינו פסענו בקצב אחיד, אך פסיעותיי היו גדולות משלה. לאט לאט נסגר הפער ביננו. ראיתי את גווה הולך ומתכווץ וידעתי שהבחינה בקול צעדיי. ניסיתי להאט, אך זה לא עזר, הקור צימצם ביננו, ברגע אחד היא הסתובבה אלי, ובמבטה הצטלל גל מחריד של בעתה ואימה
בזמנים אחרים, הייתי אולי נעלב מזעף התוכחה האילם ששכן במבטה. אך באותו הלילה ידעתי שזה לא (רק) אני שהחריד את קיומה – זה הסרט.
כמוה, גם אני יצאתי מהסרט, שרוט ומתוסרט. העולם כולו השתנה לי בין רגע. הכל היה אחר. המציאות הורכבה מאלפי גווני בעתה אימה וחרדה. כל זרם אוויר, כל אבן בצד השביל נראתה מוזרה יותר מקודמתה, כל מכלול הערכים שלי טולטל באותו ערב, העולם היה שונה, לקח לי זמן לחזור לעיוורון השגרה.
באותו ערב הבנתי שבמיטבם סרט, שיר, אלבום, ולמעשה כל יצירת תרבות גדולה, הם בעצם תאונה חזיתית עם המציאות. זו שמכריחה אותנו להשיר מבט אליה.
אנו כל כך מורגלים ללכת בין החומות השקופות של חיינו. מרחפים, חצי חולמים, חצי ערים, בין רגעי הזמן שבו משהו עוד משנה, אל זמן הדמדומים שאינו משתנה. מביטים קדימה בחשש, עוד סיבוב אחד ודי, לא יכולים ולא רוצים להכיל את העובדה שכל זה אינו אלא משל, לחיים.
הכל חיקוי. פרט לסבל, ולכאב. בין אם עמום או מרוחק, נוכח או חמקמק, הוא שם, הוא נעלי הבית שאנו הולכים בהם כאסירי יום ולילה בשבילים עקלקלים. אך אין זו תוכחה. רק כך אנו יכולים להתבונן אל עבר שמי הלילה ולראות את הכוכבים, מבלי לפול אל תוך החושך הגדול.
ובלי התקווה הזו, מה אנחנו? צללים באפילה.
למה אי אפשר לחיות למעלה כמו שחיים למטה, שאל לפני שנים רבות משורר הישראליות הגדול. אין דבר מתאים מזרמי העומק הנקווים ברצף התודעה האסוציאטיבי בשיריו של שלמה ארצי, כדי לפסקל בבהירות ובבהילות, את מטוטלת החוויה שבה אני חי. בזמן ומקום בו כל רגע הוא היסטורי, אך ההיסטוריה לעולם אינה רוגעת ואף פעם לא נפתרת.
הרגע הקשה ביותר ב'מעבר להרים ולגבעות', הוא הרגע אחרי שהאורות נדלקים. כשהסדרן שר את השיר של שלמה ארצי, ואתה נותר עם המבט שננעץ בך, מפלח אותך, הרבה מעבר לתודעה. מבט שמבקש ממך להכיל את הדילמה הזו שבה אתה משמש רק כסטטיסט בעל כורחך בסיפור שבו 'אנחנו לא אנשים רעים…'.
בדרך הביתה אחרי הסרט, עצרנו בארומה. הזמנתי הפוך בכוס קרטון.  שילמתי על המבצע, קפה בלי קצף עם מאפה פילו תפוחי עץ. חיכיתי שיקראו לי, שלמה ארצי התחיל להתנגן ברמקולים של ארומה. התבוננתי מסביב, חשתי שלבמאי יש את כולם, את הסטודנט עם המחשב בשולחן הרחוק שקע באור המסך, את שני הבדואים שהתלחששו בערבית מעורבבת עברית, גשם כבר ירד וזה חורף, שתי נערות ישבו אחת מול השניה וכתבו בוואטסאפ למי שלא היה שם,
את מה שאני זוכר מזה אני רושם ואז זה קרה.
לשבריר רגע אחד,
כמעט הבנתי הכל.
באותו רגע מישהי ברמקולים קראה:
דויד?
דויד?
'עוד חף מפשע שחטא,
עוד טיפת חשק במיטה,
עוד שינויים בגוף הסרט, בתוכנית.
עוד גרפיטי "תהיי איתי לעולמים"
ועוד אורות דולקים, זו בטח מכונית.
עוד אחד ודי, עוד רגע במיטה,
בואי לא נקום, אמשוך קצת זמן איתך,
עוד פסוק מהתפילה,
"תן כוח כמו בהתחלה,"
עוד מלך להוריד,
להזריק אותך לתוך הוריד,
עוד אחד ודי.'
שלמה ארצי.
לכו לראות, לא שתמנעו מהתאונה, אבל לפחות תוכלו להרגיש אותה באמת.

גשם, הקשב לנשים

גשם, כך קראתי לה. למרות שנפגשנו בצבא, כבר אז לא הבנתי בנשים או בשנים, כמעט שום דבר. לילות רבים מדי לאחר מכן היא תלחש לי, שלא היה מה להבין פרט לאי ההבנה עצמה. אבל באותו בוקר הכל נראה בוצי, ומעורפל כמו יום הים הגועש שהמתין לנו, אחרי שמירת לילה מותשת מתשוקה לא ממוששת.

המרחק קרב ביננו, מדי יום נסענו שעה וחצי אל הבסיס המפונק. בסיס שכמו נוצר לילדי שמנת רמת אביב ותות רמת השרון. ילדים שהגנטיקה הכלכלית סדרה להם תפקיד חסר משמעות קרוב לבית. הם היו מגיעים לבסיס ברכב עשירים בני עשרים, עם מחבט טניס במושב האחורי ועתיד מסומן בעולם הכסף הישראלי. אנחנו הגענו מבאר שבע, ילדי מהגרים ותיקים וחדשים מקצוות מפת העולם, ילדים ששרירותיות צבאית סיננה אותם, כמו קללה מלעיגה אל המקום הלא נכון. הצצה אל ערוץ החיים שלא נכונו להם.
היא היתה הרפתקאה בלונדינית ובלתי אפשרית. בכל פעם ששעמם לה תפסנו את הטרמפ הראשון שעצר לנו משער הבסיס ולאא משנה לאן הוא נוסע, רק שיהיה מעניין. לא פעם מצאנו את עצמנו יושבים בטרמפיאדה נידחת, ליד יישובים מתים של אנשי שבע וקבע, צוחקים ותוהים כיצד נגיע הביתה. ככל שהתרחקנו מחברת האדם, רציתי ללחוש לה "את קסם הקיום", אבל לה היה חבר, ולי היה לב מחברת שבכל יום נכתב ונסדק יותר ויותר.
כמו עלים נושרים השירים נכתבו בנפילה מגבוה. את כל מה שרציתי להגיד לה, כתבתי על אחרות. יום אחד האומץ נעזר בי,, באחת הנסיעות פתחתי מחברת צבאית, במקום גאוגרפיה של ארץ, כתבתי את טופוגרפיית הלב של ארץ ללא חמלה, לב בודד, נוסע, אוהב.
הראתי לה מילים, ועוד מילים, ועוד רווחי מילים. אך כל מה שרציתי להגיד לה היה – "כל המילים מהמריונטות ועד הכוכבים…. הן אף פעם לא יהיו יפות כמוך, אף פעם באמת לא ירגשו.. ". היא קראה בשקט ונקרעה, בוחנת כל מילה עד סופה המר. לבסוף כשהשירה את מבטה אלי, משהו בעיניה התכולות היה עצוב מכל גשם שהכרתי. "אתה משורר", היא אמרה "למרות שתרצה, אני לא מרשה לך למות צעיר…"
צחקתי, היו לה אמירות של תאטרון רוסי, שהסווה את עצמו לקרקס פרעושים. כמה ימים לאחר מכן בסוף עוד שמירה מיותרת שבה אבטחנו את כל מהדקי הבסיס מפני גנבי שדות התות, הראש שלה הפך לסחרחרה. הכאבים לא פסקו גם כשהיום עלה, ועלה, ועלה. כשהצבא גילה כמה היא חולה, הוא הוכיח יעילות מיידית. תוך פחות משבוע היא היתה אזרחית, ממילא המדים תמיד נראו עליה כמו כותנת לקשירת משוגעים.
המרחק לא הקהה את המגנטים שנטענו בדם, העולם המשיך לסוב על צירו, והחשמל המשיך לזרום, ולזרום בחוטי הכסף שנמתחו ביננו. ערב באר שבעי אחד, כמה חודשים אחרי התרסקות האלבום שלא היה, שכבתי חולה וקודח בבדידות זיעה נוראית, שונא את עצמי ואת מהלומות חיי. עננים כבדים זעו במרחק, בערפול נזכרתי במילותיה על המוות הצעיר, נאחזתי בהן כעפיפון בים הצער. התקשרתי אליה: "אני צריך אותך" מלמלתי, והיא הגיעה אלי עם מרק עוף צחוקה ורחומה – "אדיוט! כמה שנים לא שכבת עם אישה?"

נזקקנו למעט למילים כדי להסתער אל הקרבה. היא הייתה רכה ורוטטת כפסנתר חשמלי, רטובה מהשלג המוסקבאי שנפל ונמס ברכות כל הדרך מליבה אל בין רגליה. במורד עורפה, שפתיי קראו את מחשבותיה שהסתמרו כשערות הקטנטנות ביורת שניתן לראות, גבול צווארה, תחילת גווה, צלילל מיתרים צפופים ומרוחקים געש בי. כל כך הרבה שנים חיכינו בחלון, משורר עלמוני ולוליינית קרקס ללא רשת, עד שתשוקות האבק הסתחררו והפכו למחול המחילה של רגע אחד בלילה הנצחי. מחול ארוך כתשוקה שהודחקה, צר ורחום כגשמי חרטה, אבוד ונמצא כזרע באדמה התחוחה. בחיכוך החיים קדימה, הבטתי באישוני נשמתה התחתונה והעליונה, אל ימות המלח הלבן שלא נעצמו לרגע. רק כשנגמרתי בתוכה הבנתי שיש דמעות שניתן לבכות ולא מהעיניים. שגם בתוכי היתה ארץ קטנה וחרבה שמחכה למשהו ברוך כמו הגשם…
עד היום, ומאז, כשהגשם קרב וקרב בצעדי ענק, אני נזכר, זה שיר פלא לאוזניי, ייסורי וסיפור התשוקה שמצמיחה כנפיים,, פסקול קסם הקיום השקט ללא רשת ביטחון, גבול או חוקים. סיפורו של גשם אחד שאחר לרדת, גשם, כך קראתי לה…
גשם, זה מה שהיא הייתה.