כמעט כמו שרואים בסרטים תבונת הביקורת הטהורה

תאונה עם המציאות – מעבר להרים ולגבעות

מעבר להרים ולגבעות
בלילה חורפי אחד, לפני הרבה מדי שנים בשביל שזה יהיה לגיטימי לספור או לספר, יצאתי מהסינמטק בירושלים, רגע אחרי שראיתי לראשונה את 'ראש מחק' של דיויד לינץ'.
לפני, במשעול האבן מעל גיא בן הינום, הלכה דמות נשית קטנה ומכונסת במעילה השחור. שנינו פסענו בקצב אחיד, אך פסיעותיי היו גדולות משלה. לאט לאט נסגר הפער ביננו. ראיתי את גווה הולך ומתכווץ וידעתי שהבחינה בקול צעדיי. ניסיתי להאט, אך זה לא עזר, הקור צימצם ביננו, ברגע אחד היא הסתובבה אלי, ובמבטה הצטלל גל מחריד של בעתה ואימה
בזמנים אחרים, הייתי אולי נעלב מזעף התוכחה האילם ששכן במבטה. אך באותו הלילה ידעתי שזה לא (רק) אני שהחריד את קיומה – זה הסרט.
כמוה, גם אני יצאתי מהסרט, שרוט ומתוסרט. העולם כולו השתנה לי בין רגע. הכל היה אחר. המציאות הורכבה מאלפי גווני בעתה אימה וחרדה. כל זרם אוויר, כל אבן בצד השביל נראתה מוזרה יותר מקודמתה, כל מכלול הערכים שלי טולטל באותו ערב, העולם היה שונה, לקח לי זמן לחזור לעיוורון השגרה.
באותו ערב הבנתי שבמיטבם סרט, שיר, אלבום, ולמעשה כל יצירת תרבות גדולה, הם בעצם תאונה חזיתית עם המציאות. זו שמכריחה אותנו להשיר מבט אליה.
אנו כל כך מורגלים ללכת בין החומות השקופות של חיינו. מרחפים, חצי חולמים, חצי ערים, בין רגעי הזמן שבו משהו עוד משנה, אל זמן הדמדומים שאינו משתנה. מביטים קדימה בחשש, עוד סיבוב אחד ודי, לא יכולים ולא רוצים להכיל את העובדה שכל זה אינו אלא משל, לחיים.
הכל חיקוי. פרט לסבל, ולכאב. בין אם עמום או מרוחק, נוכח או חמקמק, הוא שם, הוא נעלי הבית שאנו הולכים בהם כאסירי יום ולילה בשבילים עקלקלים. אך אין זו תוכחה. רק כך אנו יכולים להתבונן אל עבר שמי הלילה ולראות את הכוכבים, מבלי לפול אל תוך החושך הגדול.
ובלי התקווה הזו, מה אנחנו? צללים באפילה.
למה אי אפשר לחיות למעלה כמו שחיים למטה, שאל לפני שנים רבות משורר הישראליות הגדול. אין דבר מתאים מזרמי העומק הנקווים ברצף התודעה האסוציאטיבי בשיריו של שלמה ארצי, כדי לפסקל בבהירות ובבהילות, את מטוטלת החוויה שבה אני חי. בזמן ומקום בו כל רגע הוא היסטורי, אך ההיסטוריה לעולם אינה רוגעת ואף פעם לא נפתרת.
הרגע הקשה ביותר ב'מעבר להרים ולגבעות', הוא הרגע אחרי שהאורות נדלקים. כשהסדרן שר את השיר של שלמה ארצי, ואתה נותר עם המבט שננעץ בך, מפלח אותך, הרבה מעבר לתודעה. מבט שמבקש ממך להכיל את הדילמה הזו שבה אתה משמש רק כסטטיסט בעל כורחך בסיפור שבו 'אנחנו לא אנשים רעים…'.
בדרך הביתה אחרי הסרט, עצרנו בארומה. הזמנתי הפוך בכוס קרטון.  שילמתי על המבצע, קפה בלי קצף עם מאפה פילו תפוחי עץ. חיכיתי שיקראו לי, שלמה ארצי התחיל להתנגן ברמקולים של ארומה. התבוננתי מסביב, חשתי שלבמאי יש את כולם, את הסטודנט עם המחשב בשולחן הרחוק שקע באור המסך, את שני הבדואים שהתלחששו בערבית מעורבבת עברית, גשם כבר ירד וזה חורף, שתי נערות ישבו אחת מול השניה וכתבו בוואטסאפ למי שלא היה שם,
את מה שאני זוכר מזה אני רושם ואז זה קרה.
לשבריר רגע אחד,
כמעט הבנתי הכל.
באותו רגע מישהי ברמקולים קראה:
דויד?
דויד?
'עוד חף מפשע שחטא,
עוד טיפת חשק במיטה,
עוד שינויים בגוף הסרט, בתוכנית.
עוד גרפיטי "תהיי איתי לעולמים"
ועוד אורות דולקים, זו בטח מכונית.
עוד אחד ודי, עוד רגע במיטה,
בואי לא נקום, אמשוך קצת זמן איתך,
עוד פסוק מהתפילה,
"תן כוח כמו בהתחלה,"
עוד מלך להוריד,
להזריק אותך לתוך הוריד,
עוד אחד ודי.'
שלמה ארצי.
לכו לראות, לא שתמנעו מהתאונה, אבל לפחות תוכלו להרגיש אותה באמת.

0 comments on “תאונה עם המציאות – מעבר להרים ולגבעות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: