גשם, כך קראתי לה. למרות שנפגשנו בצבא, כבר אז לא הבנתי בנשים או בשנים, כמעט שום דבר. לילות רבים מדי לאחר מכן היא תלחש לי, שלא היה מה להבין פרט לאי ההבנה עצמה. אבל באותו בוקר הכל נראה בוצי, ומעורפל כמו יום הים הגועש שהמתין לנו, אחרי שמירת לילה מותשת מתשוקה לא ממוששת.

המרחק קרב ביננו, מדי יום נסענו שעה וחצי אל הבסיס המפונק. בסיס שכמו נוצר לילדי שמנת רמת אביב ותות רמת השרון. ילדים שהגנטיקה הכלכלית סדרה להם תפקיד חסר משמעות קרוב לבית. הם היו מגיעים לבסיס ברכב עשירים בני עשרים, עם מחבט טניס במושב האחורי ועתיד מסומן בעולם הכסף הישראלי. אנחנו הגענו מבאר שבע, ילדי מהגרים ותיקים וחדשים מקצוות מפת העולם, ילדים ששרירותיות צבאית סיננה אותם, כמו קללה מלעיגה אל המקום הלא נכון. הצצה אל ערוץ החיים שלא נכונו להם.
היא היתה הרפתקאה בלונדינית ובלתי אפשרית. בכל פעם ששעמם לה תפסנו את הטרמפ הראשון שעצר לנו משער הבסיס ולאא משנה לאן הוא נוסע, רק שיהיה מעניין. לא פעם מצאנו את עצמנו יושבים בטרמפיאדה נידחת, ליד יישובים מתים של אנשי שבע וקבע, צוחקים ותוהים כיצד נגיע הביתה. ככל שהתרחקנו מחברת האדם, רציתי ללחוש לה "את קסם הקיום", אבל לה היה חבר, ולי היה לב מחברת שבכל יום נכתב ונסדק יותר ויותר.
כמו עלים נושרים השירים נכתבו בנפילה מגבוה. את כל מה שרציתי להגיד לה, כתבתי על אחרות. יום אחד האומץ נעזר בי,, באחת הנסיעות פתחתי מחברת צבאית, במקום גאוגרפיה של ארץ, כתבתי את טופוגרפיית הלב של ארץ ללא חמלה, לב בודד, נוסע, אוהב.
הראתי לה מילים, ועוד מילים, ועוד רווחי מילים. אך כל מה שרציתי להגיד לה היה – "כל המילים מהמריונטות ועד הכוכבים…. הן אף פעם לא יהיו יפות כמוך, אף פעם באמת לא ירגשו.. ". היא קראה בשקט ונקרעה, בוחנת כל מילה עד סופה המר. לבסוף כשהשירה את מבטה אלי, משהו בעיניה התכולות היה עצוב מכל גשם שהכרתי. "אתה משורר", היא אמרה "למרות שתרצה, אני לא מרשה לך למות צעיר…"
צחקתי, היו לה אמירות של תאטרון רוסי, שהסווה את עצמו לקרקס פרעושים. כמה ימים לאחר מכן בסוף עוד שמירה מיותרת שבה אבטחנו את כל מהדקי הבסיס מפני גנבי שדות התות, הראש שלה הפך לסחרחרה. הכאבים לא פסקו גם כשהיום עלה, ועלה, ועלה. כשהצבא גילה כמה היא חולה, הוא הוכיח יעילות מיידית. תוך פחות משבוע היא היתה אזרחית, ממילא המדים תמיד נראו עליה כמו כותנת לקשירת משוגעים.
המרחק לא הקהה את המגנטים שנטענו בדם, העולם המשיך לסוב על צירו, והחשמל המשיך לזרום, ולזרום בחוטי הכסף שנמתחו ביננו. ערב באר שבעי אחד, כמה חודשים אחרי התרסקות האלבום שלא היה, שכבתי חולה וקודח בבדידות זיעה נוראית, שונא את עצמי ואת מהלומות חיי. עננים כבדים זעו במרחק, בערפול נזכרתי במילותיה על המוות הצעיר, נאחזתי בהן כעפיפון בים הצער. התקשרתי אליה: "אני צריך אותך" מלמלתי, והיא הגיעה אלי עם מרק עוף צחוקה ורחומה – "אדיוט! כמה שנים לא שכבת עם אישה?"

נזקקנו למעט למילים כדי להסתער אל הקרבה. היא הייתה רכה ורוטטת כפסנתר חשמלי, רטובה מהשלג המוסקבאי שנפל ונמס ברכות כל הדרך מליבה אל בין רגליה. במורד עורפה, שפתיי קראו את מחשבותיה שהסתמרו כשערות הקטנטנות ביורת שניתן לראות, גבול צווארה, תחילת גווה, צלילל מיתרים צפופים ומרוחקים געש בי. כל כך הרבה שנים חיכינו בחלון, משורר עלמוני ולוליינית קרקס ללא רשת, עד שתשוקות האבק הסתחררו והפכו למחול המחילה של רגע אחד בלילה הנצחי. מחול ארוך כתשוקה שהודחקה, צר ורחום כגשמי חרטה, אבוד ונמצא כזרע באדמה התחוחה. בחיכוך החיים קדימה, הבטתי באישוני נשמתה התחתונה והעליונה, אל ימות המלח הלבן שלא נעצמו לרגע. רק כשנגמרתי בתוכה הבנתי שיש דמעות שניתן לבכות ולא מהעיניים. שגם בתוכי היתה ארץ קטנה וחרבה שמחכה למשהו ברוך כמו הגשם…
עד היום, ומאז, כשהגשם קרב וקרב בצעדי ענק, אני נזכר, זה שיר פלא לאוזניי, ייסורי וסיפור התשוקה שמצמיחה כנפיים,, פסקול קסם הקיום השקט ללא רשת ביטחון, גבול או חוקים. סיפורו של גשם אחד שאחר לרדת, גשם, כך קראתי לה…
גשם, זה מה שהיא הייתה.

2 comments on “גשם, הקשב לנשים

  1. לב מחברת. פוסט מושלם. תודה לך דויד

  2. וואוו זו פשוט כתיבה עלית. דויד אתה פשוט אמן המילה הכתובה. הצלחת לרסק אותי לעזאזל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: