שוב כרגיל – קשישטוף שטירן, ונדטה אלקטרונית והקשר בין שכול ומחול.

לפני כשנתיים בערך, גיליתי את המוזיקה של קשיש(טוף) שטרן, דרך הפקתו המעולה של ‏כפיר שתיוי‏ (‏‎Kfir Shtivi‎‏) חברי האהוב.
פרסמתי פה בפייסבוק, השמעתי בתוכנית הקצריפריה, ובתוכניות רדיו שבהם התארחתי, וזה עורר מעט עניין באחד היוצרים הייחודיים ביותר שפעלו כאן ולא זכו לשמץ של הכרה.
אמש שלח לי Roy Troy Hareven לשמוע את הקישור המצורף מהפרויקט החדש שלו – ונדטה אלקטרונית, התרגשתי לשמוע שטרוי הכיר את המוזיקה של קשישטוף דרך השיתופים שלי, יש משהו מאוד מעודד ביצירה שמגיעה אל קהל גם אחרי אחרי שנדמה כי כלו כל התקוות. הקשבתי לביצוע והופתעתי לגלות שמדובר בביצוע דאנסי ורקיד (!) לאחד משיריו הנוגים והנוגעים ביותר של קשיש -'שוב כרגיל'. הביצוע של קשישוף לשיר היה אחד משירי השכול הנוראיים והמזעזעים ביותר ששמעתי. המחשבה לקחת אותו למקומות רקידים, נשמעת על פניו כמתכון לאסון. אבל כשחושבים על זה, החיים כאן צמודים במחול לשכול בכל אספקט של החיים, מי לא מכיר נופל אחד או שניים? ומי מהנופלים לא רקד את, וב-חייו?
ואולי הגיע הזמן לעשות פראפרזה על דבריו של שלמה ארצי וכבר לסמן את בואם העתידי של טקסי זכרון אלטרנטיבים "נרקוד, נזכור" שכן אם יש דבר אחד שהשכול הוא שיוויני בו הוא גדיעת כל האספקטים של החיים. מהעצובים ועד השמחים ביותר, מהמרגשים ועד הבנאלים להפליא.
הנה הביצוע של טרוי:

 

והנה  הביצוע של קשישטוף בעצמו:

 

יום טוב ומטיב

 

משהו על הדרך – עולם לא מושלם.

צילום המדבר בשדה בוקר.

יש גם ימים כאלו, מהלומות ומהמורות ברצף בלתי הגיוני או הגון, גדרות מתעלקות הדרכים מתעקלות ומחסומים נערמים מכל עבר, והאופק הולך ומתרחק כשהספק שמאמיר ומכרסם בך, להמשיך? וכמה עוד אוכל למשוך? ולאן? וזה משנה משהו?

ואולי..

ואולי…

ואולי…

בסוף אחד השירים הפלאיים שנכתבו אי פעם – "עריקת חיות הקרקס", סיכם ייטס את המסע אל שאול תחתיות עצמך, למרות שהיה אירי, וגאה באיריותו, ייטס הבין היטב את בלוז היוצר, מי שבורא עולמות מבועת סבון בכדי לשנות את העולם המשונן שמנפץ אותן, צריך ללמוד בכל פעם מחדש איך להתחיל שוב, ומהתחלה גם

"עתה שסולמי נעלם

ועלי לשכב במקום בו כל הסולמות כולם מתחילים

בחנות הסמרטוטים המטונפים של הלב"

לא קל להיות הברון מינכהאוזן בפעם ה836, למצוא מהיכן להביא את הכוח הנחוץ בכדי להרים את עצמך שוב פעם מעלה מתוך עצמך, אך יותר מכאב מהלומות החיים וצריבת הכשלונות, מה שבאמת מחלחל ומרעיל את מי התהום של נשמתך, הוא הערעור המטלטל עד כדי אובדן אמונה בדרכך, כדרך הנכונה שבחרת לעצמך.
אבל גם אם הכל היה טעות טרגית, מסע רע לתפארת, עדיין, למזלי, הלילה הוזכר לי שמתחת לכל הכובעים והקסקטים, העמדות פנים וטקסי יום הכשלון ללילות חסרי גבורה, בבסיס הכל, ומעבר לכל, מזל גדול לגלות ומחדש שאי שם יש מקום שלעולם לא יחשיך…
לילה טוב ומטיב

הדג האנלוגי שלא רצה להיות דיגטלי – ז'אן מישל ז'אר, הופעה במצדה

לפני הרבה שנים לקחה אותי מערכת החינוך הישראלית והשביעה אותי ששנית "מצדה לא תיפול", בסדר בסדר מלמלתי, אבל תפול לאן? ולידי מי? הסתכלתי סביב, ים המוות הדליח בשקט ממול, והתחלתי לתהות מה הפריע לשליטי אימפריית רומא שכמה משוגעים המתבצרים על הר בקצה העולם, מטר וחצי מסדום.

הו זו נקודה אסטרטגית ענו לי, זה שולט על כל המרחב.. איזה מרחב? מרחב הכלום אבק וחול שמסביב. דרכים אסטרטגיות, בושם האפרסמון היה הקריסטיאן דיור של העולם הישן. נאמר, שבושם כל כך "חשוב" נמצא בשליטת כמה משוגעים בראש הר, לא עדיף למצוא מקום אחר לייצר את הבושם, למה כמה עשרות יהודים תקועים על הר בקצה המדבר מטרידים כל כך את האימפריה הרומית?

בדיוק אותה שאלה חלפה בראשי באמצע ההופעה של ז'אן מישל ז'אר למרגלות המצדה. אני לא האימפריה הרומית אבל היה משהו מטריד במיוחד בזה שכמה אלפי יהודים עמדו מתחת למצדה, אל מול חייל הלגיון האלקטרוני שעושה כמיטב יכולתו לשמח אותם, אבל בפועל רק גרר אותי מטה מטה אל מעמקי הדכאון.

כילד הערצתי את התקליטים של ז'אר, בעיקר את אוקסיג'ן. איך אפשר שלא? האיש יצר מפות חשמליות בזמן. הסיע אותי לחלל החיצון כדי לראות דברים שלא שמעתי מעודי, חופי חלום מוזהבים ודיונות אנלוגיות קסומות, אבל בסופו של דבר החזיר אותי הביתה לארוחת ערב ושנת חלום מחויכת. מעט מאוד אלבומים שבו את דמיוני כמו הצלילים של ז'אר, היה בהם איזון נדיר בין מנגינות שדוורים חשמליים יכולים לשרוק לצלילים שאפשר רק לחוות כתנועת שדות מגנטים, הנסיוניות והמורכבות שהוא העמיד מול אוזניי, אף פעם לא באו על חשבון סקרנות המסע, החיוך האנושי, ובעיקר הקסם המלודי. איכשהו אצל ז'אר דרך כל הצלילים המסונטזים חלפה תחושה עמוקה של אנושיות מתפרצת ומלאת חיים, אנושיות קורנת ליברלית, ומודרנית בבסיסה, המודרניזם של ז'אר היה כזה שהאמין שהטכנולוגיה תעשה אותנו טובים יותר, ולמרבה הצער אלו בדיוק הדברים שהיו כל כך חסרים בהופעה המתה של ז'אר במצדה.

מזה הרבה שנים שאני מקונן על אובדן היכולת לשמוע מוזיקה באיכות רפרודוקציה נורמלית ומעלה. מילא שפורמט האמפי3 שיוטיוב הרס את היכולת של האנושות לשמוע בחדות ומלאות צליל יפה, לפני כמה שבועות רציתי לנגן דיסק בחדר מלא מחשבים ניידים, ובאף לא אחד מהם לא היה כונן.

"אל תדאג, כל עוד יש מוזיקה חיה, הכל יהיה בסדר" הרגיע אותי חבר לפני שנים כשהתלוננתי שוב על איכות הצליל המזעזעת שדורנו נחשף אליו שוב ושוב.

אז מבלי ששמתם לב בשלוש השנים האחרונות התחוללה מהפיכה מזעזעת בעולם הסאונד, כל ההופעות הגדולות ובינוניות זנחו את מערכות הצליל האנלוגיות ועברו למערכות דיגטליות. למה? כי זה נוח. במקום לסחוב טונות של ציוד חשמלי, כל מה שצריך זה מיקסר קטן והכל ממוחשב בפנים. אבל מהצד שלי כמאזין, זה אומר רק דבר אחד. זה פשוט לא נשמע נכון. וזו לא רק המערכת אלא גם העובדה שלפתע פתאום כל איש צליל בהופעות קיבל גישה אל מאות פרמטרים של שליטה על הצליל במקום הבודדים שהיו לפני כן, התופעה הזו גוררת אחריה התעסקות יתר והעמסה של תוספים על כל צליל. בהופעה של ז'אר זה בלט במיוחד שכן על הבמה עמדו כמה מהסינטיסייזרים החשמלים המבהיקים וחמים ביותר שיוצרו אי פעם, אבל אחרי שעברו את מערכת הדיגטיזצייה יצאו מהצד השני כמו פרסומת למזגנים. קרים ומתים.

ז'אר נמכר בוידאו המקדים להופעה כ"נביא הצליל", ולכן אי אפשר שלא לדבר על אחד האספקטים המרכזיים של ההופעה הזו – הצליל. והוא היה מתכתי במלוא מובנה הרע של המילה, זה היה החצי הכואב של הבעיה. החצי השני היה קשור בז'אן מישל ז'אר שזכה בצדק לתואר "האבא של האלקטרוניקה המודרנית", אבל כמו שאתם לא רוצים לראות את אביכם מנסה לרקוד מינימל טקנו במועדון בברלין, כך לא היה שום הגיון מוזיקלי בחלקים נרחבים מההופעה של ז'אר. משום מה האיש החליט שהוא בא כדי לתת בראש, ובדרך הפך חלקים גדולים מהמוזיקה הייחודית שלו לפסודו טראנס, או קלאב האוס או טקנו, קראו לזה מה שאתם רוצים, חלקים גדולים מההופעה נשמעו כמו רמיקסים לא מוצלחים לז'אן מישל ז'אר. הם היו אלימים, פונקציונלים, חסרי אנושיות ובעיקר חסרי החיוך הז'ארי הנינוח שהיה טמון במוזיקה שלו לאורך השנים.

ההופעה שווקה וקודמה בצורה משונה למדי, בהתחלה התחושה היתה שבאים לחוות מופע ייחודי של ז'אר לים המלח ובאתר הנבחר להופעה-מצדה. מרגע ההגעה לאירוע היה ברור שמשהו השתבש בדרך. כל הדרך אל אתר המופע התנהלה בחובבנות שלא תאמן. הקהל הונחה היטב אל עבר חניון שממנו היו הסעות לאתר ההופעה, אך אף אף אחד לא טרח להגיד לקהל ולכוון אותו מהיכן ההסעות יוצאות, כך היה נדמה שכל קבוצה גדולה מספיק של אנשים פשוט עצרה אוטובוס והשתלטה עליו. באתר עצמו, הקהל הובל לאורך שביל שמצידו האחד תהום, ולמרבה הפלא הצד שנבחר להאיר עם פנסים היה דווקא הצד השני שממול לתהום, בה לא היה כל סכנה. נקודות האור היו שני מתחמי שירותים ראויים, ושביל בידוק וכניסה לכרטיסים זריז ויעיל במיוחד, אך מי העלה בדעתו להביא קרוב לריבוא אדם אל קצה המדבר, ולהעמיד להם חמישה דוכני אוכל זעירים שאפילו את אינדינגב, עם מחצית מהאנשים, לא היו מסוגלים לספק? התור בדוכני האוכל ובבר השתיה הקטן, לאורך ההופעה היה פשוט בלתי הגיוני.

פרט לכך, בכל מקום שבו הבטת נדמה כי האתר עצמו היה מלא ברעיונות שכמו נזנחו באמצע. רחבות ופלטפורמות לפסלים ומיצגים שעליהן לא עמד כלום. לא ברור לי מה היתה הכווה המקורית אבל די ברור שמה שהיא לא הייתה היא יושמה בצורה חלטוריסטית להפליא. כזו שהתייאשה באמצע כך שמכל החוויה הייחודית שהיתה אמורה לאפיין את ההופעה, כל מה שנותר היה כמה רמקולים עלובים שהיו פזורים בשטח ומלמלו שבמקום יש שמונה אחוז חמצן יותר מבשאר העולם. בהופעה עצמה הדר היחידי שהיה "ספציפי" למקום היה סרטון קצר של רחפן מעל ים המלח והקריינית ששבה ואמרה שבמקום יש שמונה אחוז חמצן יותר משאר כדור הארץ, ואתם נכנסים אל איזור הגרביטציה… בקיצור קשקוש.

אני אוהב להתבונן על הקהל בהופעות. בהופעות מעולות יש משהו לא פחות קסום מלראות אנשים שקועים במלואם בחוויה שמקצינה את המימד הקהילתי והחושי עד הקצה. בניגוד למוזיקה, ההופעה של ז'אר התאפיינה במופע ויזואלי מרהיב ומהמם, המסכים הנעים ומתפצלים, קרני הלייזר שחרגו מגבולות הבמה ויצרו מרבדי עשן מעל ראש הקהל והתאורה העוצמתית היו חוויה נדירה שהפעימה את הקהל, אבל בכל האור הזה היתה תחושה שהאנשים האלו שבו להופעה, התקשו לשתף פעולה, ולזוז ולהיות חלק מהתנועה הדנסקולוגית של ז'אר, זו שמקשרת בין תנודות רגלים חשמליות להצלת כדור הארץ. רוב הקהל בני ארבעים ומעלה, עם נוכחות מובהקת ובולטת של יוצאי ברה"מ בישראל, לא הגיעו כדי לשחזר מסיבות טראנס מהניינטיז, בהן ככל הנראה אף פעם לא היו, אלא כדי לחוות את ז'אר שהכירו מהאלבומים, לכן התנהל ריב גדול בין רבים שרצו לשבת ולחוות את ההופעה כחוויה חושית ואינטלקטואלית, לבין המעטים שהתעקשו לעמוד ולהסתיר לרבים שמאחוריהם וזאת בכדי לממש את רצונם ולרקוד. אתם יכולים לנחש לבד מי היה הצד שרצה לשבבת ולהאזין ומי היה הצד שרק רצה לעמוד ולרקוד, וכפי שהתברר במהלך ההופעה, ריקודים על גבול האלימות.

לפחות באיזור שלי, רוב הקהל חיכה לז'אר שלוקח את הזמן ומנגן רבע שעה של דיונות מדבריות ומרבדי חול חלומיים לפני שהמקצב נכנס בעדינות, זה שמעמיד שבילים בזמן לאוזניים סקרניות, ומנגינות שאפשר לשרוק ולא מתכות שמתרסקות על הקהל כמו מתאבדים חסרי טעם במצדה, זה ז'אר האנלוגי שלא מנסה להיות דג דיגטלי, ז'אר המוזיקאי שלא מנסה להרקיד את הקהל כמו מדריך קלאב הוטל בסנופי דיסקו ומחרוזת א-ג-דו, ז'אר שמנסה לעשות הופעה חיה באמת, אל מול חופי ים המוות.

אלן הולדסוורת' והתו האחרון – כמה מילים לזכרו של ענק עדין.

האחיין שלי תואם, בן 11, הופך להיות גיטריסט מצוין בימים אלו, לפני שבוע הוא שאל אותי אם אני חולם על גיטרות. ואם כן על מה אני חולם? סיפרתי לו על ההפרעה הנדירה בשינה שמקשה עלי לחלום, אבל השאלה עוררה את הזכרונות העתיקים ומבעד קרעי הזמן החל לחזור אלי חלום שהיו בו גם צלילי גיטרה.

הלכתי ליד בית חולים סורוקה..

איפה שסבא וסבתא גרים?

כן, והיום היה סגול ירוק במיוחד… השמש השמישה, האור התאוורר, וסעתי לאורך מסדרונות הבטון מרגיש נקי כל כך, כמו אחרי ניתוח שהצליח ואתה לא יודע למה, אבל כולך פצוע ועדיין הרבה יותר קל ומדויק.

מה? אני לא מבין, ואיך זה קשור לגיטרה…

מרחוק מרחוק, שמעתי צלילים כאלו שזורמים דרך המסדרונות כמו קוי אור מהדהדים, גיטרה מהירה, מתפתלת, נמצאת בכל מקום בו זמנית, בונה, וממשיכה לבנות, ממלאת כמו סנייק את החלל שמסביב… עד שהיא נעלמת מתאדה אל הקיר ומתחילה מחדש…

נו וזו היתה גיטרה סטרטוקסטר כמו שאתה כל הזמן מדבר עליה?

הממ, לא ממש לא. עניתי ממש לא סטרטוקסטר…

אז איך זה נשמע? הקשה, תואם

לא הצלחתי להסביר לו אז, המשכנו לדבר על גיטרות ושכחתי מזה כליל.

הלילה התעוררתי באמצע הלילה, משהו טלטל את שנתי, מצוקה תת אורית,  כמה לילות ליד נהר הירדן גרמו לי להבין שהעיר נושמת אחרת בשעת לילה, וההתנשמות הבלתי הרמונית שלי העירה אותי וגרמה לי לעלות אל אולפן העבודה, הקשבתי למוזיקה בשלווה המהפנטת של האשמורת השניה, זו שנקיה מכל רחשי הרקע של העבר והעתיד והיא מוארת באור ההווה המתהווה. כל התלבטתי מעט מול הTIDAL מה לשמוע.

איכשהו יוצא שבזמן האחרון אני מקשיב להרבה אלבומים ששמעתי כשהייתי נער, עושה לעצמי היכרות מחודשת עם הדברים שעיצבו אותי, קצת גם כדי להבין מי הייתי ואיך הגעתי משם לכאן. ואמש הגעתי לאחד האלבומים שהעיפו לי את המוח יותר מכל. כן, בגיל 17 נמאס לי מכל ההנדריקס, הפייג', והקלפטונז. רציתי לשמוע משהו אחר, גיטריסט שמורכב מיותר משלושה אקורדים, למה להסתפק במעט, אמרתי לעצמי, זה כל כך מגביל, אני רוצה לשמוע משהו מתוחכם באמת.

לאחר שגמר להסביר לי בפעם ה287 למה ריצ'י בלקמור הוא הגיטריסט הכי מתוחכם שיש אמר לי בלקמור הבאר שבעי מחנות התקליטים, "אבל אם אתה עדיין רוצה משהו מתוחכם, אבל אחר, קח את אלן הולדסוורת', אין יותר מתוחכם ממנו, אחרי בלקמור כמובן" הוסיף, ונתן לי את האלבום הזה…

כל הדרך מהעיר העתיקה הביתה בקו 12, התבוננתי בעטיפה. איזה שם מוזר יש לאלבום הזה, והעטיפה אפילו יותר מוזרה חשבתי לעצמי, מצד אחד ילד בשחור ולבן מנגן תקליט בפטיפון עם מנואלה, ומצד שני מישהו שנראה כמו על גשר הפיקוד של האנטרפרייז, מחזיק גיטרה שהדרך היחידה לתאר אותה היא כגיטרה וולקנית.

הגעתי הביתה, שמתי את התקליט, ובין רגע הבנתי את העטיפה, התופים החלו לנגן העולם שלי הסתחרר לגמרי. המקצבים היו לא שגרתיים, בלתי אפשריים, ההרמוניה נשמעה מוזרה אפילו בשביל שנות המשונים, ההרמוניה הורכב כולו ממעליות מתכת עולות ויורדות ואז בקעה הגיטרה הבלתי אפשרית הזאת, זורמת דרך המסדרונות כמו קוי אור מהדהדים, מהירה, מתפתלת, נמצאת בכל מקום בו זמנית, בונה, וממשיכה לבנות, ממלאת כמו סנייק את החלל שמסביב… עד שהיא נעלמת מתאדה אל הקיר ומתחילה מחדש…

וואו אמרתי לעצמי, מישהו מצא את הדרך להתנתק מהעולם הזה, מי היה מאמין שאי שם בבריטניה יושב לו איש צונן וציני שהביט באור הגנוז, נכנס לפרדס ושב כדי למלא את החלל הפנוי.

לא יכולתי להחזיק יותר מצד אחד של האלבום, המוח שלי הורחב הרבה מעבר ליכולת ההכלה גם של נער נחוש בן 17. הלילה כששמעתי את האלבום, רציתי להתקשר על הבוקר לתואם ולספר לו שלמרות שלאורך היום אני שומע בלוז פולק וקוראבילי, כשאני חולם על גיטרות הן נשמעות כמו אלן הולדסוורת'.

לרוב כשחושבים על הולדסוורת' חושבים עליו כעל נגן סולו, אבל אותי תמיד הפנטו האקורדים שלו שלא נשמעו כמו אף אחד אחד, הנה וידאו שבו הוא מסביר ומדגים קצת מהתפיסה הסופר ייחודית שלו לנגינת אקורדים. גיטריסטים שינסו לנגן את האקורדים שלו, יבינו מהר מאוד מדוע האיש נחשב אימת מפרקי האצבעות. או בשמו הידוע בקרב גיטריסטים – מפרק האצבעות.

נפש האדם היא מחסן מוזר, דברים שנדמה כאילו היו משמעותיים לרגע אחד צצים וגואים במקומות הכי לא צפויים ולפני כמה שנים הקלטתי את הקטע הבא, לא בדיוק ברור לי למה, אבל כשדגתי אותו מהארכיון שלי יום אחד, חייכתי ביני לבין עצמי שכן ידעתי שזו כמעט פרודיה על הרצון שלי להיות הולדסוורת' בגיל 17. אז הנה מעט ממה שנשאר בי מהמוזיקה החלומית של הולדסוורת'

רק הלילה שמתי לב שלאלבום של הולדסוורת' שנתן לי בלקמור קראו בעברית בעצם "התו האחרון" עם הידיעה המשעשעת הזו הלכתי לישון אמש, רק בכדי לההתעורר ההבוקר ולגלות שהולדסוורת' הלך לעולמו והוא בן 70. למרות שראיתי לאחרונה כמה שיחות איתו ביוטיוב שבהם הוא נראה זקן בהרבה משנותיו, מותו עדיין הפתיע אותי. מאחר והאיש היה חייזר, הנחתי שהוא יעלה יום אחד אל גיטרת החללית שלו וימשיך לעוד איזה כוכב פרימיטיבי, אבל כנראה שגם בשמיים מישהו צריך מוזיקת לאונג' עתידנית. היה שלום הולדסוורת'. מפרקי האצבעות שלי נאנחים בעצבות

הרוח במעטפת

(בלי ספוילרים)

"אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור ייגמר כאן, אתה תתעורר ותאמין במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב".
מורפיוס לניאו

ב1999 כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה.  היסטריית המטריקס שטפה את העולם, כל ראשי העשב ושרוטי האקסטסי-וואלק אקסטנו התחילו לדבר ברצינות תהומית על בבילון והמטריקס בתובנות פילוסופיות שנדמה כי הגדילו את ראשם בשקל תשעים ממקדונלדס. אבל עם כל הסלידה הרגשית שלי מפילוסופיות זולות לא היה לי הרבה במה להתפאר בחיי המטריצה שלי. אחרי חמש שנים של שינה גרועה, הזנחה עצמית, גופנית ונפשית,  הייתי בודד, סדוק ומנוכר מבפנים. הרגשתי שאני בצלילה עמוקה אל תוך האין. היו שבועות שלא יצאתי מהבית כלל, רק עסקתי בהרס עצמי מתוך תקווה שכל זה יגמר כבר. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הרצון להעפיל אל ראש ההר או למות תוך כדי, כל השאר נשמע לי כמו רחש רקע. בניתי לעצמי אולפן ביתי שבו הסתגרתי לכוד בסבך הטכנולוגיה שהאמנתי שתגאל אותי ממצבי, לא ידעתי מה אני עושה אבל עשיתי את זה, לא היתה לי ברירה אחרת. כן ב 1999, כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה שתגלה להם שהמציאות היא לא מה שנדמה, ואני עמדתי להוציא גלולה כחולה שכולה עוסקת במציאות כפי שהיא על כל מכאוביה ושבריה, בלובנד.

הנחמה היחידה שהיתה לי באותה תקופה היו סרטי מדע בדיוני כפי שהגדיר אותם העולם, אבל עבורי לא היה בהם שום מדע ושום בדיון, אלו היו סרטים דוקומנטרים שנעשו על מצבי באותה תקופה. שלל סרטים שנעו ממנגה יפנית דרך בלייד ראנר ועד וורנר הרצוג, שירי האלבום שעמדתי להוציא עסקו באהבה שלא התממשה ופרידה אחד קשה, אבל באותו זמן הלכתי ושקעתי באיזור הדמדומים הלא ברור שניסה להבין מה בין כל הזכרונות והאשליות נותר בי אנושי.

מבין כל הסרטים שראיתי באותה תקופה אהבתי במיוחד את GHOST IN THE SHELL, הרוח במעטפת, ולא בגלל העלילה. שרובה היתה מופרכת ומגוחכת מלכתחילה, אלא בשל האווירה המעורפלת וההזרה הקבועה שהרגיעה את מוחי הקודח, תחושת החיבור המנותקת שהתמצתה כולה בחוסר היכולת להבין מה אני מרגיש באמת ומה אני חושב שאני מרגיש.

אמש ראיתי את הגרסה החדשה של "הרוח במעטפת" בפליאה גדולה. לרגע אחד התנתקתי מהעולם הזה וחזרתי בחזרה לשלהי שנות התשעים. מבחינה עלילתית הוא עדיין מגוחך. המנוע של העלילה עבר רדוקציה הוליוודית מואצת כדי שידבר בו זמנית לילדים בני 13 ולמבוגרים, ובכן בואו נאמר שהקתרזיס ב'מואנה' (סרט נהדר אגב) היה הרבה יותר מספק וחכם מהסרט הזה שנגמר בתחושה של סיפור לפני השינה, מאלו שכשנמאס לך סוגרים באיזה ואז הם חיו באושר וכל השיט, אבל יש סיבה אחת לראות את הסרט הזה והיא החוויה הוויזואלית של העיר הבאה עלינו לרעה.

בשנים האחרונות התמכרתי לסרטים ב3D, ו'הרוח במעטפת' הוא אחד המוצלחים שראיתי עד כה. יותר מכל סצינות האקשן המרהיבות שלעצמן, הדבר הכי טוב שהסרט הזה הצליח לשמר ולהעצים מהסרט המקורי זה את תחושת הניכור שהעיר המודרנית על שלל שבריה וזכרונותיה כופה עליך. המשחק הכי טוב בסרט הוא לא של אדם, רובוט או משהו בינם, אלא ההמשחק שהעיר משחקת בבני האדם הלכודים בתוכה כפאזל שאינו מתחבר.

אומרים שהאדם הוא יצור סתגלן, אבל אחת הסיבות שלא יכולתי לגור אף פעם בתל אביב, היתה רחש הרקע שהעיר הזו יצרה בי כששוטטתי בה. 'ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה' כתב גתה ועד היום אני חש את המוזיקה הזו שואגת באוזניי בכל פעם שאני חולף בעיר וזה רק הולך ומתגבר. לכן בכל פעם שהמצלמה שוטטה על העיר העתידנית, בשעת לילה או יום, התחושה היתה של צפיה מראש גורד שחקים בשריפה העולה מן הקרקע. יש בזה יופי מזעזע ומושך, יופי נוראי, אבל מושך.

כמדומני שיש אוסקר לאפקטים מיוחדים, אני מקווה שיום יבוא ויצרו קטגוריית אוסקר לתנודות רגשיות. שכן בסופו של דבר יצאתי מהקולנוע אמש עם תחושה שצללתי שוב אל המקומות המעניינים ביותר שקולנוע, אולי האמנות הכי טוטאלית ביכולתה להגשים מציאות אחרת מול עיניך, יכול לקחת אותך אליהם, ההתמודדות עם הרוח במעטפת האנושית שהיא אתה.

ביציאה מהסרט ובדרך הביתה, התבוננתי במבנה היס-פלנט עם פסי הניאון המבהיקים באור הלילה והבנתי ביתר שאת את המשפט החכם שהסרט הזה הותיר בי. כבני אדם, אנו לכודים בעצמנו בגלל שלל הסיפורים שצרבנו מכלל זכרונותינו. אך מה שמגדיר אותנו באמת, הוא המעשה הנתון שאנו עושים בכל רגע. הבחירה שלנו לייחס לו רציונליות הנובעת משריטות ופיתולי העבר, היא בסך הכל בחירה שמשאירה אותנו כבולים בסבך חיינו, בדיוק כרוח במעטפת.