הופעות היום זה עכשיו תבונת הביקורת הטהורה

הדג האנלוגי שלא רצה להיות דיגטלי – ז'אן מישל ז'אר, הופעה במצדה

לפני הרבה שנים לקחה אותי מערכת החינוך הישראלית והשביעה אותי ששנית "מצדה לא תיפול", בסדר בסדר מלמלתי, אבל תפול לאן? ולידי מי? הסתכלתי סביב, ים המוות הדליח בשקט ממול, והתחלתי לתהות מה הפריע לשליטי אימפריית רומא שכמה משוגעים המתבצרים על הר בקצה העולם, מטר וחצי מסדום. הו זו נקודה אסטרטגית ענו לי, זה שולט על כל המרחב.. איזה מרחב? מרחב הכלום אבק וחול שמסביב. דרכים אסטרטגיות, בושם האפרסמון היה הקריסטיאן דיור של העולם הישן. נאמר, שבושם כל כך "חשוב" נמצמא בשליטת כמה משוגעים בראש הר, לא עדיף למצוא מקום אחר לייצר, למה כמה עשרות יהודים תקועים על הר בקצה המדבר מטרידים כל כך את האימפריה הרומית?

בדיוק אותה שאלה חלפה  בראשי באמצע ההופעה של ז'אן מישל ז'אר למרגלות המצדה. אני לא האימפריה הרומית אבל היה משהו מטריד במיוחד בזה שכמה אלפי יהודים עמדו מתחת למצדה אל מול חייל הלגיון האלקטרוני  שעושה כמיטב יכולתו לשמח אותם, אבל בפועל רק גרר אותי מטה מטה אל מעמקי הדכאון.

כילד הערצתי את התקליטים של ז'אר, בעיקר את אוקסיג'ן. איך אפשר שלא? האיש יצר מפות חשמליות בזמן הסיע אותי לחלל החיצון כדי לראות דברים שלא שמעתי מעודי, חופי חלום מוזהבים ודיונות אנלוגיות קסומות, אבל בסופו של דבר החזיר אותי הביתה לארוחת ערב ושנת חלום מחויכת. מעט מאוד אלבומים שבו את דמיוני כמו הצלילים של ז'אר, היה בהם איזון נדיר בין מנגינות שדוורים חשמליים יכולים לשרוק לצלילים שאפשר רק לחוות כתנועת שדות מגנטים,  הנסיוניות והמורכבות שהוא העמיד מול אוזניי, אף פעם לא באו על חשבון סקרנות המסע, החיוך האנושי, ובעיקר הקסם.  איכשהו אצל ז'אר דרך כל הצלילים המסונטזים חלפה תחושה עמוקה של אנושיות מתפרצת ומלאת חיים, אנושיות קורנת ליברלית, ומודרנית בבסיסה, המודרניזם של ז'אר היה כזה שהאמין שהטכנולוגיה תעשה אותנו טובים יותר, ולמרבה הצער אלבדיוק הדברים שהיו כל כך חסרים בהופעה המתה של ז'אר במצדה.

מזה הרבה שנים שאני מקונן על אובדן היכולת לשמוע מוזיקה באיכות רפרודוקציה נורמלית ומעלה. מילא שMP3 ויוטיוב הרס את היכולת של האנושות לשמוע בחדות ומלאות צליל יפה, לפני כמה שבועות רציתי לנגן דיסק בחדר מלא מחשבים ניידים, ובאף לא אחד מהם לא היה כונן. "אל תדאג, כל עוד יש מוזיקה חיה, הכל יהיה בסדר" הרגיע אותי חבר לפני שנים כשהתלוננתי שוב על איכות הצליל המזעזעת שדורנו נחשף אליו שוב ושוב.

אז מבלי ששמתם לב בשלוש השנים האחרונות התחוללה מהפיכה מזעזעת בעולם הסאונד, כל ההופעות הגדולות ובינוניות זנחו את מערכות הצליל האנלוגיות ועברו למערכות דיגטליות. למה? כי זה נוח. במקום לסחוב טונות של ציוד חשמלי, כל מה שצריך זה מיקסר קטן והכל ממוחשב בפנים. אבל מהצד שלי כמאזין, זה אומר רק דבר אחד. זה פשוט לא נשמע נכון. וזו לא רק המערכת אלא גם העובדה שלפתע פתאום כל איש צליל בהופעות קיבל גישה אל מאות פרמטרים של שליטה על הצליל במקום הבודדים שהיו לפני כן, התופעה הזו גוררת אחריה התעסקות יתר והעמסה של תוספים על כל צליל. בהופעה של ז'אר זה בלט במיוחד שכן על הבמה עמדו כמה מהסינטיסייזרים החשמלים המבהיקים וחמים ביותר שיוצרו אי פעם, אבל אחרי שעברו את מערכת הדיגטיזצייה יצאו מהצד השני כמו פרסומת למזגנים. קרים ומתים.

ז'אר נמכר בוידאו המקדים להופעה כ"נביא הצליל", ולכן אי אפשר שלא לדבר על אחד האספקטים המרכזיים של ההופעה הזו – הצליל. והוא היה מתכתי במלוא מובנה הרע של המילה, זה היה החצי הכואב של הבעיה. החצי השני היה קשור בז'אן מישל ז'אר שזכה בצדק לתואר "האבא של האלקטרוניקה המודרנית", אבל כמו שאתם לא רוצים לראות את אביכם מנסה לרקוד מינימל טקנו במועדון בברלין, כך לא היה שום הגיון מוזיקלי בחלקים נרחבים מההופעה של ז'אר. משום מה האיש הליט שהוא בא כדי לתת בראש, ובדרך הפך חלקים גדולים מהמוזיקה הייחודית שלו לפסודו טראנס, או קלאב האוס או טקנו, קראו לזה מה שאתם רוצים, חלקים גדולים מההופעה נשמעו כמו רמיקסים לא מוצלחים לז'אן מישל ז'אר. הם היו אלימים, פונקציונלים, חסרי אנושיות ובעיקר חסרי החיוך הז'ארי הנינוח שהיה טמון במוזיקה שלו לאורך השנים.

ההופעה שווקה וקודמה בצורה משונה למדי, בהתחלה התחושה היתה שבאים לחוות מופע ייחודי של ז'אר לים המלח ובאתר הנבחר להופעה-מצדה. מרגע ההגעה לאירוע היה ברור שמשהו השתבש בדרך. כל הדרך אל אתר המופע תנהלה בחובבנות שלא תאמן, הקהל הונחה היטב אל עבר חניון שממנו היו הסעות לאתר ההופעה, אך אף אף אחד לא טרח להגיד לקהל ולכוון אותו מהיכן ההסעות יוצאות, כך היה נדמה שכל קבוצה גדולה מספיק של אנשים פשוט עצרה אוטובוס והשתלטה עליו. באתר עצמו, הקהל הובל לאורך שביל שמצידו האחד תהום, ולמרבה הפלא הצד שנבחר להאיר עם פנסים היה דווקא הצד השני שממול לתהום, בה לא היה כל סכנה. נקודות האור היו שני מתחמי שירותים ראויים, ושביל בידוק וכניסה לכרטיסים זריז ויעיל במיוחד, אך מי העלה בדעתו להביא קרוב לריבוא אדם אל קצה המדבר, ולהעמיד להם חמישה דוכני אוכל זעירים שאפילו את אינדינגב, עם מחצית מהאנשים, לא היו מסוגלים לספק? התור בדוכני האוכל ובבר השתיה הקטן, לאורך ההופעה היה פשוט בלתי הגיוני.

פרט לכך, בכל מקום שבו הבטת נדמה כי האתר עצמו היה מלא ברעיונות שכמו נזנחו באמצע. רחבות ופלטפורמות לפסלים ומיצגים שעליהן לא עמד כלום. לא ברור לי מה היתה הכווה המקורית אבל די ברור שמה שהיא לא הייתה היא יושמה בצורה חלטוריסטית להפליא. כזו שהתייאשה באמצע כך שמכל החוויה הייחודית שהיתה אמורה לאפיין את ההופעה, כל מה שנותר היה כמה רמקולים עלובים שהיו פזורים בשטח ומלמלו שבמקום יש שמונה אחוז חמצן יותר מבשאר העולם. בהופעה עצמה הדר היחידי שהיה "ספציפי" למקום היה סרטון קצר של רחפן מעל ים המלח והקריינית ששבה ואמרה שבמקום יש שמונה אחוז חמצן יותר משאר כדור הארץ, ואתם נכנסים אל איזור הגרביטציה… בקיצור קשקוש.

אני אוהב להתבונן על הקהל בהופעות. בהופעות מעולות יש משהו לא פחות קסום מלראות אנשים שקועים במלואם בחוויה שמקצינה את המימד הקהילתי והחושי עד הקצה. בניגוד למוזיקה, ההופעה של ז'אר התאפיינה במופע ויזואלי מרהיב ומהמם, המסכים הנעים ומתפצלים, קרני הלייזר שחרגו מגבולות הבמה ויצרו מרבדי עשן מעל ראש הקהל והתאורה העוצמתית היו חוויה נדירה שהפעימה את הקהל, אבל בכלל האור הזה היתה תחושה שהאנשים האלו שבו להופעה, התקשו לשתף פעולה, ולזוז ולהיות חלק מהתנועה הדנסקולוגית של ז'אר, זו שמקשרת בין תנודות רגלים חשמליות להצלת כדור הארץ. רוב הקהל בני ארבעים ומעלה, עם נוכחות מובהקת ובולטת של יוצאי ברה"מ בישראל, לא הגיעו כדי לשחזר מסיבות טראנס מהניינטיז, בהן ככל הנראה אף פעם לא היו, אלא כדי לחוות את ז'אר שהכירו מהאלבומים, לכן התנהל ריב גדול בין רבים שרצו לשבת ולחוות את ההופעה כחוויה חושית ואינטלקטואלית, לבין המעטים שהתעקשו לעמוד ולהסתיר לרבים שמאחוריהם וזאת בכדי לממש את רצונם ולרקוד. אתם יכולים לנחש לבד מי היה הצד שרצה לשבבת ולהאזין ומי היה הצד שרק רצה לעמוד ולרקוד, וכפי שהתברר במהלך ההופעה, ריקודים על גבול האלימות.

לפחות באיזור שלי, רוב הקהל חיכה לז'אר שלוקח את הזמן ומנגן רבע שעה של דיונות מדבריות ומרבדי חול חלומיים לפני שהמקצב נכנס בעדינות, זה שמעמיד שבילים בזמן לאוזניים סקרניות, ומנגינות שאפשר לשרוק ולא מתכות שמתרסקות על הקהל כמו מתאבדים חסרי טעם במצדה, זה ז'אר האנלוגי שלא מנסה להיות דג דיגטלי, ז'אר המוזיקאי שלא מנסה להרקיד את הקהל כמו מדריך קלאב הוטל בסנופי דיסקו ומחרוזת א-ג-דו, ז'אר שמנסה לעשות הופעה חיה באמת, אל מול חופי ים המוות.

0 comments on “הדג האנלוגי שלא רצה להיות דיגטלי – ז'אן מישל ז'אר, הופעה במצדה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: