הספדים מוזיקלים תמונות הרגע

דרך 66, צ'אבו דל אוצ'ו וצ'אק ברי ז"ל

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי משוטט בעיירה קטנה בשם סאן אידלפונסו, במרכז ספרד. העיירה אשר נמצאת ליד העיר סגוביה ידועה מעט למטיבי תור, בתור העיירה הסודית שמכילה את גני ורסאי של ספרד – לה גראנחה.  אך לאחר כמה ימים של שוטטות בתוך הגנים הקסומים לאין קץ, השתעממתי מכל הירוק והמזרקות הגותיות. ענת היתה בכנס מדעי, מעיין היתה הילדה הכי חמודה בעולם בכל פעם שהציצה מתוך עגלת התינוקות ואני חיפשתי קצת עיר בעיירה קטנטנה.

כך מצאתי את עצמי מתגלגל אט אט במורד רחוב המלכה מ"כיכר הכאבים". כמה מלודרמטים הספרדים האלו, חשבתי לעצמי, מי קורא כך לכיכר? אבל אז נזכרתי בסמטת הגידם, ברחוב עולי הגרדום ובעמק רפאים והבנתי שכל עם הוא דרמה קווין היסטרי כשזה מגיע לעברו. בין כך או כך לפתע הבחנתי שאני עומד בקצה הרחוב כשמימיני חנות ספרים בשם איקרוס, ומשמאלי בר בשם ROUTE 66.

נכנסתי לחנות ויצאתי משם עם ספר שירים של לורקה בשבילי, וחוברת קומיקס שמאוד אהבתי כילד בשביל מעיין (אל צ'אבו דל אוצ'ו, אם זה לא נשמע לכם כמו סינית, אתם ודאי מחייכים) חצינו את הכביש והתיישבנו בבאר שממול. לפני שהתפניתי לצלול אל הפואמות האהובות של לורקה, הבטתי סביבי על הבר והבנתי שמצאתי עוד אחד מהא/נשים שאני הכי אוהב; אלו שחיים בסרט. אלו שיעשו הכל בשביל לחיות את החיים שלהם כמו שהם  חולמים, וכשהמציאות לא מסתדרת עם החלום, הם מרימים תפאורה, מתלבשים לתפקיד, מתאפרים, מדליקים זרקור וצועקים אקשן… והטיפוס שיצר וניהל את הבר, לא היה שונה.

למרות גילו המתקדם אל עבר הלא נודע, האיש מאחורי הבר, נראה והתנהל כמו מי שיצא כרגע מסרט של ג'יימס דין. מעיל עור שחור, חולצה לבנה, מכנסי ג'ינס כחול וברק ברליאנטין במעט השיער הלבן שסורק בקפידה אחורה. רק השפם הדקיק שלו, נותר בתור סימן שאלה האם הוא מעיד על מוצאו הקסטליאני או מהווה מחווה לצ'אק ברי. פרט לכך, כל הבר מימינו ומשמאלו היה מקדש אמריקנה אחד גדול.

עיניי שוטטו על קירות החימר הוורדרדים. תמונות של מרלין מונרו, אופנועים, וגיטרות מכל עבר, עד שלבסוף עיני נחו על הקיר הגדול שעליו היו תלויים שלל שלטי דרך מכביש 66, שמות של ערים: סיינט לואיס, ג'ופלין מיזורי, אוקלהומה סיטי, אמרילו, גאלופ ניו מקסיקו, פלאגסטף אריזונה, ווינונה, קינגסמן,  ברסטו, סן ברנדינו… וואו, אינעל דינו, מצאתי את עצמי קורא ומזמזם את שלטי הדרך כמו תווים מפח, ידעתי שמי ששם אותם שם, לא אסף אותם באקראי.

האיש קלט את שפתי הממלמלות, תוך כמה שניות צ'אק ברי החל לשיר מהרמקולים שאם בא לך לנוע עם מנוע אל המערב, קח את הדרך שלו, באוטוסטרדה הכי טובה שישנה, דרך 66.  לא היינו צריכים שמות או משהו יותר מזה בכדי להתתחיל את השיחה מהאמצע. הסיפור קלח על צעיר ומורד בעיירה שכל קיומה התמצה בתחזוקת הגנים המלכותיים כדי שלרודן פרנקו תהיה חופשת קיץ נהדרת. עד שיום אחד צ'אק ברי הזמין את הצעיר לתור את העולם הסודי של כביש 66, ומשם הדרך  נפקחה לאורך. באמצע היו כלא, הימלטות בספינת דייגים, גניבת גבול, אבל כל אלו לא עצרו את  צליין הרוקנרול, שעבר את כל דרך 66 עד שהגיע אל קיצה ויש שיאמרו קצה המערב כולו – לוס אנג'לס.

עשרים שנה לאחר מכן ומותו של רודן חופשת הקיץ, החזירו אותו אל עיירת ילדותו.שם פתח האיש את הבר ושימר בו את כל זכרונותיו מהמסע הגדול של חייו ביחד עם תפריט של המבורגר צ'יפס וקולה במקביל לאוכל ספרדי עממי.
הבוקר התבשרנו שצ'אק ברי נפטר בגיל 90. כרבים אחרים הכרתי אותו בתחילה דרך מתווכים ודרך אינדוקטורינציית האדם הלבן, זה שמשכנע את עצמו שהוא המציא את הרוק'נ'רול. כמו שתוכלו לראות בקטע הזה כאן למטה, שבו מייקל פוקס חזר אל העבר כדי ללמד את צ'אק ברי איך לנגן את "ג'וני בי גוד". בזמן אמת השיר והביצוע הזה הדהים אותי, אבל הזיוף הלך והתחדד עם הזמן, ואחרי שניגנתי את הקלטת הזו ללא הפסקה, הלכתי לחפש את המקור.

והמקור ניקר ומנקר במוחי עד היום. עבורי צ'אק ברי היה כל האלף-בית-גימל שנזקקתי לו בכדי לדבר רוק'נ'רול. צ'אק ברי איחד את מסורת הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוזיקת הקאנטרי אל הפורמט המושלם, אבל את מי זה מעניין המצאות של פורמטים? צ'אק התניע את הרעב הזה שממלא אותך אם רק היה בך חלל פנוי להכיל את הריקנות. כל מה שהיית צריך זה שישה מיתרים, גרוב שדחף קדימה כמו ברווז חרמן על מנוע של שברולט 59' והיית בדרכך אל האמת הגדולה. שכן צ'אק ברי ניסח את מניפסט הרוקנרול על גבי שלושה אקורדים שהכילו את הקוד הסודי לקיום הנכון – העולם הוא הרפתקאה, וכל מה שנותר לך לעשות זה פשוט לצאת לדרך, אם רק תעיז..

כששמעתי שצ'אק ברי נפטר הלילה, לא חשבתי עליו. חשבתי על הבר בסאן אידלפונסו. שכן שם, עם לורקה ביד, וצ'אק באוזניים, הבנתי שזה לא משנה אם זו סאן אידלפונסו בשנות השישים, או באר שבע בשלהי שנות השמונים. ערים קטנות יוצרות רעב גדול. תפקידם האמיתי של גיבורי תרבות; לורקה, צ'אבו דל אוצ'ו או צ'אק ברי הוא רק לספק לך במילים מראות וצלילים, את מפת הבריחה. זו שמצליחה, וזו שנגמרת עוד לפני שהגעת אל קצה הרחוב.

אפשר להתבונן על ההעבר שלך במבט ביקורתי, שום טוב לא יצא מזה. היום אני מביט בו בעיקר דרך משקפיי חסד. הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששמעתי שצ'אק ברי נפטר, היה לבדוק מחיר טיסה לסיינט לואיס. המחשבה השניה היתה לסגור מיד את המסך המפתה. מיליון סאחים מזדקנים במורד דרך 66 ימאיסו את חלום הרוק'נ'רול  בדיוק כמו מסלול צפייה בפרחים צמוד לכביש הראשי ביום שבת בבוקר. בסופו של דבר במיטבו העולם היה תמיד רק פירמידה של חלומות שרק מתי מעט מסוגלים למשש את השפיץ, אבל בלעדיה העולם הוא עינוי ארוך ואפל של תעיה ותהיה בחשכת מסדרונות קופת חולים אחר משמעות הקיום.

אז צ'אק ברי נפטר הלילה והותיר אחריו מספיק שירים בשביל שנוכל לחיות בסרט לכמה רגעים מאושרים, אני הולך לרקוד כמו ברווז צולע עם גיטרה עכשיו, אתם מוזמנים להשתולל מתחת לשולחן במשרד, לתופף עם הידיים על ההגה בפקק,  או כל דבר שיגרום לכם להרגיש חיים לרגע, ובערב אני הולך לנסוע כל הדרך לירוחם עם  צ'אק ברי ברמקולים, שכן החיים מתקיימים באמת, רק ברגעים המתים של דרך 66.
נסיעה טובה

2 comments on “דרך 66, צ'אבו דל אוצ'ו וצ'אק ברי ז"ל

  1. מתן שיינר

    יפה כתבת, זה תפס היטב את הלך הרוח שמסתובב לי בראש בנוגע לתחושת חיות וחיוניות. באת בטוב עם זה. מזל שיש מוזיקה וחלומות שמשרטטים לך בראש את שביל הבריחה. לפעמים הקיום של השביל הוא הבריחה עצמה…

  2. מקסים 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: