(בלי ספוילרים)

"אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור ייגמר כאן, אתה תתעורר ותאמין במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב".
מורפיוס לניאו

ב1999 כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה.  היסטריית המטריקס שטפה את העולם, כל ראשי העשב ושרוטי האקסטסי-וואלק אקסטנו התחילו לדבר ברצינות תהומית על בבילון והמטריקס בתובנות פילוסופיות שנדמה כי הגדילו את ראשם בשקל תשעים ממקדונלדס. אבל עם כל הסלידה הרגשית שלי מפילוסופיות זולות לא היה לי הרבה במה להתפאר בחיי המטריצה שלי. אחרי חמש שנים של שינה גרועה, הזנחה עצמית, גופנית ונפשית,  הייתי בודד, סדוק ומנוכר מבפנים. הרגשתי שאני בצלילה עמוקה אל תוך האין. היו שבועות שלא יצאתי מהבית כלל, רק עסקתי בהרס עצמי מתוך תקווה שכל זה יגמר כבר. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הרצון להעפיל אל ראש ההר או למות תוך כדי, כל השאר נשמע לי כמו רחש רקע. בניתי לעצמי אולפן ביתי שבו הסתגרתי לכוד בסבך הטכנולוגיה שהאמנתי שתגאל אותי ממצבי, לא ידעתי מה אני עושה אבל עשיתי את זה, לא היתה לי ברירה אחרת. כן ב 1999, כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה שתגלה להם שהמציאות היא לא מה שנדמה, ואני עמדתי להוציא גלולה כחולה שכולה עוסקת במציאות כפי שהיא על כל מכאוביה ושבריה, בלובנד.

הנחמה היחידה שהיתה לי באותה תקופה היו סרטי מדע בדיוני כפי שהגדיר אותם העולם, אבל עבורי לא היה בהם שום מדע ושום בדיון, אלו היו סרטים דוקומנטרים שנעשו על מצבי באותה תקופה. שלל סרטים שנעו ממנגה יפנית דרך בלייד ראנר ועד וורנר הרצוג, שירי האלבום שעמדתי להוציא עסקו באהבה שלא התממשה ופרידה אחד קשה, אבל באותו זמן הלכתי ושקעתי באיזור הדמדומים הלא ברור שניסה להבין מה בין כל הזכרונות והאשליות נותר בי אנושי.

מבין כל הסרטים שראיתי באותה תקופה אהבתי במיוחד את GHOST IN THE SHELL, הרוח במעטפת, ולא בגלל העלילה. שרובה היתה מופרכת ומגוחכת מלכתחילה, אלא בשל האווירה המעורפלת וההזרה הקבועה שהרגיעה את מוחי הקודח, תחושת החיבור המנותקת שהתמצתה כולה בחוסר היכולת להבין מה אני מרגיש באמת ומה אני חושב שאני מרגיש.

אמש ראיתי את הגרסה החדשה של "הרוח במעטפת" בפליאה גדולה. לרגע אחד התנתקתי מהעולם הזה וחזרתי בחזרה לשלהי שנות התשעים. מבחינה עלילתית הוא עדיין מגוחך. המנוע של העלילה עבר רדוקציה הוליוודית מואצת כדי שידבר בו זמנית לילדים בני 13 ולמבוגרים, ובכן בואו נאמר שהקתרזיס ב'מואנה' (סרט נהדר אגב) היה הרבה יותר מספק וחכם מהסרט הזה שנגמר בתחושה של סיפור לפני השינה, מאלו שכשנמאס לך סוגרים באיזה ואז הם חיו באושר וכל השיט, אבל יש סיבה אחת לראות את הסרט הזה והיא החוויה הוויזואלית של העיר הבאה עלינו לרעה.

בשנים האחרונות התמכרתי לסרטים ב3D, ו'הרוח במעטפת' הוא אחד המוצלחים שראיתי עד כה. יותר מכל סצינות האקשן המרהיבות שלעצמן, הדבר הכי טוב שהסרט הזה הצליח לשמר ולהעצים מהסרט המקורי זה את תחושת הניכור שהעיר המודרנית על שלל שבריה וזכרונותיה כופה עליך. המשחק הכי טוב בסרט הוא לא של אדם, רובוט או משהו בינם, אלא ההמשחק שהעיר משחקת בבני האדם הלכודים בתוכה כפאזל שאינו מתחבר.

אומרים שהאדם הוא יצור סתגלן, אבל אחת הסיבות שלא יכולתי לגור אף פעם בתל אביב, היתה רחש הרקע שהעיר הזו יצרה בי כששוטטתי בה. 'ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה' כתב גתה ועד היום אני חש את המוזיקה הזו שואגת באוזניי בכל פעם שאני חולף בעיר וזה רק הולך ומתגבר. לכן בכל פעם שהמצלמה שוטטה על העיר העתידנית, בשעת לילה או יום, התחושה היתה של צפיה מראש גורד שחקים בשריפה העולה מן הקרקע. יש בזה יופי מזעזע ומושך, יופי נוראי, אבל מושך.

כמדומני שיש אוסקר לאפקטים מיוחדים, אני מקווה שיום יבוא ויצרו קטגוריית אוסקר לתנודות רגשיות. שכן בסופו של דבר יצאתי מהקולנוע אמש עם תחושה שצללתי שוב אל המקומות המעניינים ביותר שקולנוע, אולי האמנות הכי טוטאלית ביכולתה להגשים מציאות אחרת מול עיניך, יכול לקחת אותך אליהם, ההתמודדות עם הרוח במעטפת האנושית שהיא אתה.

ביציאה מהסרט ובדרך הביתה, התבוננתי במבנה היס-פלנט עם פסי הניאון המבהיקים באור הלילה והבנתי ביתר שאת את המשפט החכם שהסרט הזה הותיר בי. כבני אדם, אנו לכודים בעצמנו בגלל שלל הסיפורים שצרבנו מכלל זכרונותינו. אך מה שמגדיר אותנו באמת, הוא המעשה הנתון שאנו עושים בכל רגע. הבחירה שלנו לייחס לו רציונליות הנובעת משריטות ופיתולי העבר, היא בסך הכל בחירה שמשאירה אותנו כבולים בסבך חיינו, בדיוק כרוח במעטפת.

2 comments on “הרוח במעטפת

  1. ללא ספק סרט מופרך וממכר, כפי שסרט מסוג זה אמור להיות (כוונתי לסרט המצויר, בנוכחי אצפה בחופשת הפסח).
    בלייד ראנר תיאר שני מצבי קיום הפוכים, מישמש של אנשים אמיתיים הדוברים בליל של שפות ומנסים לברוח מהמציאות ומולם תחליפים (עורות) שפותחו במעבדה ואורך חייהם מוגבל ולכן הם מנסים להאחז במציאות חזק ככל שניתן, גם במחיר חייהם.
    בשני הסרטים העיר היא רשת של קורי עכביש, הלוכדת את החיים בה ומאפשרת להם שתי תקוות האחת להמלט ממנה (כמעט ובלתי אפשרית) והשנייה לקבל מעיר העכביש את נשיקת המוות (רוב החיים פשוט מעדיפים להשאר לכודים ולחלום על בריחה), מבין שתי האפשרויות הייתי בוחר בשלישית, להטמע בעיר ולהפוך לחלק מהעכביש הגדול, אבל זה רק אני.

  2. דויד, חברי היקר – אני אוהב אותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: