מות עד העצם, לזכר טל קרסניצקי

לפעמים השבוע חולף בין רגע, לפעמים היום נמשך לנצח, השבוע היו לי כמה ימים בהם התנועעתי על פני הארץ כאילו היתה ים סוער, והחיים הם רק כפיס עץ על פני המים, לרגע נצנצה השמש, ובמשנהו נפלתי אל המצולות.
כל מיני מהלומות נפלו עלי בשבועות האחרונים, אך הכל התגמד נוכח הידיעה שחברי טל קרסניצקי, נפטר בדמי ימיו. התכנסתי בעצמי שקעתי בצער, כל הצבעים דהו, והטעמים קהו, שקעתי בזעם על אי הצדק, על הייאוש בחוסר התועלת שבכל.
"איפשהו כאן נולדתי, והיכנשהו כאן אמות", אומרת קים נובק בורטיגו של היצ'קוק. רק רגע חלף על עצי הסקויה הענקיים, וחייה כבר חלפו. חשבתי השבוע על עצי התרבות ירוקי העד שחלפו בחיינו, ועל איך שטל כבר לא יראה את הרימייק של בלייד ראנר בשלושה מימדים, ולעד ישאר עם התהיה האם זה יכול להיות טוב כמו המקור. כמה שלא ארצה להשמיע לו את האלבום השני של בלובנד שיחווה דעה, הדיו לא יגיעו אל העולם הבא. אם יש משהו מובהק וצלול במוות, זה ההבנה שהחיים כבר קרו, מוכן או לא, סוף העולם הזה הגיע, וכרגיל זה תמיד מגיע, באמצע של הכל.

לְלֹא פַּחַד אוֹ תִּקְוָה
הֶחָיָה גּוֹוַעַת
אֲבָל אָדָם מַמְתִּין לְסוֹפוֹ
מְפַחֵד וּמְקַוֶּה לַכֹּל;
פְּעָמִים רַבּוֹת כְּבָר מֵת
וּפְעָמִים רַבּוֹת קָם מֵחָדָשׁ
אָדָם דָּגוּל בְּגַאֲוָתוֹ
מִתְעַמֵּת עִם גְּבָרִים רַצְחָנִיִּים
מְטִילִים לַעַג עַל הֶבֶל נִשְׁמָתוֹ
הוּא יוֹדֵעַ מָוֶת עַד הָעֶצֶם
שֶׁכֵּן, הָאָדָם יָצַר אֶת הַמָּוֶת.

וויליאם בטלר ייטס. בתרגומי.
השבוע הייתי שקוע ביצירתו של ייטס, וכהרגלי הדברים שמעסיקים אותי, מוצאים את דרכם אל הסיפור לפני השינה של מעיין ונעמי. כך נחתו חבורת תמר מג'ול ותות הנח המון, בניו זילנד. להגיע אל האי הדרומי על גבה של מפלצת הנאורו כדי למצוא את ההר שבו שוכנת "ספיריטוס מונדי" – רוח העולם.
כל הדרך אל ראשו של ההר שרו בני החבורה את שירו של ייטס – 'בואו בשנית', כדי לגרש את הבזים המבזים והרוחות המריחות פחדים בכדי להגיע לפסגת הר הרוחות הנצחי ושם לפגוש את "ספיריטוס מונדי".
״אבל אבא״, שאלה אותי מעיין, ״מי זו רוח העולם?״ הסברתי לה שהיא המקום שמשם מגיעות המחשבות והתמונות שלא קיימות במציאות וכל הדברים המשותפים לכל בני האדם, אהבה ופחד. ״גם מפלצות מגיעות משם?״ שאלה מעיין, כן השבתי לה, ״וגם מלאכים?״ שאלה, אכן השבתי. ואז נעמי בהבלחה שרק ילדים מסוגלים לה שאלה אותי אז אבא "ספיריטוס מונדי", רוח העולם, היא טובה או רעה?
למזלי הן נרדמו ואת התשובה אצטרך למצוא עד מוצאי שבת.

בתוך הצער ותחושת הניתוק שאפפה אותי השבוע, שלחה לי "ספיריטוס מונדי" תזכורת מהמוות, ובכדי לאזן, שלחה לי גם תזכורת מהחיים. כך שלח לי חבר ותיק ביצוע לשיר שכתבתי לפני שנים רבות, וכששמעתי אותו, המילים הבהירו לי את מה שידעתי פעם, מזמן…

שׁ תִּקְוָה בַּשּׁוּרָה שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבָה
יֵשׁ קְרָבוֹת אֲבוּדִים שֶׁמְּחַכִּים לִי אֵי שָׁם
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

<

הייתי צריך לשמוע את השיר הזה חוזר אלי כבומרנג מהיקום בכדי להבין, ולהתחיל להפרד ממה שנשלם ולא תם. מה ששינה צורה והפך למשהו אחר. חשבתי על המילים של 'מקום בתוכי', וכמה שהם עוזרות לכל כך הרבה אנשים לעבור את היום. חשבתי לעצמי שאולי אני צריך להתקשר לאקו"ם ולשכנע אותן שיצרפו את ספיריטוס מונדי, ככותבת ומלחינה של השיר.
אני כבר מדמיין את השיחה עם המזכירה:

אוקיי, שאני אבין, אתה רוצה לחלוק את התמלוגים על השיר "מקום בתוכי", עם מי?
עם ספיריטוס מונדי?
אהא, כן, אוקיי…
אתה בטוח? זה שיר מ2003…
אהא, אהא, אז אתה בטוח? טוב אוקיי,מה הכתובת?
ניו זילנד, כן, אני רושמת, על הר הרוחות הנצחי? מה? רגע יש לזה מיקוד??

לך כבר אין מיקוד – טל, רק געגועים ומוקד שיבהק ויעמעם בלב כל מי שהכיר אותך מקרוב. גם ייטס הגדול טעה, האדם אכן המציא את המוות, אבל הוא המציא גם את התקווה, והתקווה, היא תמיד חיים.
שלום, חבר אני מתגעגע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.